תקציר: לעיתים, משימה שטרם הושלמה אך נמצאת בתהליך השלמה - מעודדת ומשמחת יותר את מייסדה, שנפטר לפני השלמת המשימה, כאשר הוא יודע שההמשכיות מובטחת ויש בה גם להביא לתחילתן של משימות חדשות והמשך ללא הגבלה.

[לאוסף המאמרים על פרשת האזינו, לחצו כאן]

עודכן ב- 20 בספטמבר 2023

דוד א' פרנקל (ראו תמונה משמאל) הוא ד"ר למשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ופרופ' אמריטוס בפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון בנגב.

מחבר הספר "תובנות מנהיגות וניהול - הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל" בהוצאת ראובן מס, ירושלים.

זהו מאמר שלישי מתוך ארבעה על שירת האזינו. למאמרים האחרים:

• אבי הראל: שירת האזינו ובחירתו של עם ישראל.
• אבי הראל: שירת האזינו ותודעה היסטורית.
• אבי הראל: שירו האחרון של משה בהיבט הקבלי / תאוסופי.

*  *  *

בפרשה זו מובאת שירת האזינו במלואה, כפי שקרא אותה משה באזני העם, כאשר לצידו ניצב יהושע בן נון, לפי המתואר בפָּרָשַׁת וַיֵּלֶךְ.

לקראת סיום חייו סקר משה את מהלך הדורות ובסקירתו גם הסביר את ייעודו של עם ישראל, והכל בלשון עשירה של שירה. משה יודע ששליחותו מתקרבת לסיומה וכי רק יצפה על ארצו אך לא יכנס אליה אך אין הוא מפסיק להקדיש את חייו לטובת האומה עד לרגעיו האחרונים. גם אם אכזבתו מכך שלא יכנס לארץ הייתה גדולה – אין אנו שומעים כל תלונה מפיו. ניתן אף להניח שאפפה אותו הרגשת אושר, כאשר ידע שהמערכה הגדולה, אותה ניהל למעלה מחמישים שנה, אכן תושלם אחר פטירתו ולשם כך אף נתמנה יהושע להמשיכה. יתכן שאם היה משלים אותה היה מתאכזב, כי הרי אז לא יוותר לו עוד למה לשאוף, ויתכן שאף ימצא עצמו במרכזם של סכסוכים, כאשר הוא נותר לבדו, לאחר שאחיו אהרן כבר נפטר. לעיתים, משימה שטרם הושלמה אך נמצאת בתהליך השלמה - מעודדת ומשמחת יותר את מייסדה, שנפטר לפני השלמת המשימה, כאשר הוא יודע שההמשכיות מובטחת ויש בה גם להביא לתחילתן של משימות חדשות והמשך ללא הגבלה.

בפרשת האזינו פרק אחד בלבד – פרק לב – ובו חמישים ושניים פסוקים. ארבעים ושלושה הפסוקים הראשונים היא שירת האזינו. ואחריהם מובא סיום הפרשה בתשעה פסוקים.

לשירה בתנ"ך יש כללי כתיבה ברורים, לפיהם בנויות כל השירות בתנ"ך

כל שירה מחולקת ל"בתים". כל "בית" מחולק ל"דלתות". מספר המלים בכל "דלת" נע בין שתים לארבע (שתי מלים המחוברות במקף נחשבות למילה אחת), והדלת היא זו הנותנת את סוג המקצב. שלושה סוגי מקצבים בדלתות: דלתות במקצב זוגי, דלתות במקצב משולש ודלתות במקצב מרובע. מקצבים אלה נותנים לשירה את המשקל ואת משמעויותיה הליריות והפואטיות.

חלוקתה של שירה לבתים ולדלתות, כאשר מספר המלים בכל דלת אינו עולה על ארבעה, מקלה לזכור את השירה ואת תוכנה, כדי לצטט ממנה, ובכך מאפשרת להשתמש בביטויים הנפלאים שבה. ארבעים ושלושה הפסוקים בשירת האזינו מחולקים לארבעה עשר "בתים". ה"בתים" אינם שווים באורכם, אך כולם יחד מהווים מסכת מושלמת.

בית הפתיחה, בו שש "דלתות" שבכל אחת מקצב משולש, הוא ההזמנה לשמוע את השירה:

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי־פִי.

יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי, תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי,

כִּשְׂעִירִם עֲלֵי־דֶשֶׁא, וְכִרְבִיבִים עֲלֵי־עֵשֶׂב.

