תקציר: התנהגותה של שרה, היא דוגמה לאלטרואיזם מוגזם. היא לא שיערה שלא תוכל לעמוד בדרישות או בציפיות שהגר פיתחה, ופיזרה הבטחות מבלי לחשוב שהיא עצמה עלולה להיפגע קשות... בהמשכה של הפרשה, אנו למדים גם כי אין לדחות דברים שנקבעו. ביטולו של מעשה מתחיל בדחיית ביצועו, וכל דחיית ביצוע עלולה, בסופו של דבר, לסכלו. 

עודכן ב- 6 בנובמבר 2024

דוד א' פרנקל (ראו תמונה משמאל) הוא ד"ר למשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ופרופ' אמריטוס בפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון בנגב.

מחבר הספר "תובנות מנהיגות וניהול - הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל" בהוצאת ראובן מס, ירושלים.

*  *  *

לפרשה קסומה זו משמעות מיוחדת לתחילתו של עמנו, בד בבד עם מוסר השכל כה רב.

סיפור היציאה מאור כשדים לעליה לארץ אינו מתחיל בפרק יב, שהוא הפרק הפותח את פרשת לך לך, אלא מתחיל לקראת סוף פרשת נח, בפסוקים כז-לב בפרק יא המספרים לנו:

"וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח. תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט. וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים. וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים: שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה. וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד. וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן, בֶּן בְּנוֹ, וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן".  

העלייה לארץ, ירידה ממנה וחזרה אליה

לא מצאתי בפרשת לך לך ואף לא בפרשת נח שקדמה לה, את הסיבה בגללה תרח יצא מאור כשדים כשהוא לוקח עמו את בנו אברם, את שרי אשת אברם, ואת אחיינו לוט. איננו יודעים אם לוט הצטרף ביוזמתו, לפי בקשת סבו תרח או לפי בקשתו של דודו אברם, למסע לכנען. הצו האלוהי "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (יב, א), ניתן לאברם רק לאחר פטירתו של תרח, בהיותם כבר בחרן.

על ההגירה מחרן אנו לומדים בפסוק ד בפרק יב - שהוא הפרק הראשון של פרשת לך לך בה נכתב "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְהוָה וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן. וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם". עקב רעב בכנען ירדו כולם למצרים לאחר שעלו לכנען. כשאנו משווים את העלייה ארצה לתיאור החזרה ממצרים לכנען אנו קוראים: "וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה" (יג, א). הסדר אינו מקרי. כאשר יצאו מחרן, לוט היה חלק בלתי נפרד מהמשפחה המצומצמת וכנראה הרכוש היה משותף לכולה. כשחזרו ממצרים – אנו רואים שתי משפחות שלכל אחת רכוש משלה: אברם ואשתו "וְכָל אֲשֶׁר לוֹ", "וְלוֹט עִמּוֹ". פסוק ב מתאר את רכושו של אברם, ופסוק ה מתאר את רכושו הנפרד של לוט.

הפרדה בין אברם ללוט

לאחר שפרץ ריב בין רועי אברם לבין רועי לוט, הבין אברם שכדי לשמור על קשרי משפחה תקינים עליהם להיפרד והציע זאת ללוט שהסכים עמו. בעוד אברם נשאר בסביבות בית אל והעי, הדרים לוט עד ככר הירדן.   

אמנם נעשתה הפרדה בין רכוש אברם לרכושו של לוט לרבות הפרדה במקומות מגוריהם, לא פגעה הפרדה זו בקשרי המשפחה. ההמשך מלמדנו שכאשר נודע לאברם שאחיינו לוט נשבה כתוצאה ממלחמה בין מלכי ארם נהרים ובין מלכי ככר הירדן – יצא מיד להילחם כדי לשחרר את לוט ואת משפחתו וכן את כל השבויים. לאחר שהצליח במשימה, קיבלו בברכה מלכי צדק מלך שלם, מה שמלמדנו שפרשיית המלחמה נודעה בקרב עמי הסביבה. מלך סדום, שניגף בקרב, הציע לאברם שיטול לעצמו את כל השלל ובלבד שישיב לו את השבויים – "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ" (יד, כא), אך אברם סרב. הוא לקח מן השלל רק את השכר המגיע לעבדיו ולבני ביתו וכן פדה בו את כל השבויים. "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל יְהוָה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ, וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם. בִּלְעָדַי, רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא, הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם" (יד, כב-כד). כפי שלמדנו מהתנהגותו של מלכי צדק מלך שלם, סיפור המעשה נודע בין העמים השונים באזור, ויש להניח שכבודו וערכו של אברם עלו בעיניהם. בסיפור זה מלמדנו אברם מה הן נדיבות רוח ושנאת בצע, ועל כל אלה ניצבת החובה לצאת לעזרת בני המשפחה.

