תקציר: לצערי, רבים היום המעדיפים שידיעתם של בני ישראל את התורה תהיה רק ידיעה על התורה, כפי שהם יציגו אותה לפי הבנתם והמשמעות שהם נותנים לה, ובכך, לעיתים, אף על שנוסחם הברור כתוב בתורה, קטעים רבים מוסברים או מפורשים בצורה שאינה מדויקת…

עודכן ב- 26 בספטמבר 2024

דוד א' פרנקל (ראו תמונה משמאל) הוא ד"ר למשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ופרופ' אמריטוס בפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון בנגב. מחבר הספר "תובנות מנהיגות וניהול - הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל" בהוצאת ראובן מס, ירושלים.

*  *  *

בפָּרָשַׁת וַיֵּלֶךְ שני נושאים: מינוי יהושע כממשיכו של משה ותיעוד אזהרותיו של משה.

מינוי יהושע כממשיכו של משה

לאחר שמשה כרת במואב עם בני ישראל את הברית השנייה, עליה קראנו בפרשת ניצבים, חזר כל אדם לאוהלו עם משפחתו. אך לא חלף זמן רב ומשה יצא לבני ישראל פעם נוספת – והיה זה ביום שידע שהוא היום האחרון לחייו. אפילו ביומו האחרון אין הוא מסתגר בתוך עצמו, אלא יוצא לעמו. טובת העם ועתידו נגד עיניו, וכפי שנלמד מפסוק ז בפרק לד בספר דברים, בריאותו היותה תקינה: "וּמֹשֶׁה בֶּן־מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ, לֹא־כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה".

משה מודיע לבני ישראל שאותו יום מלאו לו מאה ועשרים שנה, ולא ימשיך לצאת אל בני ישראל כבעבר, כי יום זה הוא היום אחרון לחייו. הוא לא יעבור את הירדן עם עמו, כי כך גזר עליו אלוהים, אך מיד מוסיף כי אין לעם לירוא מאויבים מאחר שאלוהים ישמרם ולא יעזבם וכחיזוק לכך אף הודיע כי אלוהים מינה את יהושע להנהיג את העם כאשר משה יגיע לקץ ימיו. את נאומו הקצר מסיים משה בדברי חיזוק: "חִזְקוּ וְאִמְצוּ, אַל־תִּירְאוּ וְאַל־תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם, כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ – לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ" (לא, ו).

כדי לחזק הבטחה זו, קורא משה ליהושע ולעיני כל בני ישראל הוא אומר לו:

"חֲזַק וֶאֱמָץ,

 כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת־הָעָם הַזֶּה אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם,

 וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם.

 וַיהוָה הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ, הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ, לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ.

לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת." (לא, ז-ח).

במעמד זה נותן משה בידי הכוהנים וזקני ישראל את התורה שכתב, ומצווה עליהם לקרוא בתורה בשנת השמיטה כעבור שבע שנים בחג הסוכות, במקום בו יבחר אלוהים. הקריאה בתורה חייבת להיות בפני כל ישראל, ולא רק בפני הגברים המבוגרים.  הוא פונה לכהנים, מטיל חובה על כל אחד מהם לצורך מילוי הוראה זו, ומצוה:

"הַקְהֵל אֶת־הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ,

לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ, וְיָרְאוּ אֶת־יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת־כָּלֲ־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.

וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא־יָדְעוּ –

יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת־יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם כָּל־הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל־הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת־הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (לא, יב-יג).

חשיבות רבה ראה משה בכך שכולם, ולא רק שכבה דלה של מבוגרים נבחרים, ידעו את התורה. אין הוא מסתפק בכך שלבני ישראל תהיה ידיעה על התורה, אלא דורש שכולם ידעו את התורה במישרין מקריאתה. קריאה במישרין, עדיפה משמיעה מפי אחרים, על כל משמעויותיה. חובה זו נהוגה עד היום וידועה כמצוות "הקהל". כאן, ככל הנראה, גם המקור לקריאת התורה בציבור פרשה אחרי פרשה, מדי שבוע, מתחילת ספר בראשית עד לתום ספר דברים, ובסיום קריאתה מדי שנה לחזור על קריאת התורה מתחילתה עד סיומה וחוזר חלילה.

לצערי, רבים היום המעדיפים שידיעתם של בני ישראל את התורה תהיה רק ידיעה על התורה, כפי שהם יציגו אותה לפי הבנתם והמשמעות שהם נותנים לה, ובכך, לעיתים, אף על שנוסחם הברור כתוב בתורה, קטעים רבים מוסברים או מפורשים בצורה שאינה מדויקת, מה שעלול להביא, ולעיתים אף מביא, לפירושים שאינם תואמים את הנוסח הברור שבתורה ואפילו סותרים אותו.

