[בתמונה: משה מוציא מים מסלע, מוקף ב-12 אהלים, ומעליו אוהל מועד. ציור מבית הכנסת דורה אורופוס. המקור לא ידוע. התמונה היא נחלת הכלל]

[לריכוז המאמרים על 'פרשת חוקת', לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 9 ביולי 2024

.

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

זהו מאמר שלישי מתוך שלושה על פרשת מי המריבה. למאמרים האחרים לחצו כאן:

• אבי הראל: הקשר בין מנהיגות אספקת מים וכאוס שלטוני;
• אבי הראל: בארה של מרים;
• אבי הראל: שירת הבאר.

*  *  *

פרשת חוקת מכילה את אחת התהיות הגדולות ביותר בתחום פרשנות המקרא. אין הכוונה לפרשיית פרה אדומה, אלא דווקא לחטאו של משה בהמשך הדברים, כדלקמן:

"וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם, בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא-הָיָה מַיִם לָעֵדָה; וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן. וַיָּרֶב הָעָם, עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְהוָה. וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל יְהוָה אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה, לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת. וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל, אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם; וַיֵּרָא כְבוֹד יְהוָה, אֲלֵיהֶם. וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי יְהוָה, כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ. וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם.  וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם. הֵמָּה מֵי מְרִיבָה, אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְהוָה וַיִּקָּדֵשׁ בָּם" [1]. התסבוכת הפרשנית הינה זו – העונש על משה ואהרון ברור, אך חטאם לא פורש, וקיימת חוסר הלימה בין החטא לעונש.

[בתמונה: דבר אל הסלע ויצאו ממנו מים... בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com. עוגן ברשת]

מקוצר היריעה לא נוכל לסקור את כל הפרשנויות השונות שנכתבו על כך בימי הביניים, ואנו נעסוק במרכזיות שבהן בהמשך הדברים. ניתן לקטלג את הפרשנות האמורה העוסקת בחטאם של משה ואהרון לשלושה היבטים מרכזיים [2].

1 – משה הכה בסלע במקום לדבר אליו;

2 – הסלע שבחר משה איננו הסלע שבחר העם;

3 – משה הכה פעמיים ולא פעם אחת;

יש פרשנויות נוספות שעוסקות במזגו הכועס של משה במהלך האירוע, ודבריו שבאים בצורת שאלה וכביכול ממעטים את כוחו של ה'. כך או אחרת פרשנויות אלה לא מספקות מענה הולם לעונש הכבד שהושת על משה ואהרון בסופו.

בחקר המקרא החדש, קיימת תאוריה פרשנית נוספת, שסובריה חושבים כי היא מענה ראוי לבעיה. התאוריה אומרת כי חטאו של משה לא נכתב או טושטש בכוונת מכוון, כדי שלא לפגוע בשמו של משה. ברם, טענה שכזאת המקישה ממה שלא נאמר קשה לה לענות על התסבוכת הפרשנית, והיא רחוקה מלהניח את הדעת. זאת במיוחד כאשר שאנו יכולים להתחקות אחר חטאו של משה מעיון בפסוקים. אילו היה החטא מושמט במתכוון, הרי זה היה מחייב לקצץ באופן ניכר בסיפור המעשה, כפי שהובא למעלה. ובכלל, המקרא איננו חס על חוטאים, נהפוך הוא. בדרך כלל אין המקרא נמנה להטיל דופי גם באנשים מורמים מעם אם הם חטאו או כשלו בדרכם.

[בתמונה: משה מכה בסלע, ציור מאת פרנצ'סקו אוברטיני. התמונה היא נחלת הכלל]

דוד שזוכה ליחס אוהד ומפרגן מהכותב המקראי אודותיו, נשפט ברותחין על מעשיו עם בת שבע: "מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר יְהוָה, לַעֲשׂוֹת הָרַע בעינו (בְּעֵינַי), אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב, וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה; וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן. וְעַתָּה, לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם, עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי, וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה. כֹּה אָמַר יְהוָה, הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ, וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ, וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ; וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת. כִּי אַתָּה, עָשִׂיתָ בַסָּתֶר, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל, וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ"[3].

