תקציר: בְּבִרְכַּת אֵל בּוֹרֵא עוֹלָמוֹת, שָׁמַע הוּא דִּבְרֵי נֶחֱרָצוֹת: "סֵרַבְתָּ לְהַעֲלוֹתוֹ כְּעֹלָה – כַּךְ פִּיךָ יָעִיד, עַל כֵּן זַרְעֲךָ יַהֲפֹךְ  לְקָרְבַּן תָּמִיד!"...

[לקובץ המאמרים על פרשת וירא, לחצו כאן]

עודכן ב-14 בנובמבר 2024

עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם

דוד א' פרנקל (ראו תמונה משמאל) הוא ד"ר למשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ופרופ' אמריטוס בפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון בנגב.

מחבר הספר "תובנות מנהיגות וניהול - הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל" בהוצאת ראובן מס, ירושלים.

*  *  *

גם בפרשה זו שולבו מספר פרשיות עליהן נעמוד בהמשך רשימתי.

ביקור שלושת המלאכים

פרשת וירא פותחת בתיאור של הכנסת אורחים אמיתית. בשעות הצהריים, בארץ מדבר, אברהם "יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם" (יח, א), ולפתע הוא מבחין שמולו ניצבים שלושה אנשים. אברהם אינו ממתין שיגיעו אליו, אלא "וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל  וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה" (יח, ב). אך לא רק זאת, הוא פונה לכל אחד מהם: "אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ" (יח, ג), ושוב חוזר אליהם כקבוצה: "יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ, וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם, אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם" (יח, ד-ה) והם מסכימים "וַיֹּאמְרוּ: כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ" (יח, ה).

כשהם עדיין טובלים את רגליהם במים לאחר הליכה במדבר היבש, נכנס אברהם לאהלו הגדול, פונה לשרה שתכין מיד מאפה עוגות קמח סולת בכמות גדולה, הרבה יותר מאשר מאפים לשלושה אנשים, ובד בבד הורה לכל הנמצאים בו להכין בשר, והכל עבור האורחים.

הוא מגיש להם את הארוחה הגדולה שאף אינו משתתף בה אלא רק "עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ" (יח, ח). בתום הארוחה הדשנה, הם פונים לאברהם ומבקשים גם לראות את שרה אשתו, כדי להודות לה על הארוחה שקיבלו, נוהג מנומס המקובל גם בימינו: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ, וַיֹּאמֶר: הִנֵּה בָאֹהֶל" (יח, ט). אך אז מתברר ששלושת האורחים אינם אורחים מזדמנים, אלא הם נציגיו של אלהים ומביאים את בשורתו לאברהם: ."וַיֹּאמֶר: שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ, וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל" (יח, י). "וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר:  אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה־לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־אַבְרָהָם:  לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד, וַאֲנִי זָקַנְתִּי? הֲיִפָּלֵא מֵיְהוָה דָּבָר? לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן" (יח,   יב-יד).  שרה נבוכה "וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה, וַיֹּאמֶר: לֹא, כִּי צָחָקְתּ" (יח, טו).ְ  זו פעם שניה שהם מתבשרים על לידת בן - נוסף על ישמעאל- אך בבשורה זו מובהר כי בן זה יהיה גם בנה של שרה ולא רק של אברהם.

מסיפור זה אנו לומדים הכנסת אורחים אמיתית מה היא. אברהם ושרה לא ציפו לתמורה כלשהי. אברהם הוכיח – בשיתוף עם שרה – את טוב ליבו. שני פנים לביקור זה של המלאכים: האחד - כעין "ביקור חולים" כי היה זה מיד לאחר שאברהם נימול ומל את כל בני ביתו הזכרים, והשני - הבאת הבשורה הנפלאה של הולדת בן. שניהם לא ציפו לבשורה כזאת. בתום הביקור קמו "האורחים", כשאברהם מלווה אותם בצאתם להמשך דרכם להשקיף על סדום.  

עם פרידתם מאברהם "וַיהוָה אָמָר:  הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה? וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ־בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת־בָּנָיו וְאֶת־בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְהוָה עַל־אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר-דִּבֶּר עָלָיו" (יח, יז-יט).

