[בתמונה: פתרון בעיית הדיור דורש בניית חברה חדשה... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי LUCASGREY לאתר Pixabay]

[לאוסף המאמרים על משבר הדיור ומצוקת הדיור, לחצו כאן]

רוני אקריש הוא ‏מייסד ומנהל‏ ה‏אוניברסיטה העממית-חינמית "קפה דעת"‏.

*  *  *

אם להאמין להיסטוריונים, הביטוי הנבואי: "הרכוש הוא שוד" של פייר-ז'וזף פרודון - אבי האנרכיה (ראו תמונה למטה בהמשל הממר, משמאל) - נכתב ב-1840, בשיאה של המהפכה התעשייתית, שקראה ללא הרף לעובדים, לשמור על כלכלת הייצור בקצב מלא. האיכרים עזבו את הכפר, ובאו להיערם בעיר, להצטרף לתהלוכת הפועלים שייבלעו על ידי "המפעל-מולוך", כפי שהנציח זאת פריץ לאנג' בסרטו הנבואי "מטרופוליס".

לפי הסרט, בעיר הדיסטופית והממוכנת מטרופוליס (ראו תמונה למטה) חיים שני מעמדות מעל ומתחת לפני האדמה: בעיר תחתונה חיים הפועלים בתת-תנאים ובזיהום, ומשרתים את מכונות הענק; בעוד האליטה חיה בעיר עליונה.

[בתמונה: העיר מטרופוליס, עיצובה נעשה בהשראת הציור מגדל בבל של פיטר ברויגל האב. התמונה מובאת בשימוש הוגן]

אם האיכרים שוכנו על ידי אדוניהם, העובדים עצמם צריכים לשלם עבור דיור. אבל שום דבר לא תוכנן כדי להכיל את ההמונים האלה שמתגודדים יותר ויותר בערים. דירות נדירות, ולכן יקרות. הבעלים לא משקיעים בתחזוקת המבנים, שהופכים במהירה לשכונות עוני, מה שמוביל לפריצה של מחלות, כמו שחפת.

[בתמונה משמאל: הוגה הדעות הצרפתי, פייר-ז'וזף פרודון. התמונה היא נחלת הכלל]

שיפוץ מרכז פריז על ידי הברון 'האוסמן' (ראו תמונה למטה) סיפק לבורגנות תנאיי דיור נוחים מאוד, אבל הם "שכחו" את בניית דיור לעובדים: יש לומר, שזה לא מגזר רווחי... חייבים להודות, יש במקומותינו משבר דיור עממי אמיתי!

שכר הדירה הגבוה מסביר את חוסר היציבות של העובד בעיר, את מהלכיו התכופים, שנעשו לפעמים בשיטה הפגנתית, של מה שמכונה בצרפתית: "פעמון העץ" - שמשמעה: כאשר אינו יכול עוד לשלם את דמי השכירות הוא פשוט מפסיק לשלם, או בורח בשקט, בלי לשלם...

.

[בתמונה: בולוואר אוסמן ברובע התשיעי של פריז. מראה של שדרה אוסמנית טיפוסית, תוצאה של תוכניתו המכונה היום "אדריכלות אוסמנית". התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Thierry Bézecourt. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

המעבר ממודעות להתנגדות אינדיבידואלית

עם לידתה של תנועת העובדים והופעת התודעה המעמדית, עברו האנשים, ממודעות להתנגדות אינדיבידואלית. רכוש הוא מקור לתאוות בצע ספקולטיבית ולגניבה מרושעת, שכתוצאה מכך עזיבות והתנחלויות חשאיות הופכות ללגיטימיות. ואז עם הופעתם של איגוד העובדים הבינלאומי ואגודות התנגדות העובדים, הסרבנות הזו הפכה לקולקטיבית. הרעיון של שביתת שכר דירה, כמו שיש שביתת עבודה, התחיל לנבוט, ונוצרו אגודות הדיירים הראשונות.

לרוב, הנשים הן אלו שעומדות בחזית המאבק: הן אלו שמנהלות את משק הבית ואחראיות על משימות הבית. לעתים קרובות, העבודה הייתה אסורה עליהם. לכן הם נאלצו להישאר כלואות בכלובים לא סניטריים, בזמן שהגברים שלהן הלכו להשתעשע בבית הקפה או בקברט. לכן, הן היו הראשונות שסובלות מהמצב הזה, ובאופן טבעי הם היו גם הראשונות למרוד.

תופעה זו היא אוניברסלית: התיעוש והעיור הם גלובליים, אותן סיבות מייצרות את אותן השפעות, מפריז ועד בואנוס איירס, מטנריף ועד הגטו בארלם. אבל בעיית הדיור היא רק אחת מהבעיות הקשורות לארגון החברה הקפיטליסטית. היא בלתי נפרדת מזו של העבודה ואופן הארגוני שלה.

