[בתמונה: ממשלת ישראל הראשונה. משמאל: גולדה מאיר, זלמן שזר, בכור-שלום שטרית, צבי מימון (קצרן הממשלה), דב יוסף, אליעזר קפלן, משה שרת, דוד בן-גוריון, זאב שרף (מזכיר הממשלה), פנחס רוזן, דוד רמז, חיים משה שפירא, יצחק מאיר לוין ויהודה לייב מימון. הצלם: הוגו מנדלסון - קובץ זה זמין באוסף התצלומים הלאומי, לשכת העיתונות הממשלתית. התמונה היא נחלת הכלל]

[בחזרה לריכוז המאמרים: 'הכל על מנהיגות']

ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות". זהו מאמר דעה פרי עטו.

זהו מאמר שני מתוך שניים על הצורך בעיצוב מחודש של המערכת השלטונית ובשינוי שיטת הבחירות. למאמר האחר, לחצו כאן: 

• אלי כהן: בדמוקרטיה חייבים לבחור אחרת.

*  *  *

יסודותיה של שיטת הממשל הפרלמנטרית הדמוקרטית בישראל עוצבו עוד טרם הוכרזה המדינה בניהולם של הנהלת ההסתדרות הציונית, וועד הפועל הציוני ובעקבותיה הוועד הלאומי, מועצת העם ומנהלת העם (הממשלה שבדרך) בה השתתפו נציגי הגופים הפוליטיים הציונים באותם ימים.

מאז ועד היום- לא חדלה הביקורת על השיטה הנוכחית, שעיקריה הם:

• שיטת הבחירות הנהוגה בישראל מעודדת ריבוי מפלגות (לפחות עשר רשימות בכל כנסת).
• מספר גדול של מפלגות בישראל (39 ב- 2021). מתוכן, מצטרפות לממשלה לא פחות מ 10 מפלגות. זאת, בהשוואה לרוב המדינות הדמוקרטיות, בהם האזרחים מתכנסים במסגרת 3-2 מפלגות, דבר המקל, מן הסתם, על מלאכת ההרכבה וניהול הממשלה.

[בתמונה משמאל: עיקרי הביקורת על השיטה הנוכחית תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Peggy_Marco לאתר Pixabay]

• אחוז חסימה נמוך המאפשר ריבוי מפלגות קטנות, מחליש את המפלגות הגדולות ומונע מהם את הרוב הדרוש להקמת ממשלה – באופן המאלץ אותם לשתף פעולה עם מפלגות סקטוריאליות, הפוגע באופן מהותי ביכולת המשילות.
• היעדר רוב מוחלט לאחת מהרשימות בכנסת, מחייב יצירת ממשלת קואליציה. לכן, אין ראש הממשלה חופשי למנות לשרים את האנשים הרצויים לו והמתאימים לתפקידיהם, דבר הפוגע באפקטיביות של עבודת הממשלה וביעילותה.
• היעדר יציבות שלטונית גורם לכך שרוב ממשלות ישראל אינן מצליחות להשלים קדנציה מלאה של ארבע שנים, ומכאן תחלופת שרים גבוהה, תכנון ומימוש החלטות בלתי יעיל.
• תחזוקת קואליציה מרובת מפלגות גורמת להקצאת תפקידי שרים וסגני שרים אינפלציונית ולא יעילה המטילה עומס יתר על חברי הכנסת הנותרים באופן הפוגע גם בתפקוד הכנסת. כך למשל, ישבו ב- 2020 בממשלה 36 שרים ו-16 סגני שרים - שהובילו לממשלה מנופחת של 52 בעלי תפקידים (ראו הכתבה למטה) ...
• חברי הכנסת נבחרים עי חברי המפלגה או מנהיגיה. לכן אינם חשים אחריות ומחויבות אישית כלפי ציבור הבוחרים, באופן היוצר נתק וניכור בין הציבור לנציגיו.