הפיכת סדום ועמורה

פרשיה זו היא כעין המשך לפרשיה הראשונה. מיד בתום הביקור באהלו של אברהם, פונה אלהים למלאכיו, שהיו אורחיו של אברהם: "וַיֹּאמֶר יְהוָה, זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי־רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד. אֵרְדָה־נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה, וְאִם־לֹא אֵדָעָה. וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי יְהוָה" (יח, כ-כב), אברהם, בשמעו זאת, החל לחשוש לגורלם של תושבי סדום ועמורה, מה עוד שבאזור זה התיישב בן אחיו לוט יחד עם משפחתו.

כאן המקום להשוות את התנהגותו של נח - "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו"- להתנהגותו של אברהם, וניתן להבין את המשמעות של הביטוי "בְּדֹרֹתָיו" שנאמר לגבי נח. שניהם עמדו בפני הודעה על אסון כבד. נח – בפני התראת אלהים על כוונתו להשחית כל בשר, ולהציל רק את נח ומשפחתו הקרובה: "קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם, וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ", וכעת אברהם – בפני התראת אלהים על השמדת תושבי סדום ועמורה בלבד.  מעניינת ההשוואה לתגובותיהם. כאשר אלהים מודיע לנח על כוונתו ומורה לו לבנות תיבה כדי שיציל את עצמו, אשתו, ילדיו ונשותיהם - מקבל נח את ההודעה כפי שהיא, אינו מוחה נגדה, ופונה מיד לבניית התיבה. לעומתו – אף כי כוונתו של אלהים\ שפי שגם הודיע, היתה להשמיד רק את תושביהם של שתי הערים – סדום ועמורה – מוחה אברהם בפניו ומתווכח אתו: "וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע?" (יח, כג), אברהם אינו מעלה בדעתו שלא יהיו צדיקים בסדום ובעמורה. אנו עדים, איפא, למשא ומתן בין אלהים לאברהם, כשעמדתו של אברהם היא: "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע. חָלִלָה לָּךְ, הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?" (יח, כה). אברהם מנסה לשכנע את אלהים בדבר היותם של צדיקים בערים אלה – עד אשר נכנע, אך לא לפני שאלהים הבטיח לו שלא ישחית את הערים אם ימצאו שם לפחות עשרה צדיקים. בינתיים מגיעים המלאכים לסדום, ואז התברר שמלבד לוט לא היה בה אף צדיק אחד. לאור זאת אלהים החליט להמשיך בתוכניתו. המלאכים הצליחו להוציא מהעיר רק את לוט, אשתו ושתי בנותיו. אפילו חתניו צחקו ממנו ובשל כך המלאכים לא הוציאו אותם, ואכן הם נספו. אברהם התעלה, אפוא, על נח. נח איש צדיק היה בדורותיו, אך לא היה נחשב לצדיק בדורו של אברהם, שהיה צדיק ממנו, לפחות במה שהיה קשור להצלת אנשים שלא חטאו.

בסיפור זה ניזכר כאשר נקרא את דבריו של ירמיהו הנביא שאמר בנסיונו להציל את ירושלים: "שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלִַם, וּרְאוּ־נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ. אִם־תִּמְצְאוּ אִישׁ, אִם־יֵשׁ עֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה, וְאֶסְלַח לָהּ" (ירמיה ה, א).    

לידת יצחק

הנושא הבא בו עוסקת הפרשה הוא לידת יצחק, המשלים את סיפורם של ביקורי שלושת המלאכים באהלו של אברהם. סיפור הלידה קצר ותמציתי:

"וַיהוָה פָּקַד אֶת־שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר. וַיַּעַשׂ יְהוָה לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר, וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו, לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים. וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת־שֶׁם־בְּנוֹ הַנּוֹלַד־לו אֲשֶׁר־יָלְדָה־לּוֹ שָׂרָה – יִצְחָק,  וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת־יִצְחָק בְּנוֹ, בֶּן־שְׁמֹנַת יָמִים, כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים. וְאַבְרָהָם בֶּן־מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַתֹּאמֶר שָׂרָה: צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים. כָּל־הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק־לִי וַתֹּאמֶר: מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם, הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה, כִּי־יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָיו. וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל, וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת־יִצְחָק" (כא, א-ח). אין בסיפור זה הפתעה או משהו יוצא דופן, אך הוא פתיחה לפרשיה קשה.