ברית בין הבתרים

פרשת לך לך אינה מסתיימת כאן. היא עוסקת גם בנושאים אחרים חשובים לא פחות. 

אלוהים מבטיח לאברם שלש פעמים, כי לזרעו תינתן כל הארץ:

• "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (יב, ב);
• "וַיֵּרָא יְהוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר: לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" (יב, ז);
• "הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם, וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" (טו, ה).

אברם אינו מסתפק בהבטחות, ולאחר שתי הבטחות אלה פונה לאלוהים ושואל אותו באופן גלוי: "אֲדֹנָי יְהוִה, בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה?" (טו, ח).

כתשובה הורה אלהים לאברם: "קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ, וְתֹר, וְגוֹזָל, וַיִּקַּח־לוֹ אֶת־כָּל־אֵלֶּה, וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ, וַיִּתֵּן אִישׁ־בִּתְרו לִקְרַאת רֵעֵהו, וְאֶת-הַצִּפֹּר לֹא בָתָר. וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל־הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם. וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא, וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל־אַבְרָם; וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו. וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם: יָדֹעַ תֵּדַע כִּי־גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, וְגַם אֶת־הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי. וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל־אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם - תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא־שָׁלֵם עֲו‍ֹן הָאֱמֹרִי עַד־הֵנָּה. וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה. בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְהוָה אֶת־אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר: לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד־הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר־פְּרָת, אֶת־הַקֵּינִי וְאֶת־הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי וְאֶת־הַחִתִּי וְאֶת־הַפְּרִזִּי וְאֶת־הָרְפָאִים וְאֶת־הָאֱמֹרִי וְאֶת־הַכְּנַעֲנִי וְאֶת־הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת־הַיְבוּסִי"(טו, ט-כא). ההבטחה כוללת גם את מיגור כל עשרת העמים שהתגוררו בארץ כנען המיועדת לעמו של אברהם.

כפי הנראה היתה זו דרך לכריתת ברית. אנו למדים על כך גם בספר ירמיהו: "וְנָתַתִּי אֶת־הָאֲנָשִׁים, הָעֹבְרִים אֶת־בְּרִתִי, אֲשֶׁר לֹא־הֵקִימוּ אֶת־דִּבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרְתוּ לְפָנָי הָעֵגֶל אֲשֶׁר כָּרְתוּ לִשְׁנַיִם, וַיַּעַבְרוּ בֵּין בְּתָרָיו. שָׂרֵי יְהוּדָה וְשָׂרֵי יְרוּשָׁלִַם, הַסָּרִסִים וְהַכֹּהֲנִים, וְכֹל עַם הָאָרֶץ הָעֹבְרִים בֵּין בִּתְרֵי הָעֵגֶל" (ירמיהו לד, יח-יט).

אלא שלמרות הבטחות אלה – "וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ" (טז, א). עם זאת, אברם, שלא כשרי אשתו, האמין שאלהים יממש את הבטחתו - "וְהֶאֱמִן בַּיהוָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (טו, ו).

שרי והגר

שרה (אז עדיין שמה שרי), חדלה להאמין שהיא תלד ילדים לאברם. אך מכיוון שהברכות לאברם היו לזרעו, היא החליטה ליטול יוזמה כדי לשמח את לבו, בהנחה שזה גם רצונו של אלוהים. היא באה לאברם בהצעה לתת לו את שפחתה הגר לאשה, כדי שתלד לו בנים. "וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם: הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי יְהוָה מִלֶּדֶת. בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי, אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה. וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי. וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה" (טז, ב-ג).

היה זה נוהג מקובל במזרח הקדמון, ונכתב אף בחוקי חמורבי – נוהג הדומה למושג הפונדקאות בימינו. כך נראה כעבור שני דורות כיצד גם לאה ורחל נתנו את שפחותיהן, זלפה ובלהה, ליעקב, להולדת בנים. אלא כאן שרי הרחיקה לכת. היא נתנה את הגר לאברם כאשה נוספת, שוות מעמד. שרי ויתרה על כבודה, התגברה על רגשי קנאה, והכניסה את צרתה לתוך ביתה, כל זאת כדי לשמח את אברם.