[להרחבת המושג 'אפקטיביות', לחצו כאן]

[לכתבה המלאה של טל שניידר ב'גלובס', לחצו כאן]

הצעות לשיפור

כשלי ותהפוכות המערכת הפוליטית בשנים האחרונות החזירו לשולחן העבודה את טובי המוחות, בתחום לחפש פתרונות לשיפור. בין ההצעות העומדות היום על הפרק ניתן לציין את הבאות:

• לתפקיד ראש הממשלה ימונה מנהיג המפלגה הגדולה ביותר בכנסת; ללא צורך בהצבעת אמון.
• הגבלת מספר השרים בממשלה;
• סף כניסת מפלגה לכנסת יגדל ל- 5 מנדטים;
• הגבלת כהונת ראש הממשלה לשתי קדנציות;
• ועוד הצעות נוספות.

[בתמונה משמאל: הצעות לשיפור... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי PanJoyCZ לאתר Pixabay]

.

.

[בתמונה: אחוז החסימה. הגדלת סף הכניסה של מפלגות לכנסת... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי inproperstyle לאתר Pixabay]

סוגיית אחוז החסימה

אחד הדרכים להתמודד עם הבעיה היא ע"י קביעת רף כניסה לכנסת גבוה יותר. עד שנת 1992 הייתה חייבת לקבל רשימה לפחות 1% מקולות הבוחרים כדי להיבחר לכנסת. באותה שנה הועלה אחוז החסימה ל 1.5%. ב- 2004 הועלה שוב ל-2%, וב- 2014 הועלה לשיעור הנוכחי של 3.25%.

​ אך גם אחוז החסימה של־3.25 לא הספיק, והקושי להרכיב קואליציה מתפקדת נותר בעינו. וחוזרת הדרישה להעלאה נוספת של אחוז החסימה לרמה של 4% לפחות העשויה לגרום ליותר מפלגות להתאחד תחת מכנה משותף רחב. יש המציעים שניתן להסתפק ב-4 מפלגות (למשל- מרכז־ימין, מרכז־שמאל, חרדים וערבים) שיש בהם ייצוג לכול שכבות האוכלוסייה.

לפני שנה, הגישה מפלגת השלטון דאז הצעת חוק להורדת אחוז החסימה מ 3.25% ל- 1.5%. המכון הישראלי לדמוקרטיה הגיש את התנגדותו להצעת החוק בנימוקים הבאים:

• רמה נמוכה כזו של אחוז החסימה (חריג בהשוואה לדמוקרטיות בעולם) יגדיל באופן משמעותי ביותר את מספר הרשימות לכנסת, יגביר את הפיצול בחברה (הגבוה גם כך עקב התיקון לחוק הכנסת המאפשר לכול קבוצה בת ארבעה ח"כים להתפלג מסיעה), מצב שיחמיר עוד יותר את יכולת המשילות של הממשלה.
• הדרישה להקטנת אחוז החסימה אינה אלא אתנן שגוש מפלגות מסוים ("השותפים הטבעיים") סוחט ממפלגת השלטון, מהלך המיועד לצרכים פנים פוליטיים נקודתיים שאינו אלא זילות כללי המשחק ופגיעה ביציבותם.

בנוסף - הבעת תמיכה בהעלאת אחוז החסימה שכאמור יקטין את מספר הרשימות המתמודדות על לב הציבור, יקטין את בזבוז קולות הבוחרים שילכו לאיבוד, ויחזק את המפלגות הגדולות להתמודד מול דרישות סקטוריאליות.

היעדר חשש מפני איום יום יומי על חיי הקואליציה, יאפשר לממשלה להפנות את האנרגיה לתכנון ארוך טווח (יותר משנתיים...) וקבלת החלטות תכליתית יותר למען מטרות פרודוקטיביות.

[לאוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות, לחצו כאן] [להרחבה על המושג: 'פרודוקטיביות', לחצו כאן]

[בתמונה: הדרישה להעלות את הרף... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי domeckopol לאתר Pixabay]

אז הפוליטיקאים השתכנעו?