גירוש הגר וישמעאל

בפרשת לך לך, למדנו על היחסים העכורים בין שרה להגר כאשר התברר להגר שהיא בהריון, והתרברבה בכך שהיא עדיפה על פני שרה, התנשאות שבעקבותיה הוחזרה למעמד של שפחה. לאחר לידת יצחק הפך הריב לסכסוך על הירושה העתידית. לאחר כשש עשרה שנים אחר לידת ישמעאל, כאשר יצחק נגמל – פרץ הסכסוך החוצה. כל עוד היה ישמעאל בן יחיד, לא התעוררה שאלת הירושה, אך כעת לאברהם שני בנים. מבחינת שרה – יצחק הוא היורש היחיד, כי הרי ישמעאל הוא בנה של שפחה ולא של אשת אברהם, אך לא ברורה עמדתו של אברהם. שניהם בניו. שרה הבינה, שעליה לנקוט צעדים ולפעול ללא דיחוי להבטחת זכותו של יצחק למלוא זכויות הירושה. היא פונה לאברהם: "וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם: גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי, עִם יִצְחָק" (כא, י). הגר כבר אינה נחשבת כאשתו של אברהם אלא כ"אמה" – שפחה. שרה מציינת שישמעאל הוא בנה של הגר ואינה מזכירה שהוא גם בנו של אברהם. אברהם נמצא כעת בדילמה קשה: עליו להתעלם מבנו הבכור - "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ" (כא, יא).

אלא שהפעם אלהים תומך בשרה, ולא בהגר כפי שתמך בה כשהיתה עדיין בהריון: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם, אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ. כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ, כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (כא, יב). בד בבד אלהים מרגיע את אברהם באמרו "וְגַם אֶת בֶּן הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ, כִּי זַרְעֲךָ הוּא" (כא, יג).  

פרשיית גירוש הגר וישמעאל – קשה. כאשר כלו המים מן החמת, נכתב על הגר: "וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן־הַחֵמֶת, וַתַּשְׁלֵךְ אֶת־הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד, הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת, כִּי אָמְרָה, אַל־אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד. וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד, וַתִּשָּׂא אֶת־קֹלָהּ וַתֵּבְךּ" (כא (טו-טז).  אלהים לא התרשם מבכייה, אך התרשם מקולו של הנער שזעק לעזרה "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת־קוֹל הַנַּעַר, וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל־הָגָר מִן־הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ: מַה־לָּךְ הָגָר – אַל־תִּירְאִי כִּי־שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל־קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא־שָׁם. קוּמִי שְׂאִי אֶת־הַנַּעַר, וְהַחֲזִיקִי אֶת־יָדֵךְ בּוֹ,  כִּי־לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ . וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת־עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת־הַחֵמֶת מַיִם, וַתַּשְׁקְ אֶת־הַנָּעַר" (כא, יז-יט). לא נאמר שאלהים ברא באר, אלא פקח את עיניה כדי לראות את הבאר, כלומר היא לא התאמצה די כדי לחפש אם ישנה באר מים בסביבתה כדי למלא את החמת, לאחר שהתרוקנה. יש הרואים בסיפור דוגמה של האם העברייה. אם עבריה הנמצאת עם ילדה במצוקה גדולה – לעולם לא תנטוש אותו. גם ברגעים הקשים ביותר היא תהיה לידו – לעשות הכל, לחפש מזון ומים, לחזקו ובלבד שלא לנטשו. שמענו וקראנו על כך הרבה, במיוחד בתקופת השואה.

מהסיפור על גירוש ישמעאל והעדפת יצחק, אנו למדים על החשיבות בהסדרת זכויות הירושה כאשר המוריש עדיין בחיים. עליו לקבוע את זכויות הירושה וחלוקתה, ובכך למנוע אי הבנות ו"מלחמות" מיותרות בין היורשים, העלולים להפוך לשונאים. מכיון שנושא זה הובהר עוד בחייו של אברהם, יחסיהם של יצחק וישמעאל לא היו יחסי שנאה, אלא שיתוף פעולה והבנה לאור הוראות אביהם "וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים: וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו, וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֶל שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן צֹחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא, הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנֵי חֵת שָׁמָּה קֻבַּר אַבְרָהָם וְשָׂרָה אִשְׁתּוֹ" (כה, ז-י).  

