[בתמונה: פרשת בן אנד ג'ריס כמקרה בוחן להיחלשות הקהילה היהודית בארצות הברית... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי Choo Yut Shing לאתר flickr]

[לאוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו' באתר ייצור ידע, לחצו כאן]

יוסף (יוסי) אולמרט הוא מזרחן. כיהן כמנהל לשכת העיתונות הממשלתית. כיום, מרצה באוניברסיטת דרום קליפורניה (UNIVERSITY OF SOUTH CAROLINA).

זהו מאמר רביעי בסדרת מאמריו של יוסי אולמרט על ירידת התמיכה האמריקנית בישראל. למאמרים האחרים:

• יוסף אולמרט: האמנם תיקנו את היחסים עם ארצות הברית?
• יוסף אולמרט: מעמד ישראל בארה"ב משתנה באופן עמוק ומהותי!

• יוסף אולמרט: יהודי ארה"ב אינם אחים. הם בני דודים רחוקים!

*  *  *

פרשת בן אנד ג'ריס - החרם על ישראל, קמפיין הנגד, הניצחון החלקי על המחרימים וההשלכות העתידיות של האירוע - כל אלה נותנים לנו דוגמה משמעותית לחולשות הקהילה היהודית בארצות הברית, לחוזקותיה, וליחסיה עם ישראל. בן כהן וג'רי גרינפילד, מייסדי הגלידה המפורסמת, הם יהודים, זוג אנשי שלום ותיקים משנות ה-60 של המאה הקודמת, שיזמו את החרם מלכתחילה.

אמנם זה רפלקס פבלובי עבור ישראלים רבים - לפטור אנשים כמותם כשמאלנים מיושנים חדורי שנאה עצמית, והתיאור הזה בהחלט משקף - אבל ראוי להדגיש עוד, כי צעדם זכה לתמיכה רבה מיהודים בארה"ב. לרבים בישראל התחוור לפתע, שתנועת ה-BDS זוכה לתמיכה יהודית רחבה למדי; ואיננה נחלת כמה מוזרים ותיקים בלבד.

[בתמונה: יוזמי החרם. בן כהן וג'רי גרינפילד, מייסדי הגלידה המפורסמת, הם יהודים, זוג אנשי שלום ותיקים משנות ה-60 של המאה הקודמת, שיזמו את החרם מלכתחילה. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Dismas. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

בן כהן וג'רי גרינפילד לא לבד...

קמפיין הנגד - שהובילו ארגונים יהודיים - הוכיח את עצמו כאפקטיבי מספיק כדי לשכנע את UNILEVER, ההורה הענק של בן אנד ג'ריס שהם צריכים לטפס במורד "הסולם המוסרי" שלהם.

אולם, אנחת רווחה בצד הפרו-ישראל באה מוקדם מדי... רוב המושלים - שהצטרפו הקמפיין נגד UNILEVER - היו רפובליקנים, בעוד שרוב המושלים הדמוקרטים נמנעו מפעולה. זו הייתה הצלחה בסך הכל, אבל לא כזו שמשנה את הדינאמיקה, שתוארה על ידי במאמרי הקודמים, לפיהם גורמים חזקים ומשפיעים במפלגה הדמוקרטית מרחיקים את עצמם מישראל.

יש הטוענים כי ביקור הנשיא ביידן (ראו תמונה משמאל) בישראל ב- 13 ביולי 2022, הוא אינדיקציה לברית "הבלתי מעורערת" של ארה"ב וישראל...

[בתמונה משמאל: הנשיא ג'ו ביידן. האמנם "ברית בלתי מעורערת"?]

אבל, עצם המושג "בלתי מעורער'' הוא כשלעצמו מעיד על מצב מאוד מעורער, שכן בריתות הן תמיד השתקפות של שילוב של אינטרסים, ערכים ונסיבות בזמן נתון; ובמקרה של הברית ארה"ב-ישראל, כפי שנדון במאמרי הקודמים, הפרמטר הבסיסי המשותף לישראל ולארצות הברית - הערכים מודגש כל כך, כיוון שהוא נתון כל העת תחת מתקפה חזקה של כוחות אנטי ישראלים בארה"ב.

[להרחבת המושג: 'דינאמיות', לחצו כאן]

[בתמונה: עצם המושג "בלתי מעורער'' הוא כשלעצמו מעיד על מצב מאוד מעורער... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי snakehips לאתר Pixabay]

השפעתה האמיתית של תנועת ה- BDS

ההתקפה העיקרית נגד שותפות הערכים הללו, מתמקדת בלגיטימציה המוסרית של ישראל, והיא לא עוסקת בכלכלת ישראל. תנועת ה-BDS התגלתה ככישלון מוחלט בכל הנוגע לפגיעה במשק הישראלי. ההיבט הכלכלי של חרם ה-BDS הוא כל כך זניח, שהוא לא מצריך דיון אמיתי;

אבל את ההשפעה האמיתית של ה-BDS אפשר למצוא בשני היבטים אחרים שלו:

[בתמונה משמאל: הלוגו של תנועת ה- BDS. אנו מאמינים שאנו עושים בו שימוש הוגן. המקור: www.bdsmovement.net]

ראשית, תנועת ה-BDS הפכה לחלוץ הקמפיינים האנטי-ישראליים בארה"ב, והיא כיום תנועה ארצית, עם סניפים הפרוסים, בכל רחבי ארה"ב. למעשה, הקהילה הערבית והאסלאמיסטית בארה"ב תמיד הייתה חסרה את רמת הארגון הלאומי שהקהילה היהודית השיגה.