כמובן שלא! הכל אינטרסים. בזמן כתיבת שורות אלה הגיש יו"ר מפלגת דגל התורה ח"כ משה גפני הצעת חוק להורדת אחוז החסימה לאחוז וחצי, במקום 3.25% כיום. האינטרס של גפני הוא ככל הנראה להעביר חוק שבאמצעותו יוכל לאיים על חבריו מאגדות ישראל, ישראל אייכלר ומאיר פרוש, כי דגל התורה תרוץ לבד במידה ולא יתיישרו לקו שלו.

הורדת אחוז החסימה משרתת גם את האינטרס של שר החוץ יאיר לפיד - שהצטרף להצעה - כי בכך יגדיל את גוש השמאל, ויציל ארבע רשימות ש'מתנדנדות' סביב אחוז החסימה, מה שלפי הסקרים יקרב את לפיד לגוש חוסם נתניהו (ברוך, 2020).

[למאמר המלא של חזקי ברוך בערוץ 7, לחצו כאן]

יציבות - משילות - ייצוגיות:

ברמה העקרונית מציין יוחנן פלסנר, שהבעיה המרכזית היום היא ש"בנקודת האיזון שבין יציבות-משילות, יציבות ועיקרון הייצוגיות, ישראל הנוכחית נוטה לכיוון הייצוגיות, וצריך להזיז את המחוג לכיוון היציבות". כן הציע רשימה של תיקונים בחוק שיספקו למערכת הפוליטית תמריץ לייצר חיבור ומציאת מכנה משותף בין הקבוצות, כמו למנוע יצירת "בלוק טכני", המוקם לפני בחירות ומתפרק מיד לאחר מכן, איסור פיצול סיעות בשנתיים הראשונות להקמת הממשלה עם סנקציות המונעות עריקה ועוד. כול ההצעות הללו מורכבות ומסובכות בעוד שהכלי היעיל ובעל ההשפעה המהירה ביותר הוא אחוז החסימה

מנגד- ענת וילף ועדי שוורץ ערכו השוואה מעניינת בין שיטת הממשל בישראל ובין הקיימות במדינות הדמוקרטיות והגיעו למסקנה ש"השיטה הישראלית היא לא יותר גרועה מכול השיטות האחרות, כול השיטות במדינות המתוקנות גרועות במידה שווה. לכן להחליף את השיטה שלנו באחרת משמעה, להחליף את הצרות שלנו בצרות של אחרים" ("זו לא השיטה טמבל", 2013).

תשובתי לכך היא שלא בטוח שמסקנה מלפני עשור תקפה לאחר הסחרור שחוותה מערכת הפוליטית בשש השנים האחרונות; ומלבד זאת, אין ישראל יכולה להרשות לעצמה את הנחמה והלוקסוס להיות "הרע במיעוטו", כי אין מדינה בעולם הניצבת מול אתגרים קיומיים כפי ישראל. נכון שגם באיטליה למשל היו חילופי ממשלות כל כמה חודשים והיא שרדה; אבל איטליה אינה נמצאת תחת איום חיצוני מלבד פלישת מהגרים.

[הממשלה ה- 36. רצון לצמצם לחוד ואילוצים קואליציוניים לחוד... לכתבה המלאה של אנדרה טבקוף ב'גלובס', לחצו כאן]

הקושי לשנות

 אחת הסיבות העיקריות לקושי לחולל שינוי בשיטת הממשל נעוצה באינטרסים מפלגתיים סקטוריאליים, ובפוליטיקאים שכול שינוי עשוי להדיר את מקומם משורות הכנסת, בבחינת כריתת הענף עליו הם יושבים, זו הסיבה שכמעט אין מצב בו הצעה לשינוי הנדרש להצבעת רוב בכנסת - אינו מגיע לכדי מיצוי. כלומר- הישועה לא תבוא מהאגף הפוליטי, אלא מקרב הציבור עצמו. לשם כך "צריך מנהיגים עם אומץ, לא לטפל רק בהישרדותם האישית, אלא בטובת המדינה".