אלא שהתנהגותה של שרי, התנהגות הראויה לשבח, נתקלה בלעג ממי שהייתה חייבת לה תודה על כך, שהעלתה אתה מדרגת שפחה מצרית למעמד של אשת אברם. הגר החלה להתנשא מעל שרה - "וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ" (טז,  ד) – לא רק שלא הביאה שמחה לתוך ביתם, אלא הביאה להתמרמרות עמוקה. שרי פונה לאברם, שכנראה לא העיר להגר על התנהגותה "וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם: חֲמָסִי עָלֶיךָ. אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ. יִשְׁפֹּט יְהוָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ" (טז, ה). אברם, שהצטער על שתיקתו – אותה פרשה הגר כהסכמה מצדו להתנהגותה של שרי – נענה לשרי, ובתשובתו הוריד את הגר ממעמדה כאשתו והחזיר אותה למעמדה כשפחה של שרי וכך הוא אומר:” הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ. עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ. וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ" (טז, ו). תוצאה קשה. שרי, שוויתרה על כבודה וניסתה להתגבר על רגשי קנאה, הכניסה את הגר לביתה כדי לשמח את אברם, היא זו שכעת מענה את הגר, עד כדי כך שהגר– בהיותה בהריון – בורחת מפניה למדבר.

התנהגותה של הגר היתה, ככל הנראה, גרועה ביותר כלפי שרי, אך המקרא דווקא נוזף בשרי ולא בהגר. בהמשך העלילה אלהים הוא זה שמרחם על הגר, משכנע אותה לחזור לבית אברם ושרי, ומייעץ לה שתמשיך להתענות כשפחה תחת ידה של שרי. הוא אף מברך אותה, באמצעותו של מלאך: "וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ יְהוָה עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר עַל הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר [...]. וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ. [...]. וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי שָׁמַע יְהוָה אֶל עָנְיֵךְ" (טז, ז-יא). עם זאת, מזהיר המלאך את הגר, לבל תצפה שבנה יהיה בעל התכונות החיוביות שיש לאברם. אדרבה, "הוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם, יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ, וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן" (טז, יב). בכך הבהיר לה אלהים, שבנה אינו אותו זרע אברם אליו התכוון בברכותיו לאברם.

לידת ישמעאל

הגר חזרה לביתם של אברם ושרי. היא הבינה את מעמדה והפסיקה להתרברב, ושרי הפסיקה לענותה "וַתֵּלֶד הָגָר לְאַבְרָם בֵּן וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם בְּנוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר יִשְׁמָעֵאל" (טז, טו). בכך הובהר, כי ישמעאל אינו הבן אליו התכוון אלהים אלא רק בן שילדה הגר לאברם, והוא לא יזכה בכל הברכות שאלהים הבטיח לאברם ולזרעו. 

חובת המילה

כעבור שלש עשרה שנה לאחר הברית בין הבתרים, שוב מתגלה אלהים לאברם וחוזר על הבטחתו בצורה מפורטת, לאחר ששינה את שמו של אברם ישונה לאברהם ואת שמה של שרי שינה לשרה. ברית בין הבתרים היתה התחייבות חד צדדית של אלהים לאברם: "בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְהוָה אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר: לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת – מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (טו, יח).  כעת בא אלהים ודורש מאברהם: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם: וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם" (יז,  ט). הברית הזאת היא ברית המילה של כל זכר: "זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ: הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר. וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם, וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם. וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא. הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם" (יז, י-יג). כאשר אברהם, שהחל לחשוש שאכן לא יהיו לו ילדים נוספים, מבקש מאלהים שלפחות בנו ישמעאל יישאר בחיים לאחר פטירתו. כאן מפתיע אותו אלהים ומודיע לו: "אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו. וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ – הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד. שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל. וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת" (יז,  יט-כא). אברהם מקיים את מצוות המילה מיד, ללא היסוס או מרווח זמן. כל כך היה סמוך ובטוח כעת שאלהים יקיים את הבטחתו ולכן לא היסס.

מיד בתום השיחה עם אלהים: "וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ וְאֵת כָּל יְלִידֵי בֵיתוֹ וְאֵת כָּל מִקְנַת כַּסְפּוֹ כָּל זָכָר בְּאַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם, וַיָּמָל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתָם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ אֱלֹהִים. וְאַבְרָהָם בֶּן תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ בְּשַׂר עָרְלָתוֹ, וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ אֵת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ, וְכָל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מֵאֵת בֶּן נֵכָר נִמֹּלוּ אִתּוֹ" (יז, כג-כז).

