[בתמונה: נביאים... צילום מסך מתוך סרטון היו טיוב של עמית אולמן - נביאים. (ראו הסרטון בסוף המאמר. אנו מאמינים שאנו עושים בו שימוש הוגן)]
[לקובץ המאמרים על 'פרשת בְּהַעֲלֹתְךָ', לחצו כאן]
אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.
* * *
בפרשת בהעלותך יש תיאור של שלושה מקרים של תלונות בני ישראל, ואהרון ומרים כנגד ה' ומשה בהתאמה.
- הראשון – חטא התבערה – בו התלוננו בני ישראל על המסע הארוך שנכפה עליהם, פרק י"א, פסוקים: א' – ג';
- השני – קברות התאווה – תלונה הקשורה בתאוות בני ישראל לאכילת בשר, פרק י"א, פסוקים: ד' – ל"ד;
- השלישי – קריאת תיגר של אהרון ומרים על הנהגתו הבלעדית של משה בהנהגת העם, פרק י"ב, פסוקים: א' – ט"ו [1].
דמותו של משה מאחדת את שלושת האירועים הללו
התלונות הללו קשורות זו בזו מבחינת הסגנון הספרותי שלהן וגם מבחינה עניינית, ויש בהן אף אחידות מבנית [2]. במקביל לכך, דמותו של משה מאחדת את שלושת האירועים הללו. בתלונה הראשונה והשלישית, משה מתפלל בתחילתה ובסופה של התלונה, ואילו בתלונה השנייה, בשל העם, משה עצמו נמצא מתאונן:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה, לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי. הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ, כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק, עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה, כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר, תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה, כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי"[3]. בשל דבריו אלה נענש משה, תוך כדי הפחתת חלק מסמכויותיו, והאצלתם לאחרים: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, אֶסְפָה-לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָדַעְתָּ, כִּי-הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו; וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ. וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם, וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם, וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ" [4].
מדובר כאן בהקמת גוף שלטוני ברמה הלאומית שאמור לסייע למשה בהנהגת העם
סוג של מועצת נבחרים, כמו שכבר מצינו בספר שמות: "וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל יְהוָה, אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק" [5]. אין זו מועצה המייחדת את בני ישראל בלבד.
מוסד של שבעים זקנים שיועצים למלך או למנהיג ידוע מתקופות שונות במזרח הקדום. בתעודות שנמצאו באזור ממלכת חת, מוזכרים שבעים מבני היכל המלך. הד לדבר אנו מוצאים בספר שופטים, כאשר אבימלך הרג את שבעים אחיו בני ירובעל:" וַיָּבֹא בֵית אָבִיו, עָפְרָתָה, וַיַּהֲרֹג אֶת אֶחָיו בְּנֵי יְרֻבַּעַל שִׁבְעִים אִישׁ, עַל אֶבֶן אֶחָת, וַיִּוָּתֵר יוֹתָם בֶּן יְרֻבַּעַל הַקָּטֹן כִּי נֶחְבָּא" [6] ; וכך גם עשה יהוא המורד שציווה לרצוח שבעים איש שהיו בעלי מעמד שלטוני: "וַיִּכְתֹּב אֲלֵיהֶם סֵפֶר שֵׁנִית לֵאמֹר, אִם לִי אַתֶּם וּלְקֹלִי אַתֶּם שֹׁמְעִים קְחוּ אֶת רָאשֵׁי אַנְשֵׁי בְנֵי אֲדֹנֵיכֶם, וּבֹאוּ אֵלַי כָּעֵת מָחָר, יִזְרְעֶאלָה; וּבְנֵי הַמֶּלֶךְ שִׁבְעִים אִישׁ אֶת גְּדֹלֵי הָעִיר מְגַדְּלִים אוֹתָם. וַיְהִי כְּבֹא הַסֵּפֶר אֲלֵיהֶם, וַיִּקְחוּ אֶת בְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וַיִּשְׁחֲטוּ שִׁבְעִים אִישׁ; וַיָּשִׂימוּ אֶת רָאשֵׁיהֶם בַּדּוּדִים, וַיִּשְׁלְחוּ אֵלָיו יִזְרְעֶאלָה" [7].
