תקציר: מהי התופעה הבלתי נתפסת - והדוחה כל כך בעינינו - של השמחה במוות של אויבינו? הכיצד הורים שמחים למות ילדיהם כ'שהידים', כאילו הובילו אותם בהלווייתם אל חתונה? מקורה של התופעה הזו באסלאם. המזרחן ד"ר מרדכי קידר מכנה את התופעה: 'פולחן המוות המוסלמי', והיא בלטה מאוד ביום הארור של טבח ה- 7 באוקטובר 2023.

[לאוסף המאמרים על הצד האפל של האסלאם, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', לחצו כאן] [לאוסף, המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל', לחצו כאן]

עודכן ב- 9 במאי 2023

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

המאמר מבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

*  *  *

"אדם מוזר הוא האויב שלך - בדיוק כמוך" כתב ושר שלום חנוך ב- 1991. "פתאום הוא גם רוצה להיות - כמוך בדיוק; פתאום הוא קם ומתייצב מולך; מתעקש לחיות...".

האמנם מתעקש לחיות? ממש לא! האויב שלנו שונה מאיתנו תכלית שינוי, ואחד ההבדלים המובהקים בינינו הוא בגישה אל המוות, או כפי שד"ר מרדכי קידר מכנה זאת: "פולחן המוות המוסלמי"! הוא מדגיש כי הקונספט של חיים ומוות שאנו מכירים מתוך התרבות שלנו, שונה בחברה האסלאמית, ובכלל זה בחברה הפלשתינית. זו תרבות אחרת (שרגאי, 2016). 

אנחנו נחשפים שוב ושוב לתופעה הבלתי נתפסת - והדוחה כל כך בעינינו - של הורים השמחים למות ילדיהם שמתו כ'שהידים', כאילו הובילו אותם בהלווייתם אל חתונה.

כך לדוגמה, אחרי הפיגוע בירושלים, בליל שישי, ה- 27 בינואר 2023: שבעה יהודים נרצחו על ידי מחבל בן 22 ממזרח העיר, כשיצאו מתפילה בבית הכנסת עטרת אברהם בשכונת נווה יעקב. הוא פתח בירי לעברם ונמלט, עד שנתפס ונוטרל על ידי המשטרה סמוך לשכונת בית חנינא. שלושה נוספים נפצעו באורח בינוני וקשה ופונו לבית החולים לקבלת טיפול רפואי. אחרי הפיגוע הצהיר אביו של המחבל הצהיר כי הוא שמח שבנו עשה זאת: "זה כמו חתונה": 

ועוד דוגמה: במהלך פעילות כוחות ימ"מ וצה"ל בשכם ב- 9 באוגוסט 2022, חוסל המבוקש אברהים אל נאבלסי, לאחר שכוחות צה"ל אתרו את דירת המסתור שלו וכתרו את ביתו. אל נאבלסי - כוכב טיק טוק שזכה לתהילה רגעית עקב יכולתו לחמוק מכוחות צה"ל בחצי השנה האחרונה ולהמשיך לפגע - כבר הודיע לעוקבו שלא ייכנע וימות כשהיד, וכך היה. אימו יצאה אל מצלמות הטלוויזיה בצהלולי שמחה (ראו הסרטון למטה):

הניסיון העקר להבין את אויבך, בדרך של לשים את עצמך במקומו

התחלנו את המאמר בשירו של שלום חנוך "בדיוק כמוך" [למאמר: "בדיוק כמוך" (?) – השיר שמשקף את עומק הקונספציה וחוסר הכרת האויב, לחצו כאן]. דוגמה נוספת כזו ל"בדיוק כמוך", הייתה בפברואר 2016, כפנה שדרן גלי צה"ל דאז, רזי ברקאי (ראו תמונה למטה) - במהלך ריאיון בנוגע להחזרת גופות המחבלים למשפחותיהן - לשר לביטחון הפנים דאז, גלעד ארדן, ואמר: תאר לעצמך משפחות ישראליות, ואנחנו מכירים לצערנו מקרים כאלה, ב'צוק איתן' למשל, שמחכות ומחכות עד שגופות היקרים שלהן יגיעו.

אחת הטעויות האנושיות הנפוצות היא הניסיון להבין את אויבך בדרך של לשים את עצמך במקומו. במקרים רבים אין טעות גדולה מזו. 
חוסר ההבנות הללו היו בבסיסן של מלחמות רבות. למשל, חוסר ההבנה האמריקנית את המנטליות היפנית שדחקה את היפנים לקיר ואילצה אותם להילחם במלחמת העולם השנייה. [לקובץ המאמרים בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן].

ד"ר מרדכי קידר טען כי רזי ברקאי אינו מודע מספיק ל'פרדיגמת החשיבה המזרחית ולתרבות הנובעת ממנה. הבעיה שלו אינה, שהוא משווה את המוות למוות או את השכול לשכול; אלא שהוא לא תופס שמושגי המוות והשכול אצלנו ואצלם שונים. (שרגאי, 2016).