נחזור לפרשנות של ימי הביניים. הרמב"ם (ראו תמונת הפסל משמאל), בחיבורו שמונה פרקים [4] מפרש את חטאו של משה, כדוגמא לסטייה מדרך האמצע. חטא מי מריבה מוסבר בעטיו של הכעס של משה על בני ישראל, כעס שהביאו לנטות אל אחד הקצוות השליליים ולכן נענש בידי האל, מה גם שההתפרצות של משה הייתה בפומבי לעיני כול עדת ישראל: "...וחטאו, עליו השלום, היה שנטה אל אחד משני הקצוות במעלה ממעלות המידות, והיא הסבלות, כאשר נטה אל הכעס, באמרו שמעו נא המורים.  דקדק ה' עליו שיהיה איש כמוהו כועס בפני קהל ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס..."^[5].

[תמונת פסל הרמב"ם משמאל היא תמונה חופשית שהועלתה על ידי Allen Gathman לאתר flickr]

סוף דבר, על האדם, לדעת הרמב"ם, לשקול היטב את התנהגותו בכול מצב וזמן, ועליו להשתדל תמיד לשמור על דרך האמצע. רק כך יוכל האדם להתקרב אל ה' ולהשיגו: "...וכאשר יהיה האדם שוקל פעולותיו תמיד, ומכוון לאמצען- יהיה במדרגה העליונה ממדרגות בני האדם, ובזה יתקרב אל ה' וישיג מה שאצלו, וזוהי השלמה שבדרכי העבודה..." [6].

פירוש זה של הרמב"ם מופרך על ידי ר' משה בן נחמן (רמב"ן) [7], על אתר, שאומר כי לא ניתן להעניש את משה ואהרון על כעס, כי לא נאמר שאהרון כעס, ובכלל המקרא מתאר לא פעם את חוסר סבלנותו או כעסו של משה, ללא סנקציה לצידה, לשון אחר - משה שהיה מועד למצבי רוח ולחוסר אונים לא נענש על כך, כפי שעולה מהדוגמא הבאה בחטא המרגלים:" וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, עַל-פְּנֵיהֶם, לִפְנֵי, כָּל-קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" [8].

ר' יוסף אלבו [9], מפרש את חטאו של משה באופן הבא:" עיקר החטא על שהיה בעניין ההוא מיעוט אמונה... שעיקר גדול בתורה ושורש האמונה שהוא מסתעף מאמונת ההשגחה שה' מכריח הטבע תחת רגלי המאמינים... וכן אמר ישעיה מקים דבר עבדו... ומי שיספק שה' לא ישלים דבר הנביא, הוא כמטיל ספק בתורה ושורש משורשיה, כל שכן במקום שיש בו קידוש ה', שראוי לפרסם שהטבע משועבד לעשות רצון שומרי התורה... ועל זה נאמר יען לא האמנתם בי, וכלומר כי כששאלו המים – אילו היו משה ואהרן גוזרים שייבקע הצור, היה ה' בלי ספק מקים דבר עבדו, והיה נקדש בזה לעיני כל העם. ובעבור שלא עשו כן משה ואהרן, אבל באו מפני הקהל כדמות בורחים אל פתח אהל מועד, כאילו אין להם עצה מה לעשות והיה זה בלי ספק חילול ה' וגורם מיעוט אמונה בו ובתורתו לרואים; לפיכך אמר לא האמנתם שאילו הייתם מאמינים, הייתם גוזרים על הטבע שישתנה, כדי שיתקדש שמי על ידיכם..." [10]. בתמצית, אלבו טוען כאן לחטא של מנהיגות של אהרון ומשה, היות ובעקבות ביקורת העם הם ברחו לאזור הנוחות שלהם – אוהל מועד, ובגין כך הם גם חטאו ברמה התיאולוגית, היות ולא דברו אל הסלע אלא הכו אותו.

החטא התיאולוגי עליו מדבר אלבו נמצא גם בדבריו של רבינו חננאל [11]:" החטא הוא אמרם המן הסלע הזה נוציא לכם מים, וראוי שיאמרו יוציא ה' לכם מים, כדרך שאמרו - בתת ה' לכם בערב בשר לאכול, וכן בכל הנסים יודיעום כי ה' יעשה עמהם להפליא, ואולי חשבו העם כי משה ואהרן בחוכמתם הוציאו להם מים מן הסלע הזה, וזהו לא קידשתם אותי" [12].

