תקציר: במאמר אתעכב על עשר מצוות וחובות, שהביאו אותי לחשיבה נוספת ולהרהורים. בעשר אלה אני רואה חובות עצמאיות, שאינן חלק מקבוצות מצוות או חובות…

עודכן ב- 13 בספטמבר 2024

דוד א' פרנקל (ראו תמונה משמאל) הוא ד"ר למשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ופרופ' אמריטוס בפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון בנגב. מחבר הספר "תובנות מנהיגות וניהול - הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל" בהוצאת ראובן מס, ירושלים.

*  *  *

ספר החינוך - הספר המתאר את כל תרי"ג (613) המצוות שמופיעות בתורה על פי מניינו של המחבר - נכתב בתקופת הראשונים (בשלהי המאה ה-13). בהמשך למסורת רחבה של מוני מצוות - הוא מונה בפרשת כי תצא 74 מצוות וחובות, לעומת הרמב"ם המונה בה "רק" 72 מצוות וחובות.

מכל אלה אתעכב כאן רק על עשר שהביאו אותי לחשיבה נוספת והרהורים. בעשר אלה אני רואה חובות עצמאיות, שאינן חלק מקבוצות מצוות או חובות. אביאן כאן לאו דווקא בסדר בו הן מובאות בפרשה.

האחת היא זכות הבכורה

עוד בתקופת המקרא, בחוקי המזרח הקדום, הוכרה זכותו של הבן הבכור ויתרונו על פני אחיו, לרבות בנושאי זכות הירושה [לאוסף המאמרים על בכורים ובכורה, לחצו כאן]. 

זכות זו ניתנה הייתה להעברה - כפי שלמדנו מפרשת יעקב ועשו. בסוף ספר בראשית אף ראינו כיצד ניתנה לאב או לסב הסמכות להעבירה. כך הדיר יעקב את בנו ראובן מזכות הבכורה, וכך העביר יעקב, למרות שהיה הסב, את הזכות ממנשה, בנו הבכור של יוסף, לאחיו, אפרים, הצעיר ממנו.

משה בא למנוע את נישול הבן הבכור. הוא עשה זאת בכך שקבע שהבכור, בעל זכות הבכורה מלידתו, הוא הבן הראשון שנולד לאב, ולא לאם, ואין האב רשאי להדיר את בכורו מהירושה: "כִּי-תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים, הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה, וְיָלְדוּ־לוֹ בָנִים, הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה; וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה. וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת־בָּנָיו, אֵת אֲשֶׁר־יִהְיֶה לוֹ - לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת־בֶּן־הָאֲהוּבָה, עַל-פְּנֵי בֶן־הַשְּׂנוּאָה, הַבְּכֹר, כִּי אֶת־הַבְּכֹר בֶּן־הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם, בְּכֹל אֲשֶׁר־יִמָּצֵא לוֹ, כִּי־הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ, לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה" (כא, טו – יז). אין בהוראה זו איסור על הבכור להעביר את זכויותיו לצעיר ממנו, אך העברה כזאת תוכר רק אם הבכור העבירה מרצונו, כמו כל עסקה מרצון של העברת זכויות [לקובץ המאמרים על בכורים ובכורה, לחצו כאן].

השנייה ידועה כמצוות השבת אבדה, למרות שהיא למעשה חובת השבת אבדה

חובה זו אמנם כבר הוזכרה בפרשת משפטים: "כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ, אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה: הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ" (שמות, כג, ד). אך כאן היא הורחבה: "לֹא־תִרְאֶה אֶת־שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת־שֵׂיוֹ, נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם, הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ, וְאִם־לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ, וַאֲסַפְתּוֹ אֶל־תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל-אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר-תֹּאבַד מִמֶּנּוּ, וּמְצָאתָהּ – לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם. לֹא־תִרְאֶה אֶת־חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ, נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ, וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם: הָקֵם תָּקִים עִמּו" (כב, א-ד).

ההבדל בין שתי הנוסחאות בולט:

• הראשונה עוסקת בשור או חמור שתעו בדרכם;
• ואילו השנייה מדברת על שור ושה "נידחים", כלומר שיש טרחה בהחזרתם. אין מדובר רק בשור ושה אלא "לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ", ועוד קובעת מצווה-חובה זו - אם מצאת רכוש, כולל בעלי חיים, שאינך יודע למי שהוא שייך "וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ, וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ, וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ". הוטלה כאן חובה פעילה לשמור על רכושו של האחר, לרבות בעלי החיים או חפצים המחייבים שמירה מיוחדת וטיפול, עד אשר יושבו לבעליהם.

השלישית היא חובת הגנה על המתארח בביתך

"כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ – וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ, וְלֹא־תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי־יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ” (כב, ח). מוטלת כאן חובה להתקין מעקה על הגג, וזאת מהפן הבטיחותי, כדי שלא יפול מישהו מהגג – חובה שלא מצאתי דומה לה בחוקי המזרח וגם לא ברוב חוקי הבנייה המודרנית, העוסקים בפן הארכיטקטוני והאמנותי בלבד.