בהתנהגותו זו של אברהם, הוא מלמדנו את חשיבותה של דבקות במטרה ללא דחיית ביצועה. אברהם הבין, או אולי חשש, שאם לא ידאג למילת כל הזכרים מיד לאחר קבלת הוראת הברית, יתכן שיקומו נגדו קבוצות מתנגדים, הן למעשה עצמו והן כדי לנסות לשכנעו "לסחוט" מאלוהים הבטחות נוספות, שספק אם היה מקבל, מה שהיה יכול להביא לסיכול הברית בין אלהים לאברהם ולזרעו. ביטולו של מעשה מתחיל בדחיית ביצועו, וכל דחיית ביצוע עלולה, בסופו של דבר, לסכלו. 

סייג בסיוע לזולת

כשסיימתי את קריאת הפרשה, לא מצאתי בה הסבר מפני מה הוצגה שרה באור שלילי לאחר כל מה שהקריבה. שרה היתה זו שיזמה והעלתה את הגר ממעמד של שפחה למעמד של אשת אברהם ובכך השוותה אותה למעמדה. הגר איבדה את מעמדה עקב התנהגותה. למרות זאת, התורה דנה את שרה לכף חובה, במקום להבינה ולכבדה. האם לאור הדוגמה של שרה, מטרתה של הפרשה למנוע מעשים טובים וגמילות חסדים, שהעושה אותם יזכה לבוז ולהשפלה? במתכוון לא הלכתי לבקש פירושים אצל מפרשי התנ"ך הרבים, כי יראתי שאקבל הסברים שירחיקו אותי מן הכתוב. לאחר הרהורים רבים, נראה לי שמטרתה של הפרשה שונה. פרשה זו היא הזהרה מפני הגזמה.

טיבם של אנשים שעז רצונם לסייע לזולתם המצוי בסבל, אך לא תמיד יודעים הם היכן לקבוע את הגבול. העוזר לזולת - חייב גם לדעת את מגבלותיו ויכולותיו. אל לא להציע לסובל סיוע מעבר ליכולתו, לרבות יכולתו הנפשית, וחייב להציב מראש את הגבולות ולהבהירם למבקש העזרה, כדי שלא יפרש את התנהגותו של המסייע כחולשה המזמינה אמצעי סחיטה ואי הכרת תודה. אם לא כן הוא עלול למצוא עצמו במצבה של שרה. לפי המתואר בפרשה, שרה לא הציבה גבולות למידת טוב הלב וההקרבה שהעניקה להגר. היא לא שיערה אפשרות שמעשה חד פעמי – מעשה נועז והקרבה – יתקבל באופן שונה אצל מקבלת הסיוע, שתראה בכך חולשה מצידה של המיטיבה ותמשיך להתפתות להמשיך לנצלה ואף להוציא דיבתה רעה. יש להימנע מהבטחה למתן סיוע מעבר למה שיהיה בכוחך לתת, בין אם זה סיוע מוחשי ובין אם זה סיוע נפשי. גם ליכולתו של המסייע יש גבול. מקבל הסיוע, יתכן ויראה בסיוע שיקבל סוג של חולשה וכעין הודאה באחריותו של המסייע והודאה באשמה בהתנהגותו האלטרואיסטית של המסייע, על אף שאינו אשם במאומה, ובד בבד הוא מפתח ציפיות שהמסייע לא יוכל לעמוד בהן.

הפרשה באה להזהיר את כל המתנדבים שאינם ערים לכך, שעליהם לשים גבול להתנדבותם, אך מבטיחים הבטחות שלא יוכלו לקיים. התוצאה האומללה תהיה שקיעתו של המסייע והפיכתו לדמות שנואה. התנהגותה של שרה, היא דוגמה לאלטרואיזם מוגזם. היא לא שיערה שלא תוכל לעמוד בדרישות או בציפיות שהגר פיתחה, ופיזרה הבטחות מבלי לחשוב שהיא עצמה עלולה להיפגע קשות. ייתכן שלולא הגזמתה של שרה, היה נולד לאברהם בן, והכל היה מתנהל על מי מנוחות וההיסטוריה של עם ישראל הייתה שונה. 

פרשה אחת ובה מוצאים אנו מוסר השכל כה רב. 

[לאוסף המאמרים על פרשת לך לך, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת לך לך.
• אוסף המאמרים על פרשת נח.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2018), 'פרשת נח' באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 10/10/18.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת לך לך באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 4/11/19.