בשלב זה חוזר אלוהים ומזכיר למשה שקרב זמנו למות, ולכן הגיעה העת בה חובה עליו למנות, ללא דיחוי, את יהושע כמי שיבוא במקומו ולהעביר אליו את סמכויותיו. אין להרשות שיוצר חלל או מרווח זמן בין מועד פטירתו של משה עד תחילת מינויו של יהושע הבא אחריו:

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה:

הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת, קְרָא אֶת־יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּו.

וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ, וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד.

וַיֵּרָא יְהוָה בָּאֹהֶל בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד עַמּוּד הֶעָנָן עַל־פֶּתַח הָאֹהֶל" (לא, יד-טו).

בשלב זה עוברת הפרשה לתיעוד אזהרותיו של משה  

אלוהים מיידע את משה, שאחרי מותו יחזור העם לסורו ויחטא. תכונה שכנראה לעולם לא תיעלם. על כן מורה הוא למשה וליהושע לכתוב שירה מיוחדת שתתעד את אזהרותיו לבל יסורו מהדרך הנכונה, וכן תשמש שירה זו "ראייה" לכך שבני ישראל אכן הוזהרו – "וְהָיָה כִּי־תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת, וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעו, כִּי יָדַעְתִּי אֶת־יִצְרוֹ, אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם, בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי" (לא, כא).

אמנם אלוהים פנה למשה וליהושע שיכתבו את השירה, אך, כפי שתועד, משה לבדו כתב אותה, והוא גם יהיה מי שילמד אותה את בני ישראל – "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת־הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא, וַיְלַמְּדָה אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (לא, כב).

מיד לאחר שמשה לימד את השירה לבני ישראל, הוא ממנה את יהושע להיות המנהיג שמעתה ינהיג את בני ישראל לארצם ומברך אותו בברכה שהפכה להיות ברכה מקובלת עד ימינו: "חֲזַק וֶאֱמָץ". משה מעביר ליהושע את כל סמכויותיו, וכדי לחזקו גם מבטיח לו כי רוחו תמיד תהיה עמו: "וַיְצַו אֶת־יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן וַיֹּאמֶר: חֲזַק וֶאֱמָץ, כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם, וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ" (לא, כג). לא רבים המנהיגים בימינו הדואגים בעוד מועד למינוי ממשיכי דרכם כדי להקפיד על רציפות השלטון שתהיה ללא מכשולים וללא מעצורים.

שוב אנו לומדים על כוחה של שירה – בין מולחנת ובין שאינה מולחנת

השירה חודרת גם לרגש וגם למוח. יותר מאשר הקשבה לסיפור או לקריאתו, מעוררת השירה חשיבה ויצירה.  כך בתנ"ך וכך בספרות כל עמי התרבות. כך היה עם "שירת הים", וכך עכשיו עם שירת "האזינו". 

מי מבין אלה שלמדו בארץ בבתי הספר העבריים בארץ ואולי אף בעולם, כאשר הייתי עדיין תלמיד, ועוד קודם לכן, שלא הכיר היטב גם את שירת דבורה, משל יותם, קינת דוד על יהונתן, שירת הכרם של ישעיהו, וכמובן מזמורי תהילים רבים שהם שירה, טובת העם ועתידו נגד עיניו, שאחד המפורסמים בהם בכל העולם הוא מזמור לדוד (תהלים כג) על תרגומיו לכל השפות?

פָּרָשַׁת וַיֵּלֶךְ מדגישה את העובדה שמשה לא רק כתב את השירה – שירת האזינו - אלא אף לימד אותה את כל בני ישראל.

הפרשה מסתיימת בדברי כאב, אותם אומר משה לבני ישראל: "כִּי יָדַעְתִּי, אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי־הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם, וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, כִּי־תַעֲשׂוּ אֶת־הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם" (לא, כט). כדי למנוע ספק, שמא לא כל בני ישראל האזינו לכל הנאמר בה, אנו קוראים בסופה: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל־קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת־דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, עַד תֻּמָּם" (ל, ל).

ניתן לראות את פָּרָשַׁת וַיֵּלֶךְ, שהיא הפרשה הקצרה ביותר לפי מנין הפסוקים שבה, 30 פסוקים בלבד, כהקדמה ומבוא לשירת האזינו המובאת בעקבותיה. את שירת האזינו במלואה, אותה קרא משה באזני העם, כאשר לצידו עמד יהושע בן נון, נקרא בשבת הבאה – שלה מוקדשת פרשת האזינו במלואה.

[לאוסף המאמרים על פרשת וילך, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת וילך;
• אוסף המאמרים על פרשת ניצבים;
• אוסף המאמרים על פרשת האזינו.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת וילך באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 2/10/19.  
• פנחס יחזקאלי (2016), פרשת האזינו באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 6/10/16.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת ניצבים באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 21/9/19.