[בתמונה: משה בוחר את מועצת 70 הזקנים... האמן: יעקב דה ויט. התמונה היא נחלת הכלל]
מוסד של שבעים איש, שזכו למעמד וחינוך משובח ידוע לנו בעיקר מימי בית שני, הסנהדרין
הסַנְהֶדְרִין הייתה בית דין של שבעים ואחד דיינים, ששימש ערכאה עליונה לפסיקת הלכה ומשפט בעם היהודי. היא פעלה בעם ישראל עד שנת 425 לספירה לערך. בדומה למוסד זה, משה מקבל חיזוק בדמותם של שבעים זקנים שיעזרו לו כאמור, בהנהגת העם, אבל לשם כך היה צורך להשרות עליהם רוח נבואה: "וְיָרַדְתִּי, וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם, וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ, וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם, וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם, וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ"[8].
השורש א.צ.ל, משמעותו היא להניח בצד, או לשמור: "וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב, וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם. אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח, וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי; וַיֹּאמַר, הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה"; " וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי, לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם. לֹא מָנַעְתִּי אֶת לִבִּי מִכָּל שִׂמְחָה, כִּי לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל עֲמָלִי, וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי" [9]. כיצד נאצלה הרוח על אותם שבעים זקנים נבחרים? האם רוח זו נלקחה ממשה בשבילם ולפיכך נתמעטה רוחו של משה, או שרוח הקודש ששרתה על משה, תנוח, מבלי לפגוע בו גם עליהם? על כך הדעות חלוקות, ואין כאן המקום להאריך.
אלדד ומידד נשארים בטבורו של המחנה...
כך או אחרת, אותם זקנים נאספו סמוך לאוהלו של משה וזוכים שתשרה עליהם רוח הקודש. זה אות וסימן שהם נבחרו לשאת יחד עם משה בהנהגת העם: "וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶל הָעָם, אֵת דִּבְרֵי יְהוָה, וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ, מִזִּקְנֵי הָעָם, וַיַּעֲמֵד אֹתָם, סְבִיבֹת הָאֹהֶל. וַיֵּרֶד יְהוָה בֶּעָנָן, וַיְדַבֵּר אֵלָיו, וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו, וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים, וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ, וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ" [10]. במקביל, שניים מן הקרואים הללו, אלדד ומידד, נשארו משום מה בטבורו של המחנה ותנבאו שם:" וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ, וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה, וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה" [11]. המונח והמה בכתובים אומר כי אלדד ומידד נכללו ברשימת שבעים הזקנים, אך לא נמנו עם אותם שבעים אנשים שאסף משה סביב אוהל מגוריו, או שהם אכן נקראו לבוא אל האוהל אך שבו וירדו אל מחנה בני ישראל, או שחשו את עצמם בלתי ראויים:" רבי שמעון אומר במחנה נשתיירו בשעה שאמר לו הקב"ה למשה אספה לי שבעים איש אמרו אלדד ומידד אין אנו ראויין לאותה גדולה אמר הקב"ה הואיל ומיעטתם עצמכם הריני מוסיף גדולה על גדולתכם ומה גדולה הוסיף להם שהנביאים כולן נתנבאו ופסקו והם נתנבאו ולא פסקו" [12].
מעשה זה של אלדד ומידד זוכה לתגובה חריפה מצד יהושע משרת משה, והוא דורש ממנו לאסור אותם. תגובתו זו של יהושע מוסברת בכך שהוא קם להגן על משה, היות ואלדד ומידד מתנבאים בתוך מחנה בני ישראל, כלומר הם זכו ברוח נבואה זו לא מרוחו של משה, אלא במישרין מאת ה', כך שהם עשויים להתחרות במשה על הנהגת העם, כדברי המדרש:" הזקנים לא נתפרשו שמותן נפסקה נבואתן שהיה משל משה שנאמר - ואצלתי מן הרוח אשר עליך. אבל אלו היתה רוח נבואתם מן הקב"ה - ותנח עליהם הרוח" [13].
מי היו אלדד ומידד?