[בתמונה: מי המריבה... ציירה: אהובה קליין (c) שמן על בד. עוגן ברשת]

אחרית דבר

פרשת חוקת מכילה בתוכה את אחת מבעיות הפרשנות הקשות במקרא. המדובר על פרשת מי מריבה, בה משה במקום לדבר אל הסלע מכה בו בעוצמה במטהו. הקושי הפרשני הוא בעובדה שה' משית עונש כבד על משה ואהרון, תוך אי בהירות של ממש לגבי אופיו של החטא בו הם חטאו.

חלק מהפרשנים טוענים כי בגלל הכעס משה טעה והכה בסלע במקום לדבר אליו. ברם, כבר הוכח כי משה כעס לא רק בפעם הזאת, ומעולם לא נענש על כך. פרשנים אחרים טוענים כי חטאם של משה ואהרון הינו חטא מנהיגותי שהוביל לחטא תיאולוגי. מנהיגי העם, במקום לעמוד איתן מול הביקורת, החליטו לנוס לאזור הנוחות שלהם – אוהל מועד, ואז גם התרחשה הטעות התיאולוגית בה משה במקום לדבר לסלע מכה בו במטהו.

איך שלא נרצה, העונש החמור שהושת עליהם, מחייב חטא שהולם את קושיו. יתכן כי המנוסה ואי עמידה בלחץ הביקורת של העם, הוא החטא הכבד של משה ואהרון, והוא ההוכחה שמנהיגותם של משה ואהרון חייבת להיות מוחלפת כאשר העם יעמוד בפני אתגר הכיבוש הגדול של ארץ כנען. מנהיגות איננה יכולה לברוח לאזור הנוחות שלה, בשעת משבר, אלא חייבת להתעמת עם כל בעיה או כשל, גם כאשר העם הינו עם קשה עורף.

[לאוסף המאמרים על 'פרשת חוקת', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'פרשת חוקת'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת חוקת (חֻקַּת) באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 30/6/19.

[1] במדבר, פרק כ', פסוקים: א' – י"ג.

[2] עולם התנ"ך, במדבר, דודזון – עתי, ת"א, 1997, עמודים: 116 – 114.

[3] שמואל ב', פרק י"ב, פסוקים: ט' – י"ב.

[4] הקדמת הרמב"ם למשניות מסכת אבות. ראה - שבייד. א', עיונים בשמונה פרקים לרמב"ם, ירושלים, תשכ"ט(להלן – שבייד).

[5] שילת. י, הקדמות הרמב"ם למשנה, מהדורה מדויקת על פי המקור הערבי, מעליות, תשנ"ב. עמוד ר"מ.

[6] לעניין דרך האמצע, ראה - אריסטו, אתיקה מהדורת ניקומאכוס,  תירגם מיוונית- י"ג ליבס, ירושלים תשל"ג, פרקים- ד' ה'; ה' ח';  שבייד, עמודים 212- 218; אבי הראל, בודהא והרמב"ם, וסוגיית דרך האמצע, ייצור ידע, יוני 2016.

[7] רבי משה בן נחמן, מגדולי חכמי ספרד, פוסק, פרשן, משורר, הוגה, מקובל ורופא. 1194 – 1270.

[8] במדבר, פרק י"ד, פסוק ה'. ראה – אבי הראל, מרכיב הכעס במנהיגותו של משה, ייצור ידע, אפריל 2016.

[9] רבי יוסף אַלְבּוֹ היה רב ופילוסוף יהודי שהתגורר בספרד. מחשובי הפילוסופים היהודים, מחבר ספר העיקרים. 1380 – 1444. ראה – דרור ארליך, הגותו של ר' יוסף אלבו, בר אילן, תש"ע.

[10] ר' יוסף אלבו, ספר העיקרים, מאמר ד', פרק כ"ב.

[11] רבנו חננאל בר חושיאל, היה רב ופוסק, מפרשני התלמוד ומחכמי ישראל הבולטים בפתיחת תקופת הראשונים, המאה ה-10. פירושו לתלמוד הוא הראשון מסוגו שנמצא בידינו. 990 – 1053.

[12] מופיע בתוך דברי הרמב"ן על אתר בפרשתנו.