 הרביעית: איסור הלנת שכר

"לֹא־תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ, וְלֹא־תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ, כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת־נַפְשׁוֹ וְלֹא־יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל יְהוָה, וְהָיָה בְךָ חֵטְא” (כד, יד).

החמישית מקורה במשפט הפלילי: אין להעניש בני משפחה שלא חטאו. איש בחטאו יומת

"לֹא־יוּמְתוּ אָבוֹת עַל־בָּנִים וּבָנִים לֹא־יוּמְתוּ עַל־אָבוֹת. אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ" (כד, טז).

השישית היא מעולם המסחר – איסור רמיה במשא ובמתן

"לֹא־יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. לֹא־יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה־לָּךְ. אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה־לָּךְ לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָך, כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כָּל־עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל" (כה, יג-טז).

המשקולות חייבות להיות שוות ונכונות. אין להשתמש באבן קטנה כאשר אתה קונה ובאבן גדולה כאשר אתה מוכר. כך גם האיפה שהוא כלי קיבול, אין להשתמש באיפות שונות בעת מכירה ובעת קנייה [למאמרו של ד"ר אבי הראל: 'זיוף מידות ומשקלות, במקרא ובפרשנות חז"ל', לחצו כאן].

הגנה על בעלי חיים

שלוש מצוות שהן חובות נוספות בפרשה - אינן מכוונות ליחסים בין אנשים, אלא ליחס לבעלי החיים. הרעיון וההיגיון בחובות אלה הוא, שמי שאינו חס ומרחם על בעלי חיים אינו חס ומרחם אף על בני אדם. 

החובה האחת היא "לֹא־תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו“ (כב, י). כוחם אינו שווה, והחמור שכוחו פחות מכוחו של שור, יסבול, אם שניהם יאלצו למשוך את כלי החריש יחדו, והרי זה צער בעלי חיים.

החובה האחרת היא: "לֹא-תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ" (כה, ד). אין לשים זמם על פיו של השור כדי למנוע ממנו אפשרות אכילה בעת שהוא דש את התבואה ברגליו.

בצד שתי חובות אלה, אנו לומדים על חובה שלישית, שונה משתי הראשונות וידועה כחובת או כמצוות שילוח הקן. כאן נוספו היסוסים רבים להרהוריי. "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (כב, ו-ז). מה משמעותה של חובה או מצווה זו ומתי? שכרה של המצווה הוא אריכות ימים, בדומה לשכרה של מצוות כיבוד אב ואם! אכן, חובה לאסור פגיעה ברגשות האם, בדרך של פגיעה בצאצאיה בפניה. יש בכך מידה רבה של אכזריות. אך האם מתיר משה לפגוע ברגשות האם בדרך של פגיעה בצאצאיה שלא בנוכחותה?

האם ביסודה של ההוראה בדבר שילוח הקן, מונחת המחשבה שזיכרונה של הציפור לקוי? אם הוראה זו היא חלק מהוראות הנכללות בצער בעלי חיים, עד מתי וכמה הוא צערה של הציפור? יתכן שהיה לי קל יותר, אילו החובה הייתה מצטמצמת לאיסור לקיחת ביצים ולא גזלת אפרוחים. שאלה זו תמשיך להעסיק אותי גם בעתיד, כי כל ההסברים שקראתי ושמעתי עד כה, לא נתנו לי תשובה שתספק אותי.

חובת השמירה על הבריאות

נגיף הקורונה היכה בנו ועדיין רחוק מלומר את מילתו האחרונה. חלק נכבד מהתפשטותה מקורו בזלזול בהוראות. ואכן, משה מצביע על חובה עשירית - הוא מזהיר את בני ישראל מפני מגפות ומורה לבני ישראל במפורש: "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד, וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת. זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (כד, ח-ט). גם מרים הנביאה לא היתה חסינה, ונחשפה לצרעת עקב התנהגותה.

האם עשרות או מאות המסרבים בישראל להישמע להוראות הרופאים, "הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם" של ימינו, אינם עוברים על הוראה מפורשת בתורה? הסמיכות לוויכוח הקשה בו אנו מצויים כיום, כאשר ישנם טוענים בשם הדת (או המצפון), שעליהם לסרב להישמע לרופאים ומתעלמים מהחובה המפורשת שמשה הורה בבפרשת כי תצא, רק מבהירה את דברי אלהים למשה: "עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא" (שמות לב, ט) [לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן].

[לאוסף המאמרים על פרשת כי תצא, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת כי תצא;
• אוסף המאמרים על בכורים ובכורה;
• מאמרו של ד"ר אבי הראל: 'זיוף מידות ומשקלות, במקרא ובפרשנות חז"ל';
• אוסף המאמרים על הקורונה והשלכותיה.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת כי תצא באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 7/9/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), הוצאה להורג בסקילה – אין אכזרית ממנה…, ייצור ידע, 10/5/19.
• פנחס יחזקאלי (2022), בכורים ובכורה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/5/22.
• פנחס יחזקאלי (2020), הכל על הקורונה באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 23/3/20.
• אבי הראל (2016), זיוף מידות ומשקלות במקרא ובפרשנות חז"ל, ייצור ידע, 16/9/16.