גם על כך הדעות חלוקות. ההסבר המרכזי הוא שהם היו מנשיאי שבטי ישראל. אלדד הוא אלידד בן כסלון משבט בנימין:" לְמַטֵּה בִנְיָמִן, אֱלִידָד בֶּן כִּסְלוֹן" [14], ואילו מידד הוא קמואל בן שיפטן משבט אפרים:" וּלְמַטֵּה בְנֵי אֶפְרַיִם נָשִׂיא קְמוּאֵל בֶּן שִׁפְטָן" [15]. הגם שהסבר זה מדרשי [16], הוא מתקבל על הדעת, היות והמדובר מלכתחילה באנשים מורמים מעם שנבחרו לעזור למשה בהנהגת העם.
ישנם הסברים נוספים אודות אאלדד ומידד, שהם היו אחי משה מן האם, כאשר לאחר שגירש עמרם את יוכבד, היא נישאה לאליצפן בן פרנך, נשיא שבט זבולון, וילדה לו אותם:" וּלְמַטֵּה בְנֵי זְבוּלֻן, נָשִׂיא אֱלִיצָפָן בֶּן פַּרְנָךְ" [17].
או שלפי פרשנות אחרת, אלדד ומידד היו אחי משה מן האב. הכיצד? לאחר מתן תורה, כשנאסרו על עם ישראל נישואין לקרובות, גירש עמרם את יוכבד דודתו ונשא אשה אחרת, ממנה נולדו לו אלדד ומידד, ואין כאן צורך להאריך.
אחרית דבר
פרשת בהעלותך מספרת על משבר מנהיגותי של משה, בגלל רצף חטאי בני ישראל. משה מותש רוחנית ומתקשה לעמוד נוכח מעשי עמו. אשר על כן, כאשר הוא מביע זאת בפני האל, ה' מצווה אותו למנות שבעים נבחרים, שיעזרו לו בהנהגת העם מההיבט הרוחני, ובגין כך נחה רוח הקודש גם על שבעים אנשים אלה.
שניים מהם, אלדד ומידד, שככול הנראה לא הרגישו עצמם ראויים למעמד הרם שנבחרו אליו, מתנבאים לא במקום הראוי, ליד אוהל משה אלא בתוך מחנה בני ישראל. על כך מגיב יהושע משרת משה, ואומר לו שיש לכלוא אותם על מעשיהם. פשר תגובתו החריפה של יהושע יכולה להיות מוסברת כך: שאלדד ומידד, מתנבאים בתוך המחנה מהשראת האל באופן ישיר, ולא כמו שאר הזקנים שקיבלו את השראתם הנבואית בגלל משה. אשר על כן, יהושע חושש שהם יכולים להוות אלטרנטיבה שלטונית למנהיגותו של משה, מה גם שלפי דברי המדרש, נבואתם של אלדד ומידד אומרת כי משה לא יכניס את בני ישראל לארץ כנען. משה כמובן לא חושש למעמדו ועונה ליהושע תשובה מנהיגותית מעניינית, הלוואי שכולם היו אלדד ומידד, ללמדך שעינו של משה לא הייתה צרה במי שזכה בנוסף אליו לנבואת ה'.
[לקובץ המאמרים על 'פרשת בְּהַעֲלֹתְךָ', לחצו כאן]
מקורות והעשרה
[1] ראה – אבי הראל, אשתו הכושית של משה, ייצור ידע, יוני 2016.
[2] עולם התנ"ך, במדבר, דודזון – עתי, ת"א, 1997, עמודים: 78 – 71.
[3] במדבר, פרק י"א, פסוקים: י"א – ט"ו.
[4] שם, פסוקים: ט"ז – י"ז.
[5] שמות, פרק כ"ד, פסוק א'.
[6] שופטים, פרק ט', פסוק ה'.
[7] מלכים ב', פרק י', פסוקים: ו' – ז'.
[8] במדבר, פרק י"א, פסוק י"ז.
[9] בראשית, פרק כ"ז, פסוק ל"ו ; קהלת, פרק ב', פסוק י' בהתאמה.
[10] במדבר, פרק י"א, פסוקים: כ"ד – כ"ה.
[11] שם, פסוק כ"ו.
[12] בבלי, סנהדרין, דף י"ז, עמוד א'.
[13] במדבר רבה, פרק ט"ו ,י"ט.
[14] במדבר, פרק ל"ד, פסוק כ"א.
[15] שם, פסוק כ"ד.
[16] במדבר רבה, בהעלותך, פרשה ט"ו, סימן י"ט.
[17] במדבר, פרק ל"ד, פסוק כ"ה.