ה- BDS קיים בכל מקום וחודר לכל חלק בחברה האמריקאית. הוא הפך לתשתית הפעילות האנטי ישראלית, בכל רחבי ארה"ב, ובהרבה מקומות ומקרים, הם אלו שיוצרים את סדר היום לדיון על ישראל. ההשפעה החשובה והמזיקה הנוספת שלו היא הפיכת שאלת הלגיטימיות של ישראל ואף את זכותה להתקיים, לשאלה הנדונה כעת בחופשיות בארה"ב, בזמן שעצם השאלה הזו מאבדת את הרלוונטיות שלה במזרח התיכון עצמו; כשיותר ויותר מדינות ערביות מגיעות להבנה, ששלום עם ישראל הוא האינטרס שלהם; והם נוקטים צעדים ממשיים בכיוון זה.

[להרחבה בנושא הצלחה וכישלון, לחצו כאן]

[בתמונה: עלינו להבין את תפקידה של תנועת ה- BDS והשפעתה השלילית על מעמדה של ישראל בארה"ב... מקור התמונה: פייסבוק. שם הצלם אינו מצוין]

שאלת הלגיטימיות הישראלית

שאלה זו - של עצם הלגיטימיות הישראלית - הפכה לנושא לגיטימי בחלקים נרחבים של הקהילה האקדמית, וגם במערכת החינוך הקדם-אוניברסיטאית. וכדאי להזכיר שוב: אלו הם האנשים שיעצבו את עתידה של ארה"ב. אין דיון כזה על שום מדינה אחרת בעולם. היא קיימת, אם בכלל, על משטרים מסוימים, אבל לא על עצם קיומן של מדינות. הנה סיבה נוספת לכך, שהמשך התמיכה הפוליטית בקונגרס ובממשל חשובה, אך לא חשובה כפי שנראה.

ארה"ב מתגאה, בהיותה מדינה שמדיניות הפנים והחוץ שלה מבוססת על החזונות של האבות המייסדים. יש הרבה צביעות בטענה הזו. הדוגמאות רבות, והן מחוץ לתחום עיסוקו של מאמר זה; אבל, אם יש קהילה אתנית ודתית - שלוקחת את הטענה הזו ברצינות אמיתית - היא הקהילה היהודית. זה מביא אותנו לדיון על תפקידה של קהילה זו, בתהליך הכולל של המשך השחיקה של התמיכה בישראל בארה"ב, וממקד אותו בדינמיקה המתרחשת בקהילה האפרו-אמריקאית ובקהילה האקדמית.

הקהילה היהודית האמריקאית - בהתאם לערכי היסוד היהודיים - תמיד הייתה בחזית המאבקים לשוויון גזעי וזכויות אדם בארה"ב, וזה עומד לזכותה. זו לא סתר את האינטרסים של התנועה הציונית; ולאחר מכן, של מדינת ישראל לאחר 1948, כאשר תמיכה זו הוכרה והוערכה על ידי ההנהגה האפרו-אמריקאית בארה"ב. לא אחר מאשר מרטין לותר קינג ג'וניור [MLK] הביע. ברהיטות את הרגש הזה, והכריז שאנטי ציונות היא אנטישמיות, אבל הדברים הללו משתנים. השינויים משקפים מגמות חדשות בחברה האמריקאית בכלל; ואפילו הפמליה הקרובה סביב MLK - אנשים כמו הכומר ג'סי ג'קסון ואייקון התנועה לזכויות האזרח, המנוח ג'ון לואיס - שינו את ה'מנגינה' שלהם והפכו עוינים לישראל.

[בתמונה - היו זמנים... MLK והתמיכה השחורה בישראל... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Tumisu לאתר Pixabay]

החיבור השחור לפלסטינים

שינויי דורות בקהילה האפרו-אמריקאית - המובילים לשינוי אידיאולוגיה מצד חלקים גדולים בקהילה זו - הובילו לאימוץ עמדות עוינות כלפי יהודים וישראל. זו לא מגמה אוניברסלית, לא מקיפה את הרוב המכריע של האפרו-אמריקאים, אבל עדיין כזו שיש לה שורשים עמוקים, והיא קולנית ומשפיעה מבחינה פוליטית. התחושה - שהאינטרס של האפרו-אמריקאים הוא להזדהות עם העולם השלישי - הובילה להבנה הדרגתית מצדם, שהם צריכים לקשר את מאבקיהם בארה"ב לעניין הפלסטיני.

