תקציר: "... האם אתה יודע למה אנחנו תמיד הוגנים ונדיבים יותר עם המתים? הסיבה פשוטה! איתם אין חובה. אם היו מכריחים אותנו לעשות משהו, זה היה, להיזכר, ויש לנו זיכרונות קצרים."

[לאוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו' באתר ייצור ידע, לחצו כאן]

רוני אקריש הוא ‏מייסד ומנהל‏ ה‏אוניברסיטה העממית - חינמית "קפה דעת"‏.

זהו מאמר ראשון מתוך ארבעה על אלבר קאמי. למאמרים האחרים:

• רוני אקריש: בין אלבר קאמי לשלמה המלך.
• פנחס יחזקאלי: הנה מגפה 'אמיתית' לשם שינוי, 'הדבר' לאלבר קאמי.
• פנחס יחזקאלי: הטרור המוסרי של אלבר קאמי ומשמעותו בימינו אלה.

*  *  *

הנה לכם הרהורים, כחומר למחשבה:

"... אולי אנחנו לא מספיק אוהבים את החיים? שמתם לב שהמוות לבדו מעורר את רגשותינו?

איך אנחנו אוהבים חברים שזה עתה עזבו אותנו, לא? כמה אנו מעריצים את אלה מהמורים שלנו שאינם מדברים עוד, פיהם מלאה אדמה! המחווה אז מגיעה באופן טבעי למדי; המחווה הזו, שאולי הם ציפו מאתנו כל חייהם.

אבל האם אתה יודע למה אנחנו תמיד הוגנים ונדיבים יותר עם המתים? הסיבה פשוטה! איתם אין חובה. הם משאירים אותנו חופשיים, אנחנו יכולים לקחת את הזמן שלנו, להתאים את המחווה בין הקוקטייל לפילגש נחמדה, בזמננו החופשי בקיצור. אם היו מכריחים אותנו לעשות משהו, זה היה, להיזכר, ויש לנו זיכרונות קצרים.

לא, זה המוות הטרי שאנחנו אוהבים אצל חברינו, המוות הכואב, הרגש שלנו, סוף כל סוף רק את עצמנו!"

(הנפילה מאת אלבר קאמי)

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!