תקציר: אף שמדינת ישראל חרתה במגילת העצמאות את חזון הדמוקרטיה, כשיטת הממשל הנשאפת (לצד היהודית) - היא נדרשת, עקב ייחודיותה ומיקומה, לבחון את עצמה - לא רק לפי סט הערכים המקובל באומות אחרות - אלא לפי המידה, שהדמוקרטיה משרתת את מטרת העל של עצם קיומה של מדינת ישראל, נוכח האתגרים הניצבים בפניה בעידן זה.

ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות". זהו מאמר דעה פרי עטו.

*  *  *

במהלך מערכת הבחירות האחרונה דשו שני הגושים המתחרים בשאלה, מי פוגע יותר בדמוקרטיה, כאשר כול צד מציג טיעונים משכנעים למדי. עתה - לאחר שהציבור אמר את דברו - רבתה הקינה על "סופה של הדמוקרטיה בישראל", ואיתה השאלה, איזו דמוקרטיה יש לנו בכלל בארץ (ראו דוגמה בכתבה למטה).

למעשה, כול העולם נמצא היום בתחושה, שמספר המשטרים הדמוקרטיים נמצא בירידה מאז השיא בשנות ה- 2010, כאשר הציבור באותן דמוקרטיות מתאר אותן במונחים של היעדר יעילות ושחיתות, והביע את אכזבתו בהעדפה מרצון להמיר עקרונות חופש פוליטי וזכויות פרט ושלטון החוק, לטובת משטרים יותר אוטוקרטיים-פטרנליסטיים.

איך נעריך את מצבה של הדמוקרטיה?

גישה מקובלת להערכת הדמוקרטיות בזירה הבין לאומית, כוללת קריטריונים כמו: רלוונטיות: המידה בה יעדי הממשל תואמים את דרישות הציבור, צרכי המדינה וסדרי העדיפויות; אפקטיביות: מידת העמידה במימוש היעדים; יעילות: ניצול המשאבים הכלכליים והאנושיים להשגת התוצאות; יציבות: המשכיות התרומות והתגמולים לאורך זמן; השפעה: ישירה או עקיפה על כלל רווחת הציבור בטווח הארוך.

בישראל קיימים ארגונים שונים העורכים סקרי דעת קהל לגבי היבטים שונים של הדמוקרטיה בארץ אך רובם ככולם רואים את תפקידם לשמר ולהגן על הסטטוס קוו מפני לחצים לשינוי, והדיון בו נותר לניגוח מפלגות השלטון בעת בחירות. נסתפק בכך שישראל ממוקמת היום במקום ה- 35 בעולם (לפני ארה"ב במקום ה 36...) וניתנת לסווג כ"דמוקרטיה אלקטוראלית" במובן שמתנהל הליך בחירות מסודר ושוויוני, אך ומכאן ואילך הדמוקרטיה בישראל מתאימה יותר למונח "פגומה" על פי סקרי חוץ. אף שכול אוהבי ישראל יעידו באמונה שלמה שלהישגי ישראל מאז הקמתה אין לה אח ורע מבין אומות העולם - יהיו שיאמרו שהישגי ישראל נוצרו חרף המשטר הדמוקרטי הלא יעיל, וכי ישראל יכולה הייתה להגיע להישגים טובים בהרבה אילו הייתה מאמצת שיטת ממשל יותר יעילה. 

כשאומרים "פגומה" מתכוונים בעיקר לאובדן משילות, פגיעה בביטחון האישי (מבית), רמת פשיעה גוברת, ממשלות שאינן מוציאות את יומן ומכאן חוסר היכולת לתכנן פעילות ארוכת טווח, שחיתות מוניציפלית ופוליטית, ובעיקר ערעור על תקפות מערכת המשפט, תופעות שמאפיינים את הדרדרות איכות הדמוקרטיה בעיקר במהלך העשור האחרון. 