הכל מתחיל ביחסו השונה של האסלאם למוות

ד"ר מרדכי קידר מצטט את הקוראן בסורה 9, פסוק 111 (בתרגומו של אורי רובין): "אללה קנה מן המאמינים את נפשם ואת רכושם. בתמורה הם יזכו בגן עדן. הם יילחמו למען אללה, יהרגו וייהרגו... על כן, שמחו בעסקה הזו אשר עשיתם (עם אללה). זוהי זכיה כבירה". אם אדם נלחם למען אללה, כדי להרוג ולהיהרג, עליו לשמוח כי אחרי המוות וסוף החיים הזמניים, מצפה לו בשמים גן העדן לנצח.

לכן, בהלוויותיהם - השהידים תמיד נישאים על גבי אלונקה כשפניהם גלויות (ראו בתמונה למטה), כי הם אינם באמת מתים. החיים האמיתיים מתחילים בגן עדן, שם מתוגמל המאמין על הקרבתו בעולם הזה. למשל הפסוק: "אל תחשוב שאלו שמתו למען אללה הם מתים. מיד אללה הם מקבלים את מזונם'".

הרעיון הוא שאללה קנה מבני האדם את נפשותיהם. הן אינן שייכות להם אלא לאללה. לכן, אדם חי רק בגלל שאללה לא לקח ממנו את נשמתו, שמכר לו, והחיים האמיתיים - הטובים והנצחיים - הם החיים שלאחר המוות בגן עדן. 
בניגוד ליהודי, כניעתו של המוסלמי היא מוחלטת. אולם, זוהי כניעה שמחה מרצון. עול האלוהות הוא טעם החיים. אין אינדיבידואל. אין בחירה חופשית. ויתור על הפרטיות. רק הרצון האלוהי שרובץ על הכל. 

ומה מבקש האל ממאמיניו, לעשות לאותם כופרים שמורדים בו? סורא 9 פסוק 14 (בתרגומו של יואל ריבלין, אביו של הנשיא לשעבר, רובי ריבלין) גורסת: "הילחמו איפה בהם (בכופרים), ייסרם אלוהים בידיכם, ושמם חרפה, והגביר אתכם עליהם, וריפא לבבות עם המאמינים". משמע, יש פה הנחיה מפורשת להרוג אותם, אבל בייסורים. להשפיל ולענות אותם, כי אללה מענה אותם בעצמו באמצעות ידי המאמינים. הם בעצם שליחיו של אללה שבאים לענות את הכופרים, הקמים כנגדם.

[למאמרו של ד"ר מרדכי קידר: 'למה במזרח התיכון אדישים לסבל ולעינויים?', לחצו כאן]

המאמר המיתולוגי של נדב שרגאי ב'ישראל היום'

אחת הטובות שבכתבות על 'פולחן המוות המוסלמי' הייתה כתבתו של נגב שרגאי, תחת הכותרת: השכול שלנו, פולחן המוות שלהם, שהתפרסמה בישראל היום ב- 19/2/16. נדב שרגאי (ראו תמונה משמאל) יליד 1959, הוא סופר ועיתונאי ישראלי, עמית מחקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה (התמונה מותרת לשימוש חופשי).

על פי התפיסה הזאת, השאהידים אינם בגדר מתים. מי שיתבונן היטב יבחין בהרבה מאוד אנשים שנדחקים לכיוון הגופה עם טישו בידם. הם מנגבים את המצח ואת הלחיים של השהיד, ואז מורחים את הטישו על פניהם או על מצחם.

ההלוויה עצמה - ככל שמדובר בהלוויית שהיד - מכונה 'זפה', כלומר: חתונה, כי המנוח בעצם לא מת, ועומד על פי הקוראן להינשא ל־72 בתולות. רק לפני כמה חודשים נהרגו - ביום אחד, תוך כדי ניסיונות פיגוע נפרדים - בחור ובחורה. עשו להם הלוויות בנפרד, אבל במהלך ההלוויה האבות של שניהם 'חיתנו אותם בשמיים'.

מי שמחולל עם 72 הבתולות, מזיע... ההיגיון המוזר לכאורה הזה נשען על האמונה, שהשהיד כבר בגן עדן, מחולל עם 72 הבתולות, ולכן הוא מזיע; והם, המנגבים, חפצים להשתתף. העברת הזיעה של השהיד אליהם היא הזדמנות אחרונה מבחינתם לקחת חלק באירועים הללו ב'גן העדן' של השהיד. לכך יש להוסיף את "ריח המאסק / המושק" (ריח מעורר, אשר נמצא בשימוש בתכשירים רבים ומקורו בפרומונים של אייל צפוני), שהוא "ריח גן עדן" על פי האסלאם. באירועי שהידים, הבית מריח ממאסק מקצה לקצה, שהרי השאהיד, באותו שלב, הוא גם פה וגם שם. לכך, מתווספים כל הצהלולים והשמחה.