 אז מה בכול זאת ניתן ואפשר לעשות במיידי

עתה, כאשר "רוחות בחירות" מנשבות בחלל, חלק ניכר מהציבור מבועת מהצורך לחזור שוב לסיוט הפוליטי שאינו מבטיח פתרון למבוי הסתום שאנו חווים מזה שנים, תוצאה של הדפוס הבלתי יעיל והמושחת של שיטת הממשל הארכאית שעם הזמן איבדה מתקפותה בסטגנציה שאינה מאפשרת יצירת קואליציה יציבה בעלת יכולת לממש קדנציה שלמה אחת. נקודת זמן הזו מספקת הזדמנות אולי חד פעמית לחולל שינוי היכול לייצב מערכת שלטונית בעל יכולת משילות אפקטיבית החיונית כול כך למדינה, וללא קשר לנטייה פוליטית כזו או אחרת. וזה העניין:

לאחר שיתפרסמו תוצאות הבחירות, יאחדו שתי המפלגות הגדולות כוחות (יהיו אשר תהיינה, שהניסיון מלמד שבפועל אין ביניהם הבדלים מהותיים), ויחד עם 70 מנדטים (לפחות) – יקבעו סדר יום מוסכם ומחייב, יעלו את אחוז החסימה ל 5% לפחות. מפלגות אחרות יוכלו להצטרף לקואליציית השתיים, לפי המסגרת והמצע שנקבעו ללא תנאים וסחטנות סקטוריאלית (אם כול חטאת), כול עוד הם עומדים במסגרת האג'נדה, ואינם מהווים לשון-מאזניים, המאיים על שלמות הקואליציה

הייתה לנו הזדמנות לעשות כך בימי ממפלגת כחול-לבן והליכוד באחד מסבבי הבחירות האחרונים, אך הרעיון לא הבשיל מהנסיבות הידועות, וגם כי קשה היה להאמין שבקונסטלציה דאז, יסכימו נבחרי הציבור לגדוע את הענף שעליו הם יושבים.

[בתמונה: הפוליטיקאים לא ינסרו את הענף שעליו הם יושבים! תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי PublicDomainPictures לאתר Pixabay]

כדי שהמהלך הזה יתממש, די ששתי המפלגות הגדולות, כפי מעמדם בסקרים שלפני הבחירות, יסכימו על כך, ומכאן יפעלו יחדיו בתיאום ואמון הדדי ליישום התוכנית המוצעת. לאחר מכן ניתן לבחון שינויים בשיטת הבחירות ושיפור מנגנוני ממשל כפי שידרשו. זו הדרך ההחלטית המהירה ביותר לעצב מבנה ממשל אפקטיבי ויציב לאורך זמן בעל יכולת משילות לקדם את המדינה להתמודדות עם אתגרי המחר. אחרת - נמשיך לדשדש בחוסר תוחלת תוך בזבוז משאבים יקרים שאיננו יכולים להרשות לעצמו יותר.

אין שינוי מושלם ותמיד ימצאו סוגיות כמו פגיעה ביכולת הייצוג והביטוי של קבוצות מיעוט בעקבות העלאת אחוז החסימה בהשוואה לעבר. להערכתי, ניתן להתגבר על סוגיה זו עי פיתוח מנגנון מתאים מבלי להוות "לשון מאזנים" סחטני שישראל פיתחה לרמה בינלאומית.

כאמור, כדי לחולל רפורמה (אם לא מהפכה) בשיטת הממשל, הבשורה לכך צריכה לבוא מתוך הציבור המואס בפוליטיקה הרדודה שאנו חווים מדי יום, ושאת מחירה - כולנו משלמים.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), אפקטיביות, ייצור ידע, 11/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2015), קבלת החלטות, ייצור ידע, 8/6/15.