(לב, א-ב)

לאחר הפתיחה, בבית השני, בו שש "דלתות" שהראשונה והחמישית במקצב מרובע, וכל האחרות במקצב משולש, מבקש משה מבני ישראל להצטרף אליו בהכריזו (לב, ג):

כִּי שֵׁם יְהוָה אֶקְרָא:  הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ

ומיד מבהיר כי כל דרכיו של אלהים הן דרכי צדק ויושר, וכי הוא נאמן למאמינים בו (לב, ד):

הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל־דְּרָכָיו מִשְׁפָּט.

אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא. 

בבית השלישי שבע עשרה "דלתות". הראשונה במקצב זוגי, אחריה חמש עשרה במקצב משולש והאחרונה במקצב מרובע. בבית זה מטיף משה לבני ישראל מוסר על התנהגותם כפוית הטובה כלפי אלהים. הוא מציין כי כבר בדור הראשון של בני ישראל היו אנשים מושחתים ועיקשים, שנהגו כעם נבל ולא חכם מול אלהים, ואילו היו בני ישראל בדורות הבאים שואלים על כך את אבותיהם הם היו ערים לכך. כך מנסח זאת משה:

שִׁחֵת לוֹ לֹא, בָּנָיו מוּמָם, דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל.

הֲלַיְהוָה תִּגְמְלוּ־זֹאת? עַם נָבָל וְלֹא חָכָם.

הֲלוֹא־הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ, הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶך.

זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר־וָדֹר.

שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ־לָךְ.

בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם,

יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים, לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

כִּי חֵלֶק יְהֹוָה עַמּוֹ, יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ.

(לב, ה-ט)

הפיכתם של בני ישראל לעם שהחלה לאחר יציאת מצרים, בהיותם במדבר, היא נושאו של הבית הרביעי, שבו שמונה "דלתות", מהן חמש במקצב משולש ושלוש במקצב זוגי:

יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר, וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן,

יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ, יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ.

כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּו,ֹ עַל־גּוֹזָלָיו יְרַחֵף,

יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל־אֶבְרָתו.

(לב, י-יא)

בבית החמישי מספר משה כיצד הנהיג אלהים לבדו את בני ישראל במדבר, כשהוא דואג למזונם ולכל מחסורם. בבית זה אחת עשרה "דלתות", אחת במקצב מרובע, תשע במקצב משולש ואחת במקצב זוגי:

יְהוָה בָּדָד יַנְחֶנּוּ, וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר.

יַרְכִּבֵהוּ עַל־בָּמֳתֵי אָרֶץ, וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי,

וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע, וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר,

חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן, עִם חֵלֶב כָּרִים,

וְאֵילִים בְּנֵי־בָשָׁן וְעַתּוּדִים, עִם־חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה

וְדַם־עֵנָב תִּשְׁתֶּה־חָמֶר.

(לב, יב-יד)

או אז, לאחר שקיבלו מאלהים רוב טובה, החלו בני ישראל לבעוט בו, הכעיסוהו, נטו לעבוד אלים זרים ואף שכחו את מי שעשה מהם עם. על זה כתב משה את הבית הששי, שבו שתים עשרה "דלתות", עשר במקצב משולש ושתים במקצב זוגי:

וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ,

וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ, וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ.

יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים, בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ.

יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַ, אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם,

חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ, לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם,

צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי, וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ.

(לב, טו-יח)

משה מכנה את בני ישראל "יְשֻׁרוּן", שהוא תואר מכובד, שמשמעותו ישר, מי שהולך במישרין, בניגוד למשמעות הביטוי "בני יעקב" שמקורו בשורש עקב (ומכאן הפועל לעקוב) שמשמעותו עקום, שלא בדרך הישרה. אך כבר בדלתות הראשונות של הבית הזה, אנו חשים את כאבו הגדול של משה:

וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ,

וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ, וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתו.

כאן מצוי המקור לביטוי "מעוז צור ישועתי" בפיוט לחנוכה, שנכתב כנראה במאה ה-12. משום מה נוטים בדרך כלל לחשוב שהמקור לביטוי זה הוא פסוק כ' במזמור פ' בתהלים: "הוּא יִקְרָאֵנִי אָבִי אָתָּה, אֵלִי וְצוּר יְשׁוּעָתִי", ביטוי בו השתמש המשורר שלמה אבן גבירול, שחיבר במאה ה-11 את שחר קמתי להודות, שהיא "סליחה" מהסליחות הנאמרות בחודש אלול ובעשרת ימי תשובה. אך היה זה משה שקבע את כינויו של אלהים כ"צור ישועה" עוד בשירת האזינו.