[בתמונה: לרוב, הנשים הן אלו שעומדות בחזית המאבק... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי OpenClipart-Vectors לאתר Pixabay]

האבסורד של המערכת הקפיטליסטית

משבר הדיור הוא המחשה לאבסורד של המערכת הקפיטליסטית, שאינה מסוגלת לספק את הצרכים הבסיסיים של האוכלוסייה. בעוד שאנשים מסתכנים, למצוא את עצמם ברחוב או להיאלץ להיאבק כל הזמן ולמנוע מעצמם הכול כדי לשלם את שכר הדירה שלהם, בעלי הדירות מתעשרים באמצעות ספקולציות, העלאות מופרזות ורשעיות של דמי השכירות, רכישת דירות ללא הגבלות וכו'.

שלטונו של השוק הקפיטליסטי בתחום הנדל"ן מאלץ לעתים קרובות מדי עובדים לעזוב את שכונותיהם, בעקבות עלייה משמעותית בדמי השכירות. זו תופעת העילות, זהו תהליך עירוני-חברתי בורגני מתוכנן - או בלתי מתוכנן - של מעבר אוכלוסייה מהמעמד הבינוני והגבוה לשכונות חלשות, לרוב במרכזי ערים, תוך שינוי מתמשך של אופי השכונה ודחיקת האוכלוסייה המקורית. פעמים רבות הוא מלווה בתהליך של התחדשות עירונית של פני הרחובות, שיפוץ בתים ותחלופה של העסקים באזור.

תהליכי "ג'נטריפיקציה" מתרחשים בעשורים האחרונים בחלק גדול מהמרכזים העירוניים בישראל ובעולם. בתל אביב או ירושלים, שבהן שכונות פועלים הופכות לשכונות אמידות יותר, לאחר שנבנו בה הרבה רכוש משותף לבעלות ושבועת הנדל"ן כמו הפעילות המסחרית התגברו בצורה פיקטיבית ומחירי השכירות הפכו לבלתי מתקבלים על הדעת. באותו זמן שיזמי הנדל"ן ובעלי בתים חמדנים, תאוותנים מרושעים ברובם, מרוויחים על גבם, העובדים והנחשלים ביותר נדחקים החוצה בהדרגה, קורבנות של צמיחת השוק.

[בתמונה: בעלי הדירות מתעשרים באמצעות ספקולציות, העלאות מופרזות ורשעיות של דמי השכירות, רכישת דירות ללא הגבלות וכו'. תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Hurca לאתר Pixabay]

האנרכיה השולטת במגזר הדיור היא שיקוף של המערכת הקפיטליסטית בכללותה, שבה ציווי הרווח מקבל עדיפות על צורכי האנשים...

 כל עוד השוק הפרטי שולט בנדל"ן, הדיור יישאר בעיה מהותית בחברה שלנו. רפורמות, כמו השקעה בדיור ציבורי או פיקוח טוב יותר על שכר הדירה, הן הקלות חלקיות וזמניות בלבד.

אם ברצוננו לפתור את המשבר באופן סופי, הפתרון הריאלי היחיד הוא לשבור את ההיגיון של השוק, על ידי הלאמת בנייני דירות גדולים ונכסים המשמשים לספקולציות בלבד והכנסתם לשליטה דמוקרטית של ועדות שכונתיות המלוות באנשי מקצוע ובאנשי העירייה. ועדות אלו יכולות להקים תוכניות רציונליות רחבות לבניית דיור בר השגה ואיכותי.

השינוי ההכרחי הזה של האנרכיה הרכושנית לקראת תוכניות רציונליות, לבנייה ולניהול של דיור, אינו יכול להיעשות מבלי לתקוף את המערכת כולה. כפי שהסביר פרידריך אנגלס (ראו תמונה משמאל) ב-1872 ב"שאלת הדיור": "לא הפתרון של שאלת הדיור פותר במקביל את השאלה החברתית, אלא פתרון השאלה החברתית, כלומר ביטול האופן הקפיטליסטי של ייצור, שיאפשר את ביטול שאלת הדיור".

[בתמונה משמאל: פרידריך אנגלס. התמונה היא נחלת הכלל]

במילים אחרות, פתרון בעיית הדיור דורש בניית חברה חדשה, חברה סוציאליסטית. רק כשהייצור כבר לא משרת את האינטרסים הפרטיים של קומץ בעלי הון, נוכל להשתמש במשאבים העצומים של החברה כדי לענות באמת על צרכי האוכלוסייה.

מה דעתכם, אני חולם?

[לאוסף המאמרים על משבר הדיור ומצוקת הדיור, לחצו כאן]