[בתמונה: לא תחמוד אשת רעך... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי Pixabay לאתר fexels]

עודכן ב- 19 ביולי 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

במרכזה של פרשת ואתחנן, קיים מופע שני של עשרת הדברות, ועל חזרה זו הוקדש דיון נפרד [1]. בדברינו הבאים נעסוק בדיבר העשירי, לא תחמוד, שהינו יוצא דופן משאר הדיברות האחרות:" וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ; וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ, שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ" [2]. ציווי זה הוא יוצא דופן היות שהוא עוסק בכוונה ולא במעשה, ואם אלה הם פני הדברים, על הפרתו אי אפשר להעניש בידי אדם.

המכילתא פותרת את הקושי האמור ומפרשת כי המדובר בחמידה לצורך לקיחה אוו עשיית מעשה בפועל, כדלקמן: "יָצָא שֶׁאַתָּה חוֹמֵד בִּתּוֹ לִבְנָךְ, אוֹ בְנוֹ לְבִתָּךְ, אוֹ אֲפִלּוּ חוֹמֵד בְּדִבּוּר? תִּלְמֹד לוֹמַר - לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ. מַה לְּהַלָּן עַד שֶׁעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה, אַף כָּן, עַד שֶׁעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה" [3].

[בתמונה: לא תחמוד אשת רעך... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי Internet Archive Book Imag לאתר flickr]

חוקרי המקרא של העת החדשה [4], חושבים כפי דברי המכילתא, והטיעון הפרשני שלהם הוא ההקבלה בין חמד ללקח:" פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם, תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ; לֹא-תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם, וְלָקַחְתָּ לָךְ--פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ, כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא"; "וְחָמְדוּ שָׂדוֹת וְגָזָלוּ, וּבָתִּים וְנָשָׂאוּ; וְעָשְׁקוּ גֶּבֶר וּבֵיתוֹ, וְאִישׁ וְנַחֲלָתוֹ" [5].

ברם טיעון זה לוקה בחסר, היות ואין המדובר בפסוקים האמורים בהקבלה אלא בהשלמה, מה גם שהפעלים חמד ולקח אינם נרדפים. הדוגמאות הללו מהפסוקים שהובאו לעיל, מראות כי חמד מציין מצב נפשי הקודם לפעולה, ורק בדוגמאות מעטות מופיע הפועל חמד במובן של יותר מסתם כוונה. יש חוקרי מקרא אחרים הטוענים כי הפועל תתאווה בפרשתנו, שונה במשמעותו מהפועל תחמוד, בכך שאחרי החמידה באה פעולה, ולא כן אחרי ההתאוות. אולם כפי שהראינו קודם לכן, אין הכרח שהפועל חמד יהיה קשור בביצוע פעולה, ולכן להבחנה הזאת אין מקום. מה שכן ניתן לומר הוא כי כל פועל של רצון יכול בהקשר כזה או אחר להביא לפעולה. כך או אחרת, פשט הציווי בדיבר העשירי הוא לעצור את הרצון באבו, כדי למנוע חטאים של אונס או גניבה, וברור שלפי פשט זה, אם לא מתבצעת עבירה בפועל, אין אפשרות להעניש את האדם אלא בידי שמיים בלבד.

אי הפסקת החמידה כאמור עלולה להביא את האדם לחטוא, והד לדבר אנו מוצאים בדברי ההלכה הבאים של הרמב"ם:" התאוה מביאה לידי חימוד והחימוד מביא לידי גזל, שאם לא רצו הבעלים למכור אף על פי שהרבה להם בדמים והפציר ברֵעים, יבוא לידי גזל שנאמר וחמדו שדות וגזלו. ואם עמדו הבעלים בפניו להציל ממונם או מנעוהו לגזול, יבוא לידי שפיכות דמים. צא ולמד ממעשה אחאב ונבות"[6]. קודם שנדון בדוגמא שהרמב"ם מביא, ניתן לומר כי לשיטתו כי הסייג של לא תחמוד, בא לעצור מעשים חמורים אחר כך, כפי שמקרה נבות מוכיח.

[בתמונה: לא תחמוד אשת רעך... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי Alicia Chenaux לאתר flickr]

 פרשת כרם נבות, המתוארת בהרחבה בספר מלכים א', פרק כ"א, באה להבליט את חומרת חטאו המוסרי של אחאב, ואת מידת אחריותו למעשה זה של עיוות הדין והצדק. לפי האמור, אחאב חומד את שדה נבות ואומר לו את הדבר הבא: "וַיְדַבֵּר אַחְאָב אֶל נָבוֹת לֵאמֹר תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ וִיהִי לִי לְגַן יָרָק כִּי הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי, וְאֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוּ; אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ אֶתְּנָה לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה" [7]. נבות מסרב בתוקף להצעת אחאב, ואמור לו כי לא ימכור את נחלת אבותיו לאיש. הסירוב האמור רק מגביר אצל אחאב את החמידה של שדה זה:" וַיָּבֹא אַחְאָב אֶל בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף, עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי וַיֹּאמֶר, לֹא אֶתֵּן לְךָ אֶת נַחֲלַת אֲבוֹתָי; וַיִּשְׁכַּב עַל מִטָּתוֹ, וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו וְלֹא אָכַל לָחֶם" [8]. לתמונה נכנסת איזבל ומבטיחה לאחאב כי תשיג את שדהו של נבות. אחאב שהכיר את איזבל, ידע כי היא תשתמש בדרכים עקלקלות בכדי לקחת את השדה, אך לא עצר בעדה. לפי המתואר בהמשך, שני איסורים האמורים בעשרת הדיברות נרמסים בפעילותה של איזבל: "לא תענה ברעך עד שקר" - בעדותם של עדי השקר שנשכרו להעיד נגד נבות כי ברך קרי קילל, אלוהים ומלך; ו"לא תרצח" - בסקילתו של נבות על לא עוול בכפו. לאחר שהצליחה לארגן את מותו ברמייה של נבות, אומרת איזבל לאחאב:" ... קוּם רֵשׁ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר מֵאֵן לָתֶת לְךָ בְכֶסֶף כִּי אֵין נָבוֹת חַי, כִּי מֵת" [9].