זהו תהליך שניתן לייחס לתקופת פוסט MLK, והוא התפתח בהדרגה. בסוף שנות ה-70 של המאה העשרים, בתקופת הנשיא דאז, ג'ימי קרטר (ראו תמונה משמאל), והשגריר באו"ם אנדרו יאנג מאטלנטה, שהיה ברור מאוד בתמיכתו בפלסטינים. את דריו חיזקו אנשים כמו ג'סי ג'קסון ואל שרפטון, ובנימה אנטישמית גלויה ותוקפנית של מנהיג אומת האיסלאם, לואי פאראקאן, וסלבריטאים אפרו אמריקאים בולטים כמו ספייק לי, דני גלובר, קורנל ווסט ואחרים.

[בתמונה: הנשיא ג'ימי קרטר והתפנית ביחס לישראל. התמונה היא נחלת הכלל]

תגובת הקהילה היהודית המאורגנת היא הגישה הפוליטית האופיינית של בריתות בקונגרס, ועם פוליטיקאים ברמה המקומית; אך תגובה זו התבררה כבלתי מספקת. הקהילה היהודית, בייחוד ה-Pro Israel Aipac המובילה, ועידת הנשיאים, לא הצליחה ליצור דיאלוג עם ההנהגות המתעוררות של האפרו-אמריקאים בקהילה האקדמית ובכנסיות, והתמקדה בעיקר בדיונים הפוליטיים, בעיקר בתוך המפלגה הדמוקרטית.

ניתן לטעון, שכל דיאלוג משמעותי עם קבוצות כמו אלו שהוזכרו כאן, נידון לכישלון, מכיוון שהשינויים בקהילה האפרו-אמריקאית הושפעו מתהליכים, שהם מעבר להישג ידה של הקהילה היהודית, אבל הייתה כאן סיבה נוספת שיש לה קשר לתהליכים בקהילה היהודית, ואותה צריך לנתח. אני מתייחס לאובדן הביטחון העצמי של ארגונים יהודיים רבים בהתמודדות עם שינויים כאלה, בעיקר אבל לא רק בקהילה האפרו-אמריקאית. העובדה היא, שחלקים גדולים בקהילה היהודית הגיבו בצורה אילמת מאוד, אפילו ביישנית, להאשמות על ישראל, מחשש לערעור יחסיהם עם קהילות אחרות, במיוחד קבוצות אחרות במפלגה הדמוקרטית. תמיד הרגשתי מבולבל - ואפילו נבוך לחלוטין - מהפחד המופגן כלפי אלו בקהילה האפרו-אמריקאית, ש'הפכו את השולחן' נגד ישראל.

אפילו מבצעי העלאת יהודי אתיופיה לישראל 'התהפכו' נגדה: ישראל - המדינה היחידה שהביאה אנשים שחורים כאזרחים מן המניין, ולא כדי לשעבד אותם - הפכה ליעד להאשמות מתמשכות של אפליה גזעית ואפרטהייד. ודאי, יש תלונות על היבטים של קליטתם של בני הקהילה האתיופית; אבל הקהילה היהודית לא הצליחה להתמודד כראוי עם המגמה, שלקחה אותם והפכה אותם לסיפור, המתאר את יחסה של ישראל כלפי אנשים שחורים.

לפני כמה שנים, במרד השחור שהתפרץ ברחובות אמריקה; ולאחר מכן בהרג הנורא של ג'ורג' פלויד במינסוטה, היו התקפות מאורגנות על יהודים ועל הנכסים שלהם במקומות שונים, בעיקר בלוס אנג'לס, שבוצעו על ידי ה-Black Lives [BLM] ולא זכתה לתגובה מהקהילה היהודית המאורגנת, שבחרה בשתיקה ובהבלגה, כתגובה.

זאב ז'בוטינסקי לימד אותנו ששקט הוא רפש, אבל עבור מנהיגים יהודים אמריקאים רבים, השקט - משמע, שתיקה והבלגה בנוגע לביטחונם האישי והיחס לישראל - הפך לנורמה. יהדות אמריקה פשוט איבדה את ביטחונה העצמי!

[בתמונה משמאל: זאב ז'בוטינסקי - שקט הוא רפש, אבל... התמונה היא נחלת הכלל]

הדוגמה של בן אנד ג'ריס היא רק דוגמה אחת ממגוון דוגמאות, שמעידות על הבעיה. עם זאת, חשוב להבין שהתגובות היהודיות, משקפות שינויים אידיאולוגיים ודוריים, המתרחשים בקהילה היהודית, ומערערים מאוד את היחסים עם ישראל. זה יידון במאמר הבא והאחרון שלי בסדרת המאמרים הזו.

[לאוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו' באתר ייצור ידע, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2015), הצלחה וכישלון: תוצאות המירוץ אל המטרה, ייצור ידע, 16/5/15.
• פנחס יחזקאלי (2019), הכל על הצלחה באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 8/12/19.