משמעות זהה לשתי הדלתות האחרונות בבית זה: האחת היא "צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי" שמשמעותו – שכחת את מי שילד ויצר אותך (תֶּשִׁי היא משורש נשה שמשמעותו שכח), והשנייה היא "וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ" שמשמעותו – שכחת את מי שיצר אותך (משמעותו של מחולל היא ליצור). הכאב כה גדול, מה שהביא את משה לחזור על כך פעמיים, בכל פעם במלים אחרות.

לאחר מכן עובר משה לבית השביעי, בו ארבע עשרה "דלתות", מהן שתים במקצב מרובע, שתים עשרה בקצב משולש ואחת במקצב זוגי, בו הוא מביע את כעסו של אלהים כשהוא מביא את דברי אלהים מפיו, ומביע את רצונו של אלהים להסיר השגחתו והגנתו על בני ישראל:

וַיַּרְא יְהוָה וַיִּנְאָץ, מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו.

וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם, אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם,

כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה, בָּנִים לֹא־אֵמֻן בָּם.

הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא־אֵל, כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם

וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא־עָם, בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם.

כִּי-אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי, וַתִּיקַד עַד־שְׁאוֹל תַּחְתִּית

וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ, וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים.

(לב, יט-כב)

כעסו זה של אלהים הביא אותו למחשבה בדבר ענישה חמורה של חורבן, אותה מביע משה בבית השמיני, שבו שתים עשרה "דלתות" - מהן אחת במקצב מרובע, שמונה במקצב משולש ושלש במקצב זוגי:

אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת. חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם.

מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף, וְקֶטֶב מְרִירִי,

וְשֶׁן־בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח־בָּם, עִם־חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר.

מִחוּץ תְּשַׁכֶּל־חֶרֶב, וּמֵחֲדָרִים אֵימָה,

גַּם־בָּחוּר גַּם־בְּתוּלָה, יוֹנֵק עִם־אִישׁ שֵׂיבָה.

אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם, אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם.

(לב, כג-כו)

המשמעות היא - הפקרה וכיליון. המונח "אַפְאֵיהֶם" פירושו אשליכם בכל פאות העולם וכך יאבדו. כפי שנכתב בספר נחמיה א, כב, על כל העמים שניספו במלחמותיהם נגד ישראל: "וַתִּתֵּן לָהֶם מַמְלָכוֹת וַעֲמָמִים וַתַּחְלְקֵם לְפֵאָה" – כלומר הם יהיו הפקר.

אלא שחורבן מלא היה מעלה את גאוות האויבים, כי הרי לא היו יודעים את הסיבה האמיתית של השמדת בני ישראל, ולא היה עולה על דעתם שאלהים עשה זאת כעונש על התנהגותם כלפיו. הם היו עלולים לחשוב שכוחם הוא זה שגרם להשמדת בני ישראל. מסיבה זו החליט אלהים שלא להעניש את עמו בחומרה כזאת.

כאן חל השינוי הדרמטי בשירה אותו מבטא משה כשהוא מבהיר כי בסופו של דבר נהג אלהים במידת הרחמים. הסיבה לכך הייתה כי בני ישראל היו חסרי תבונה, ולא הבינו כי התנהגותם עלולה להמיט עליהם כליה. את זאת הביע בבית התשיעי, בו ארבע עשרה "דלתות", שבע מהן במקצב מרובע, ארבע במקצב משולש ושלוש במקצב זוגי:

לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר, פֶּן־יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ

פֶּן־יֹאמְרוּ יָדֵינוּ רָמָה, וְלֹא יְהוָה פָּעַל כָּל־זֹאת.

כִּי־גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה, וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה.

לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת, יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם.

אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף, וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה

אִם־לֹא כִּי־צוּרָם מְכָרָם, וַיהוָה הִסְגִּירָם.

כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם, וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים.

(לב, כז-לא)

בבית העשירי, בו שש "דלתות" – ארבע במקצב משולש ושתים במקצב זוגי, מתאר משה את תכונותיהם השליליות ומצבם הגרוע של אויבי ישראל:

כִּי־מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם, וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה,

עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי־רוֹשׁ, אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ.

חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם, וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר.

(לב, לב-לג)

בניגוד לבני ישראל שגפנם פורייה, גפנם של אויבי ישראל מרה כגפן סדום, הצומחת על שפת ים המלח, שתוכה מלוח ומר כלענה, ואדמות שדותיהם הן גפרית ומלח (ראו דברים כט, כב), ענביהם ענבי רעל וכך גם אשכולותיהם, יינם הוא קצף תנינים ורעל פתן שאין לו מזור.