לאחר מעשה התחבולה של איזבל, אחאב יורד לרשת את כרם נבות מייד, בלי שהיות, ובכך הוא מעיד על עצמו כי זו בדיוק התוצאה שלה ציפה. בירידתו לרשת את כרם נבות מתבררת אפוא למפרע אחריותו המוסרית של אחאב לרצח נבות, ועל כן דווקא באותו מקום ובאותו רגע פגש בו אליהו הנביא והטיח בו את דבריו הידועים של ה': "הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ" [10].

[בתמונה: מותו של נבות. קספר לויקן 1712. התמונה היא נחלת הכלל]

פרשן המקרא המודרני קאסוטו (ראו תמונה למטה) [11], אומר כי איסור התורה לא תחמד מלמד אותנו שאדם יכול לפגוע בחברו ולהסיג את גבולו גם בלבו ובמחשבותיו. עצם החימוד וההשתוקקות לרכוש רעהו, מהווה סוג של הסגת גבול רוחנית. היות שנזקה סמוי מן העין לא ניתן לאמוד אותו במונחים כספיים ולא ניתן לתבוע את החומד את אשר לרעהו בבית דין, אך ניתן לאסור זאת בצו אחרון של עשרת הדיברות, כדלקמן: "חידוש נשגב נמצא בדיבור לא תחמד...

האדם מחויב חיוב יסודי להימנע לא רק מלנאוף את אשת רעהו ומלגנוב מה ששייך לרעהו, אלא גם מלהשתוקק לאשת רעהו ולרכוש רעהו. אף בתשוקה זו הוא עובר עבֵרה חמורה נגד העקרונות שבהצהרה האלוהית (=הכוונה להתגלות האלוהית שבעשרת הדיברות). כנראה הכוונה היא לא רק שהתשוקה תוכל להביא לידי מעשה ומן הראוי לאסור אותה משום סייג, אלא גם שהתשוקה עצמה היא כבר הסגת גבול, במחשבה אם לא במעשה" [12].

[בתמונה: משה דוד קאסוטו... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי גורם לא ידוע. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

אחרית דבר

הדיבר העשירי בעשרת הדיברות בפרשת ואתחנן, ובמופע הראשון שלה בספר שמות פרשת יתרו, עוסק בציווי של לא תחמוד. ציווי זה הינו יוצא דופן, מפני שהוא עוסק בכוונה ולא במעשה בפועל. אם אמנם אלה הם פני הדברים, על פי פשט הפסוקים, הרי על הפרתו, בניגוד לשאר הדיברות, לא ניתן להעניש בידי אדם.

חז"ל פרשו זאת באופן הבא – המדובר בחמידה לצורך לקיחה אוו עשיית מעשה בפועל, כך שלא תחמוד הינו תחילת התהליך. הרמב"ם פוסק ברוח זו, ומזכיר את פרשת כרם נבות. מה שחולל את כל הפרשה של כרם נבות, היתה החמידה של אחאב לכרם זה. כאשר נבות מסרב, איזבל בדרכה הנפשעת, השיגה לאחאב את מבוקשו. גם הפרשנים המודרניים של המקרא, כדוגמת קאסוטו אומרים כי איסור התורה לא תחמד מלמד אותנו שאדם יכול לפגוע בחברו ולהסיג את גבולו גם בלבו ובמחשבותיו. עצם החימוד וההשתוקקות לרכוש רעהו, מהווה סוג של הסגת גבול רוחנית. ואם נוסף למחשבה זו גם חטא, הרי הוא מגיע כאמור מחשיבה מעוותת מלכתחילה.

[לאוסף המאמרים על עשרת הדברות, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על פרשת ואתחנן, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת ואתחנן.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת ואתחנן באתר 'ייצור ידע', יצור ידע, 12/8/19.

[1] אבי הראל, עשרת הדיברות – מופע שני, ייצור ידע, יולי, 2020.

[2] דברים, פרק ה', פסוק י"ז.

[3] מכילתא דרבי ישמעאל, בחודש, פרק ח'.

[4] עולם התנ"ך, דברים, דודזון – עתי, ת"א, 1999, עמוד 80.

[5] דברים, פרק ז', פסוק כ"ה; מיכה, פרק ב', פסוק ב', בהתאמה.

[6] רמב"ם, משנה תורה, ספר נזיקין, הלכות גזלה ואבדה, פרק א', הלכה י"א.

[7] מלכים א', פרק כ"א, פסוק ב'.

[8] שם, פסוק ד'.

[9] שם, פסוק ט"ו.

[10] שם, פסוק י"ט.

[11] משה דוד קָאסוּטוֹ, היה רב בפירנצה ופרופסור למקרא באוניברסיטה העברית. עסק בפרשנות המקרא, בביקורת נוסח המקרא ובאשורולוגיה.1951 – 1883.

[12] משה דוד קאסוטו, פירוש על ספר שמות, מאגנס, ירושלים, 1952, עמוד 166.