ד"ר ענת ברקו צוטטה בכתבה באומרה כי המציאות המדומה של גן עדן והאמונה שהמפגעים אכן הופכים להיות שהידים, נחשבות בקרב פלשתינים רבים לממשיות. רבים מהם באמת מאמינים שהמפגעים שמוצאים את מותם בפיגועים הולכים למשהו טוב יותר, שהגוף חוזר להיות שלם.

שרגאי מצטט גם את חוקר החברה הפלשתינית פנחס ענברי, שמזכיר בהקשר זה את סיפורו של מחבל מתאבד מג'נין, שהתפוצץ באינתיפאדה השנייה, אך דאג קודם לכן להגן על אשכיו, מכיוון שהאמין באמת ובתמים שאכן יגיע לגן עדן, ושם יצטרך להשתמש באיברים אלה.

הצד השני של המטבע: האם כולם מאמינים בפולחן המוות?

האם רזי ברקאי, שלום חנוך ודומיהם טועים לגמרי? האם הדעות הללו מאפיינות את כלל החברה המוסלמית? כמובן שלא. כמו בכל קבוצה, גם אצלם, אנשים נבדלים ברמת האמונה שלהם ובהדגשיה.

ח"כ ד"ר ברקו מדגישה, כי לעתים, הצהלולים שאחרי מות 'השאהיד' הם אמיתיים, אבל לעתים מוזמנות, הן רק נועדו לרצות את החברה, שחלק גדול ממנה מקדש את המוות. ברקו מספרת ממחקריה, כי אימהות פלשתיניות רבות שילדיהן הופכים למפגעים, חוות גם תחושת נבגדות. "לא מעטות מבקשות גורל אחר לילדיהן. לא פעם יש מצג אחד למצלמה ומצג אחר במציאות, וכשהמצלמה נסגרת הן מקללות ובוכות".

ברקו מספרת על תחושה קשה של ניצול בקרב אימהות ואבות פלשתינים. "ראיינתי אמא של שאהיד. אמנם נתנו לה קצבה, אבל היא האשימה את ההנהגה, שאינה שולחת את הילדים שלה לאותו גורל שפקד את בנה. לעומת זאת, אצלנו גם בני הגנרלים והמנהיגים משרתים בצבא ואתה יכול למצוא אותם ביחידות קרביות. אצלם ההנהגה שולחת ילדים של אחרים להיות בשר תותחים".

גם פנחס ענברי מציין בכתבתו של נדב שרגאי, שליתר ביטחון, חלק מהתשלום למשפחות השאהידים ניתן להם כדי שידקלמו את הטקסטים שמקדשים את המוות, ויספרו כמה הם שמחים בגורלם. "מובן שיש גם כאלה שבאמת מספיק מטומטמים כדי להיות שמחים בגורלם", הוא אומר.

הכתבה מביאה לדוגמה את אביה של הנערה בת ה־13 שרבה בחודש שעבר עם הוריה ויצאה כשסכין בידה לשער היישוב ענתות, כדי לבצע שם פיגוע, רץ אחריה בניסיון למנוע ממנה להוציא אל הפועל את זממה ולהצילה. היא הייתה כנראה יקרה ללבו יותר מהשהאדה. האב הגיע אל השער דקות אחדות אחרי שבתו נורתה שם למוות תוך כדי ניסיון הדקירה, והתאבל עליה קשות. גם הורים לילדים ולנערים בשועפט ובבית חנינא ניסו למנוע מילדיהם לבצע פיגועים, אך איבדו שליטה, בשל טירוף השהאדה. שרגאי מציין כי חלק מההורים דיברו איתו מרות, על שטיפת המוח שנעשית לילדיהם.

גם אינטלקטואלים ואנשי תקשורת פלשתינים משמיעים לעיתים ביקורת, על שההנהגה המדינית והצבאית שלהם אינה שולחת את ילדיה "למות במסגרת השהאדה".

[לאוסף המאמרים על הצד האפל של האסלאם, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', לחצו כאן] [לאוסף, המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף, המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל'.
• אוסף המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית';
• אוסף המאמרים בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה.
• אוסף המאמרים על הצד האפל של האסלאם.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2023), אוסף המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל', ייצור ידע, 8/10/23.
• שרגאי נדב, השכול שלנו, פולחן המוות שלהם, ישראל היום, 19/2/16, עמ' 7-6.
• פנחס יחזקאלי (2018), שואה ומלחמה: מלחמת העולם השנייה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 10/4/18.
• פנחס יחזקאלי (2018), הכל על פרדיגמת חשיבה מזרחית באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 1/7/18.
• פנחס יחזקאלי (2023), "בדיוק כמוך" (?) – השיר שמשקף את עומק הקונספציה וחוסר הכרת האויב, ייצור ידע, 14/10/23.
• פנחס יחזקאלי (2023), הצד האפל של האסלאם באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/12/23.