.

לדימוי העצמי יש השפעה עצומה על מוחות מעוררי רחמים, שכבר זמן רב מדי ננטשו על ידי התבונה. ארבעת הגלגלים מספקים תחושות חדשות, שבאות להגביר את השעמום של דור מוקרב, ללא פרויקטים, ללא טעם, ללא רוח וללא חמדה אמיתית. הסביבה של צהלה מזויפת, שנשמרה בזכות התרוששותם של מסכים נכים. המסכים הללו מערערים מראש את עתידה של מחשבה אפשרית, של נימוק אפשרי, וכופות את הסמכותיות של הדמיוני והבידור. כשמבצעים עלינו מניפולציות מאסיביות, כדי להיות בכיף של הנאות קטנות, אנו חיים בחלום מתוחזק, אנו רואים את המציאות כסרטון וידאו. רגלינו אינן ממש על הקרקע; ואנו מאבדים קשר עם הקיים.

בואו נהיה ברורים: תאונות הדרכים הן אחת הטרגדיות הקטלניות ביותר של זמננו. כדי להרים את המסך על חומרת המידע הזה, עלינו להזכיר עובדה אחת: מאז הקמת מדינת ישראל, מספר ההרוגים הישראלים בכבישים גבוה מזה של הקורבנות בכל מלחמות ישראל. חלק גדול מהנהגים הללו יכולים להתפאר בתואר בריוני דרכים, במציאות הם לא פחות מרוצחים אמיתיים, וכתב האישום הזה, נבחן בקפידה, אמור להוביל את בתי המשפט לגזור עונשים כבדים עד מאוד כנגד אותה פסולת האנושית.

וכבר כתב בהקשר זה הפילוסוף היהודי-צרפתי, עמנואל לוינס (ראו תמונה משמאל) ב-"הומניזם של האדם האחר" (2004):

[תמונתו של עימנואל לוינס משמאל למעלה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Bracha L. Ettinger. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.5]

"אני תופס את האחריות כאחריות כלפי האחר, הווה אומר, אחריות כלפי מה שאינו שלי, או אפילו אינו נוגע לי; או שמא כלפי מה שאכן נוגע לי, היינו מה שניצב לנגדי כפנים… מן הרגע שהאחר מסתכל בי, אני אחראי כלפיו אף מבלי ליטול כלפיו כל אחריות שהיא; אחריותו מוטלת עלי…

הקשר עם האחר שזור אך ורק בתור אחריות, בין אם אתה מקבל או דוחה אותה, בין אם אתה יודע או אינך יודע איך ליטול אותה ובין אם אתה מסוגל לעשות משהו קונקרטי למען האחר אם לאו. לומר: הנני. לעשות משהו למען האחר. לתת. להיות רוח אנוש… האחריות היא מה שמוטל אך ורק עלי, ובאופן אנושי אינני יכול לסרב לה".

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי jarmoluk לאתר Pixabay]

אם הנשק משמש בצורה הרפתקנית ומביא למוות של בן אדם, האשם הוא הרבה יותר מרוצח שלא בכוונה, וזה כשלעצמו חמור מספיק. חוסר זהירות זה שאנו עדים לו בכבישי ארצנו הוא בהחלט אינדיקציה להידרדרות ביחסים בין מה שמכונה "בני אדם". הופעתה של האימפריה האקספוננציאלית של הטכנולוגיה, הזמינות שלה לכולם, דורשת מאתנו להבין בצורה ברורה יותר את ההשפעות על מעשינו.

[בתמונה משמאל: אם הנשק משמש בצורה הרפתקנית ומביא למוות של בן אדם, האשם הוא הרבה יותר מרוצח שלא בכוונה... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Clker-Free-Vector-Images לאתר Pixabay]

בעתיד, מה שמושג האחריות האנושית מחולל לא יכול להיות מוגבל לטרחה הבלעדית של הגנה על יקיריו, בסביבתו הקרובה. אחריות חייבת לקחת בחשבון את האנושות כולה ולהתמקד בשימור החיים בתוך המרחב האנושי. מה שחדש לחלוטין הוא המודעות הדחופה וההכרחית לערך האחריות. סוף סוף תפסנו שהיא גם מחזירה אותנו לעצמנו, וגם כרוכה באי-הפרדה, דה פקטו, של כל הקיום בתוך הסביבה שלנו.

אין אחריות אמיתית, אלא על בסיס תפיסה גלובלית; וכל גישה חלקית למציאות יכולה רק להוליד שחזור מטעה של אחריות. אנחנו לא יכולים עוד לחייב את האחריות, זה נוגע לכולם, כפרט, כהורה, כאזרח מדינה וכאזרח העולם. אם חיי מובנים היטב, אני הערב, כי אני הוא זה שמחזיק את מושכות קיומי בידי. זה חוסר תום לב לרצות לגאול את עצמך על חשבון אחרים, המשפחה, החברה או המדינה. אף אחד מלבדי לא יכול להיות במקומי, לשפוט, להעריך, לחייב אותי למטרה או להשקיע בכל דבר במקומי. זה נובע רק מהאחריות שלי, מהדאגה שלי להניח את קיומי.

[לכתבה המלאה של איליה יגורוב ב'ישראל היום', לחצו כאן]

נהיגה לפי הקוד האתי...

אני מחויב למה שאני עושה, אומר וחושב, יש לי לא רק יוזמה של בחירה חופשית, אלא מעבר לזה, אני צריך גם להעריך את ההשלכות שיהיו בלתי נמנעות. מצד שני, ישות אינה ניתנת להפרדה מישויות אחרות. רעיי הם חלק מעצמי, אחרים, אפילו רחוקים, עדיין קרובים אלי, אחרים הם אחיי בני האנוש; שכן, הבריאה בקוהרנטיות שלה היא גם שלי באופן מסוים. כל נהג ינסה לכבד את עצמו ואת שכנו בכל הנסיבות, יתנהג כלפי הזולת בפינוק, בסבלנות ובידידות, הן בכביש והן בחיי היום יום. מכוניתו האלילית בידו, הוא יזכור ללא הרף את הערך שהעבריות מעניקה לחיים, ויסכים לכבד חיי אדם. אנו מודעים לכך שיש היגיון אונטולוגי בהעצמת האדם, אחרת פירוש הדבר היה פשוט להתכחש לעצמנו כאדם. איש אינו חולק על כך, שבכל אחד מאתנו קיימת, באופן פוטנציאלי, התנהלות אתית, מה גם שכל חברה מנבאת אותה וכל אחד, בליבו, לרוב דורש זאת.

האתיקה, תהא צורתה אשר תהיה, מובילה ישירות חזרה לעקרון האחריות. נהיגה, לפי הקוד, מקימה, באופן מסוים, שירות מוסרי ואתגר: קודם כל לדעת להתחשב בשכנו, אחר כך להטמיע משמעת חברתית מסוימת. כאשר הטמענו את העיקרון, לפיו כללי הדרך נכתבו מעל הכול מתוך דאגה לטובת כולנו, אזי ניתן למנוע תאונות רבות ולחסוך חיים רבים.

מתוך חוסר עצום בהצהרה על אהבתנו, עלינו להוקיע זאת בשפת השכל, ולפנות לאחריות!

[להרחבת המושג: 'אתיקה', לחצו כאן]

[בתמונה: מתוך חוסר עצום בהצהרה על אהבתנו, עלינו להוקיע את הנהיגה הרשלנית זאת בשפת השכל, ולפנות לאחריות! תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי succo לאתר Pixabay]

[לאוסף המאמרים בנושא: 'אתיקה', לחצו כאן]