מבין שלל הנושאים שנציגי מפלגות הקואליציה החדשה מציגים לציבור בראש סדר העדיפות היא הכוונה לשנות ("לתקן" בלשון תקנית) את מערכת המשפט. אין כמעט מחלוקת בקרב הציבור הרחב שיש צורך לחולל שינויים מסוימים במערכת המשפט אך הם נבדלים בעומק השינוי והיקפו. הטענות כלפי מערכת המשפט נוגעות בארבעה תחומים: הסמכות שהעניקה לעצמה לבטל חוקים הנחקקים עי בית המחוקקים הרשמי בישראל; האצלת סמכות ליועץ המשפטי לממשלה לפעול כפרקליט/ קטגור להעמיד לדין אנשי ציבור; על כך שמערכת המשפט אינה משתמשת בסמכות הענישה שבידה כאמצעי הרתעה אפקטיבי מפני עבירה על החוק; אופן בחירת השופטים אינו מייצג את מגוון האוכלוסייה. מכול אלה, סוגיית ביטול חוקים עומד היום בראש סדר העדיפות של הממשל החדש השואף לחוקק את "פסקת ההתגברות".

ראשיתה של הבעיה היא נטייתה של מערכת המשפט לדון בסוגיות המשפטיות הניצבות לפניה על פי מידת עמידתם בחוקי היסוד "כבוד האדם וחירותו" ו"חופש העיסוק". במקרים בהם קיים קושי למדוד באופן אובייקטיבי סוגיה משפטית, הוסיף לעצמו בית המשפט שני קריטריונים סובייקטיביים: מידת הסבירות והמידתיות, באמצעותם יכול שופט לנמק את פסיקותיו. מתוך הדבקות, ויש שיטענו האובססיביות, שבג"צ לקח על עצמו להגן על חוקי הזכויות, הוא האציל לעצמו את הסמכות לפסול חוקים שאינם תואמים לדעתו את רוח החוק.

מצב זה הביא את מערכת המשפט לקונפליקט עם הכנסת המחוקקת כאשר לצד הגנה בלתי מתפשרת על זכויות הפרט והשוויון- התערב, שינה, מנע ואף פסל חוקים שלא נראו לו. כמו מיקום גדר הביטחון, נוהל פתיחה באש, "נוהל שכן", חוקים למניעת הסתננות בלתי חוקית והוצאתם מהמדינה של עשרות אלפי מסתננים, תקנות לבלימת "איחוד משפחות" חד- צדדי שבחסותו חדרו לישראל כ 150 אלף פלסטינאים, או מניעת האפשרות לכפות חובת חיסון ממגפת הקורונה המפילה חללים ועוד. פסיקות- שלכולם יש השלכות בכול הנוגע לחיים ולטובת הכלל.

 כדי להתמודד עם הנטייה של מערכת המשפט להעדיף את זכויות היחיד על פני זכויות הרוב, חוקקה הכנסת את "חוק הלאום" שמטרתו בין היתר היא לאזן את האנומליה של בלעדיות "זכויות הפרט" עי הצבת תמרור משפטי נוסף המחייב את מערכת המשפט לכלול במסגרת שיקוליה גם את טובת הכלל The common good. ומשניכר שמערכת המשפט מתעלמת מחוק הלאום שניכפה עליה, יוזם המחוקק את "פיסקת ההתגברות".

מתנגדי פסקת ההתגברות רואים בה ניסיון לפגוע באופן אנוש בחוקי הזכויות והשוויון, וההגנה על המיעוט מפני עריצות הרוב, שמבחינתם זו נשמת הדמוקרטיה. ומכאן גם התנגדות לכול שינוי אחר כמו הליך מינוי שופטים, החלשת תפקיד היועמ"ש ובמיוחד הניסיון לפגוע באוטונומיה של שדירת היועצים המשפטיים במוסדות הממשלתיים.  להגנתם טוענים התומכים בשינוי כי דמוקרטיה משמעותה שלטון הרוב, בעוד שבית המשפט הישראלי הופך את היוצרות כי המדינה נשלטת עי המיעוט- טענה שניתן להפריכה נוכח פסילת חוקים מונעי שוויון נשיאה בנטל הגיוס ביטחוני למשל.

 נראה שדווקא חוק הלאום (חרף הצורך בתיקונים מסוימים), יכול לפחית מעצמת הקונפליקט. כאשר בית המשפט יוכיח שטובת הכלל נכללת במסגרת שיקוליו - כי אז יוכל הציבור לקבל ביתר הבנה את פסיקותיו. ומכאן יפחת הצורך לבקש יישום "פסקת התגברות". כול עוד לא יקבל חוק הלאום את מקומו הראוי לצד חוקי הזכויות - תהיה הצדקה לדרוש את פסקת התגברות.   

