[בתמונה: "זֶה בְּזוֹ נַבִּיט; וְנִתְמַהּ שֵׁנִית; אִם רָאִינוּ נְכוֹנָה"... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי moonzigg לאתר Pixabay]

[לאוסף שירי הנצח, שהזמן לא יכול להם, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על מורכבות האהבה, לחצו כאן]

לד"ר גילי גבאי, שהיטיבה לקלוע לתכליתה החשוב מכולן של האהבה...

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

מתי האהבה חסרה לנו במיוחד; ולחילופין - מתי אנחנו מבינים כמה זכינו, וכמה טוב שיש לידנו את אלה שעוטפים אותנו, כשטוב, ובעיקר כשרע?

בשגרת היום אנחנו נוטים לראות דברים כמובנים מאליהם; חלקנו אף נוהגים בכפיות טובה, כלפי אלה שעושים את המסע הזה איתנו...

אבל שלוות השגרה אינה נמשכת לעד; וכשהיא מופרת - גם אם ננסה להדחיק לעיתים, "אין טעם לכסות"; והקריאות חוצות את הרחוב", חודרות פנימה ובוערות בתוכנו, בבערה חורכת של קיץ...

רגעי ההתמודדות הפנימית הללו הם מבחנה האמיתי של האהבה... אז, אנחנו שותים בצמא "כל מחווה של חסד". אז אנחנו מבינים מה חשוב באמת; ו"מאיפה כוחות לשאוב" - מי מטעין אותנו מחדש, עד שצינת הסתיו מצננת את הבערה הזו שבתוכנו...

ואז: "זֶה בְּזוֹ נַבִּיט; וְנִתְמַהּ שֵׁנִית; אִם רָאִינוּ נְכוֹנָה" - אם ידענו לאורך הדרך להעריך נכון, כמה חשובים אלה שלצידנו...

השיר הקסום הזה נכתב בידיה הפלאיות של המשוררת רחל שפירא וזכה - כמו במקרים רבים אחרים - ללחן נפלא לא פחות של כלת פרס ישראל, נורית הירש. הוא זכה לשני ביצועים קלאסיים:

• זה המקורי המרגש של אילנית, שהשיר הנכתב והולחן במיוחד עבורה, ונכלל באלבומה "אל הדרך" (1981);
• והאחר, המיוחד, של חווה אלברשטיין, שהיא אולי המבצעת הגדולה באמת של הזמר הישראלי, באלבומה נמל בית (2011).

ט"ו באב שמח לכולכם!

נחמה

מילים: רחל שפירא (ראו תמונה משמאל); לחן: נורית הירש (ראו תמונה למטה משמאל)

1981

[תמונתה של רחל שפירא נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Shayrok. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

וְלִכְאוֹרָה עָסַקְנוּ בְּשֶׁלָּנוּ רַק בְּשֶׁלָּנוּ

בְּלִי לְבַקֵּשׁ גְּדוֹלוֹת וּנְצוּרוֹת.

שַׁלְוָה מוּפֶרֶת

וּכְבָר אַחֶרֶת

וְאֵין טַעַם לְכַסּוֹת

כִּי בְּפֶתַח נִכְנָסוֹת –

הַתְּמוּרוֹת.

*

מִי שֶׁצָּמֵא לְכָל מְחַוֶּה שֶׁל חֶסֶד,

אוזְנוֹ תּוֹפֶסֶת –

אֵיךְ הַקְּרִיאוֹת חוצוֹת אֶת הָרְחוֹב

שׁוֹאֵל עֲדַיִן

שׁוֹאֵל מֵאָיִן

כֵּן, מֵאָיִן כֹּחוֹת לִשְׁאֹב.

*

זֶה בְּזוֹ נַבִּיט

וְנִתְמַהּ שֵׁנִית

אִם רָאִינוּ נְכוֹנָה

לִפְעָמִים אֲנִי

לִפְעָמִים אַתָּה

כֹּה זְקוּקִים לְנחֲמָהּ.

*

מִי שֶׁחַוה אֶת בְּערַת הַקַּיִץ,

לִבּוֹ לְבית

וּפְנֵי הַנּוֹף רְאִי לחרדוֹתָיו.

אֶת מִי יַשְׁבִּיעַ

אֶת מִי יַרְגִּיעַ

וְעַל מַה יִתְפַּלֵּל עַד סְּתָו.

[מקור תמונתה של נורית הירש משמאל: פייסבוק]

הנה הביצוע הקלאסי והמושלם, של אילנית

הנה הביצוע המיוחד, של חווה אלברשטיין

[לאוסף שירי הנצח, שהזמן לא יכול להם, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על מורכבות האהבה, לחצו כאן]