ברית שלום עם אבימלך

לאחר הסטייה בסדר הזמנים להזכרת פטירתו של אברהם שתהיה מאוחר יותר, אנו חוזרים לחיי היומיום לאחר גירושה של הגר. מהכתוב בפרשה זו אנו לומדים, שבאר שבע היתה עיר מיושבת בסביבת ההערים העתיקות המיושבות בארץ, אם לא העתיקה ביותר מביניהן. אנו לומדים כאן גם על כריתת ברית שלום בין עמים. זו הפעם הראשונה בה אנו לומדים על כריתת ברית בין שני עמים (או שבטים) אויבים. המדובר הוא בין עמו של אברהם לעמו של אבימלך. ההסכם ביניהם הושג לאחר שיושב סכסוך בנושא הבארות, שהוא נושא חשוב בארץ מדברית. היה זה הסכם השלום הראשון המתועד, לפחות במזרח התיכון. מצד אחד היה אברהם ומצד שני היה אבימלך כשלצידו פיכול שר צבאו. בגין וסאדאת - לאחר חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים - באו לבאר שבע, כדי להיות בעיר בה נכרתה ברית השלום המתועדת הראשונה. היה זה מעמד מאד מרגש.

אמנם אברהם נתן לאבימלך שבע כבשות בעת כריתת הברית, אך לא בגלל שבע כבשות אלה נקרא המקום באר שבע. הוא נקרא על שם השבועה שנשבעו אברהם ואבימלך, "עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם" (כא, לא). מנקדי המקרא הקפידו לשמר את העובדה הזאת ולכן ניקדו את בְּאֵר שָׁבַע בקמץ מתחת ל-ש. כך מנוקד שם העיר גם בהמשך ספר בראשית, מלבד במקום אחד, לאחר חידוש הברית בין יצחק ואבימלך. באותו מקרה, כאשר נשבעו שניהם לשלום, באו עבדי יצחק וסיפרו לו אודות באר שחפרו ומצאו בה מים - "וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם. וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ מָצָאנוּ מָיִם וַיִּקְרָא אֹתָהּ שִׁבְעָה עַל כֵּן שֵׁם הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (כו, לג).

עקידת יצחק

הנושא האחרון בפרשה זו בו אעסוק הפעם, הוא פרשיית העקידה. הפרשייה קצרה כפי שאנו קוראים בפרק כב – אך מטרידה מאד. אברהם – שלא כאשתו שרה – האמין שייוולד לו בן מאשתו שרה והיה בטוח שבהבטחותיו אכן התכוון אלהים לבן שיוולד לו מאשתו שרה. היתה זו יוזמתה של שרה, שאברהם ישא את הגר כאשה נוספת, שילוב שנועד לכישלון.

כעת – לאחר שאברהם שילח את ישמעאל מביתו – בא אלהים ודורש מאברהם שימית את יצחק ויעלהו כעולה. אמנם כתוב בפרשת וירא, "וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם" (כב, א), אך אברהם לא ידע שאלהים מנסה אותו. האם לא נראתה לו דרישה זו שיקריב את בנו יצחק לעולה, מוזרה ובלתי אנושית? האם לא עלה בדעתו שאולי לא אלהים דורש זאת ממנו אלא מישהו שהתחזה לדוברו של אלהים? הרי הוא לא ראה את אלהים פנים אל פנים, אלא רק שמע את קריאתו.

האם יתכן שאברהם לא התווכח עם אלהים והיה מוכן להעלות את יצחק לעולה ללא התרסה? האם יצחק היה חשוב בעיניו פחות מהרשעים של סדום ועמורה, שעל חייהם נלחם אברהם בוויכוחו עם אלהים?  נראה לי שיש לתמיהה זאת לפחות שתי תשובות אפשריות: האחת – 'אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים' (תלמוד בבלי ברכות, דף ה עמוד ב). כאשר מתרגשת צרה על אדם שהציל אחרים מצרות שונות – אין הוא יודע כיצד להציל עצמו מאותה צרה הנופלת עליו, כי לא ציפה שצרה כזאת תופל עליו, וברוב המקרים הוא עושה את כל הטעויות האפשריות. השנייה – אמונתו באלהים, או כניעתו לו. היתה כה רבה עד אשר היה בטוח שלא יוכל לצאת נגדו, ואז – ייתכן שיהיה כאן רק פתיון מלאכותי, כדי לעמוד על מידת נאמנותו של אברהם לאלהיו, אך גם יתכן שאכן אלהים רוצה במותו של יצחק, ואברהם לא יוכל להניא אותו מכך.