דוגמא לעימות בין חוקי זכויות הפרט וטובת הכלל הוא הדיון המשפטי בסרט ג'נין- ג'נין (ראו כרזה משמאל) שהגיע לסיומו באיחור של 20 שנה כאשר בג"צ חזר בו מהחלטתו הראשונית עת אישר את הקרנתו של סרט הדיבה השיקרי המעליל על צהל פשעי מלחמה בנימוק ובשם העדפת "חופש הביטוי וחופש היצירה האמנותית שאינה מחויבת לאמת", החלטה שניזקה בהפצה מכוונת של אנטישמיות ודיבת ישראל בעולם- עד עצם היום הזה.  

[התמונה משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Arab Film Distribution; אנו מאמינים שאנו עושים בה שימוש הוגן]

 אובדן המשילות היא הבעיה השנייה בחריפותה המאפיינת את הגדרת "הפגומה", זו המדרדרת את הדמוקרטיה למצב הקרוב לאנרכיה על כול המשתמע מכך. יש הרואים את תחילתה בפרעות ואדי ערה 2000, ושיאה בפרעות מאי 2021 בערים המעורבות, לצד טרור חקלאי בלתי נתפס, הפקרות הפזורה הבדווית בנגב, פשיעה על כול סוגיה, אלימות מילולית ופיזית, תקיפת צוותי רפואה, מורים ועובדי ציבור אחרים ללא מורא גופי אכיפת החוק והסדר הציבורי, המשטרה וחידלון בית המשפט. אין סתימת פיות, והחופש " לעשות מה בראש שלי" הפך למשאת נפש נאצלת, ולעזאזל כול השאר...

למצב זה תרמו חסידי ריבוי הייצוגיות של שכבות חברתיות שונות בחגיגת הדמוקרטיה, שלמדו חיש מהר את הכדאיות והיתרונות של מפלגת "לשון מאזניים" המאפשר כפיית חוקים סקטוריאליים על הרוב, לצד מיקום טוב ליד קערת התקציב הממשלתי, ללא כול פרופורציה למשקלה האמיתי באוכלוסייה.  

לסיכום

מושג ה"דמוקרטיה" התקבע בחברה האנושית מאז ימיה הראשונים באתונה לפני כ 2500 שנה, והיא שונה בהרבה מובנים מהדמוקרטיה המוכרת היום המתמקדת בערכי זכויות הפרט ושוויון. יחד עם זאת, היעדים החברתיים השונים של כול מדינה מחייבים התאמות לצרכים המיוחדים לה המסביר את ההבדלים במשטרי המדינות הדמוקרטיות בעולם. אף שמדינת ישראל חרתה במגילת העצמאות את חזון הדמוקרטיה, כשיטת הממשל הנשאפת (לצד היהודית) - היא נדרשת, עקב ייחודיותה ומיקומה, לבחון את עצמה - לא רק לפי סט הערכים המקובל באומות אחרות - אלא לפי המידה, שהדמוקרטיה משרתת את מטרת העל של עצם קיומה של מדינת ישראל, נוכח האתגרים הניצבים בפניה בעידן זה.

אם נקבל את ההגדרה שמטרת קיומה של מדינת ישראל היא "להבטיח את המשך קיומו של העם היהודי בארץ ישראל לדורות רבים ככול האפשר", כי אז יש לבחון את התפקוד של כול מוסדות השלטון - תהי זה מערכת המשפט, הממשלה או הכנסת - לפי המידה שהיא תורמת למימוש המטרה העליונה. תפיסה זו שונה מזו של הרואים את ה"דמוקרטיה" כמטרה העליונה, שלתחזוקתה הם מוכנים לשעבד ואף להפקיר ערכים ברמה הלאומית. לכך נדרשת בחינה מעמיקה, לצד מוכנות לבצע התאמות כפי הערכת המצב הלאומי.

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• הרחבת המושג 'אפקטיביות';
• הרחבת המושג 'יעילות';
• אוסף המאמרים על משילות;
• אוסף המאמרים על ההיבטים השונים של מטרה.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), אפקטיביות, ייצור ידע, 11/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014),יעילות, ייצור ידע, 11/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2018), הכל על ‘משילות’ באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 9/7/18.
• פנחס יחזקאלי (2014), מטרה של מערכת, ייצור ידע, 12/4/14.