עשר "דלתות" בבית האחד עשר – שלש במקצב מרובע, חמש במקצב משולש, ושתים במשקל זוגי, בו מביא משה מדברי אלהים על העמים האחרים:

הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי, חָתֻם בְּאוֹצְרֹתָי.

לִי נָקָם וְשִׁלֵּם, לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם,

כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם, וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ.

כִּי־יָדִין יְהוָה עַמּוֹ, וְעַל־עֲבָדָיו יִתְנֶחָם,

כִּי יִרְאֶה כִּי־אָזְלַת יָד, וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב.

(לב, לד-לו).

בבית השנים עשר, בו שתים-עשרה "דלתות: – שתיים במשקל מרובע, שמונה במשקל משולש ושתיים במשקל זוגי – ממשיך משה להביא מדברי אלהים שהוא הממית והמחיה, וגם אם יכה את עמו הוא ירפאו, וכאשר יכה את אויביו לא יוכל להיות מי שיצילם:

וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ, צוּר חָסָיוּ בו,

אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ, יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם,

יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם, יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָה.

רְאוּ עַתָּה, כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא

וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי, אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה,

מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא, וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל.

(לב, לז-לט)

הבית השלושה עשר מונה עשר "דלתות", אחת במקצב מרובע, שמונה במקצב משולש ואחת במקצב זוגי. בבית זה מתואר אלהים כגיבור מלחמה, המודיע לבני עמו שיגן עליהם ויילחם עבורם נגד אויביהם אותם יחסל:

כִּי־אֶשָּׂא אֶל־שָׁמַיִם יָדִי, וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם.

אִם־שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי, וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי,

אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי, וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם.

אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם, וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר,

מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה, מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב.

(לב, מ-מב)

בבית הסיום - האחרון בשירה, שהוא הבית הארבעה עשר, ארבע "דלתות" בלבד שכל אחת מהן במקצב משולש, מפנה משה אל כל העמים ומזהירם:

הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ – כִּי דַם־עֲבָדָיו יִקּוֹם,

וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו, וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּו.

(לב, מג)

לאחר שסיים משה את דברי השירה, הוא מוצא לנחוץ להבהיר לכל בני ישראל כי השירה ותוכנה אינם דברים של מה בכך או רק לצרכי דברי הימים, אלא שלכל הדברים שנאמרו בשירה משמעות הכוללת ציווי והזהרות לעתיד:

"וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת־כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן.

 וַיְכַל מֹשֶׁה לְדַבֵּר אֶת־כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:

"שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם, אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת, כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם, כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת־הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (לב, מד-מז).

אמנם דברים אלה באים כהמשך להוראות שאלהים נתן משה בפָּרָשַׁת וַיֵּלֶךְ., אלא שהפעם הורה משה באופן ברור שיש לשים לב לכל מילה ולכל פרט, ולכן הוא חוזר ארבע פעמים על המילה כָּל וכי אזהרתו היא אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵל, גם לאלה שמכל סיבה שהיא לא נכחו בעת שמשה לימד את בני ישראל את השירה.

בסיום הפרשה מזכיר אלהים למשה פעם נוספת שזהו יומו האחרון בטרם ייאסף אל עמיו, ומורה לו:

"עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה, הַר נְבוֹ, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ, וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה, וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה, וְהֵאָסֵף אֶל־עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר־מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל־עַמָּיו, עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי־מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר־צִן – עַל אֲשֶׁר לֹא־קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת־הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (לב, מט-נב).

על פרידתו של משה מבני ישראל נלמד בפרשה הבאה, פרשת וזאת הברכה, המסיימת את ספר דברים ובכך גם את חמשת חומשי התורה.

[לקובץ המאמרים על פרשת וזאת הברכה, לחצו כאן]

[בתמונה: כריכת ספרו של פרופ' דוד א' פרנקל, 'תובנות מנהיגות וניהול - הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל', שראו אור בהוצאת ראובן מס, ירושלים, ב- 2022]

[לאוסף המאמרים על פרשת האזינו, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת האזינו.
• אוסף המאמרים על פרשת וילך.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת וילך באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 2/10/19.  
• פנחס יחזקאלי (2016), פרשת האזינו באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 6/10/16.