עם זאת, האם לא חשב אברהם שעליו לשתף את שרה בהרהוריו? הרי היא אמו של יצחק. הוא אף הסתיר משרה את העובדה שהוא לוקח עמו את יצחק כאשר הלך לארץ המוריה, אלא יצא עם יצחק ונעריו השכם בבוקר. לאורך כל הדרך שארכה שלושה ימים, הסתיר אברהם מיצחק את הסיבה האמיתית להליכה לארץ המוריה, מלבד העובדה שהוא עומד להעלות שם עולה. אברהם היה בדילמה קשה. הוא חשב שעליו לפתור את הבעיה לבדו, ללא שיתוף של שרה או אחרים, כי חשש ששיתופם היה מערער את מידת אמונתו ונאמנותו לאלהים, אף כי מתשובתו ליצחק שאלהים יראה להם את השה לעולה (כב, ז), ניתן להסיק שאברהם בטח באלהים - שבסופו של דבר לא יתן לו להמית את יצחק. 

את ההמשך אנו יודעים, אך אין אנו יודעים את תגובתו של יצחק. מהכתוב במקרא עולה במפורש שיצחק לא נלווה לאביו בדרך חזרה – "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע" (כב, יט). יצחק לא חזר אתם. מי, אם כך, סיפר את פרטי המעמד במקום העקידה שבו היו רק אברהם ויצחק? כך גם אין אנו יודעים אם האמת נתגלתה לשרה, ואם כן-– כיצד נתגלה לה, מה נתגלה לה, מי גילה לה ומה היתה תגובתה. מאומה לא נכתב על כך לא רק בפרשת השבוע אלא בכל התנ"ך. כל השערה שהועלתה היא השערה בלבד, וכל השערה יכולה להיות נכונה ובלתי נכונה באותה מידה.

על השאלה שהטרידה אותי מאז שנחשפתי לפרשת העקידה בשחר ילדותי, האם חרף נאמנותו זאת של אברהם, בני ישראל צאצאיו הושמדו רובם והוכו ללא הרף במהלך הדורות כקרבן, אף כי בימינו, לאחר קום המדינה כשחזרנו לארצנו כבר אין אנו קורבן כפי שהיה בעבר, כתבתי, לפני שנים, כעין בלדה:

קָרְבַּן תָּמִיד/ דוד א' פרנקל

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶה

וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם...

*

וּבָרֶגַּע הַהוּא

כְּשֶׁכֻּלָּם דָּמְמוּ                                                          

נִנְעֲצוּ בּוֹ עֵינַיִם

וְזָעֲקוּ לוֹ: "חֲדַל!"

*

וְהַדְּמוּת הַשְּׁחוּחָה

מֵישִׁירָה מַבָּטָהּ

וּבְעֵינַים דּוֹמְעוֹת

מְשִׁיבָה: "אֵיךְ אוּכַל?

*

זוֹ גְּזֵרָה נֶחֱרָצָה

לֹא נִתָּן שַׁנּוֹתָה,

צַו עֶלְיוֹן הוּא, גָּדוֹל

וְנוֹרָא תְּהִלָּה".

*

וְשׁוֹתֶקֶת הַדְּמוּת

וּלְלֹא הֶגֶה עוֹקֶדֶת

אֶת שֶׁלְּמָוֶת נוֹלַד

לַמְרוֹת הַתּוֹחֶלֶת.

*

וְהוּא עוּל-יָמִים

וּמַבָּטוֹ כֹּה תָּמִים,

אַךְ קוֹלוֹ שְׁאָגָה:

"הַאֲנִי הוּא הַשֶּׂ­ה לְעֹלָה?"

*

וּלְפֶתַע זָקַף הַזָּקֵן אֶת הַשֶׁלֶד,

- "אֲסָרֵב מִצְוַתְּךָ, אֵל,

לֹא אוּכַל לְשֵׂאתָה

כִּי בְּכָךְ אִכָּרֵת לִי מִחֶלֶד".

*

וַיַסֵּב רֹאשׁוֹ

וַיַרְא אַיִל אָחוּז בְּקַרְנוֹ,

אַךְ בְּבִרְכַּת אֵל בּוֹרֵא עוֹלָמוֹת

שָׁמַע הוּא דִּבְרֵי נֶחֱרָצוֹת:

*

"סֵרַבְתָּ לְהַעֲלוֹתוֹ כְּעֹלָה –

כַּךְ פִּיךָ יָעִיד,

עַל כֵּן זַרְעו יַהֲפֹךְ  

לְקָרְבַּן תָּמִיד!"

*

... וַיָשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו

וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר-שָׁבַע.

[לאוסף המאמרים על פרשת וירא, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת וירא.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת וירא באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 12/11/19.