תקציר: יעקב היה קורבן של עצמו. הוא נענש לא מפני שרימה או עבר עבירה, אלא מכיוון שהתכוון לרמות את אביו יצחק, או שיתף פעולה בכוונה לרמות, ואין זה משנה מי פיתה או פיתתה אותו לכך, ואם הייתה זו כלל רמאות. ענשו היה שבסופו של דבר בביתו לא היה "שלום בית". הוא נישא לשתי נשים שרק אחת מהן אהב. ילדיו, שנחלקו בין ארבע אימהות, נלחמו ביניהם כשהקנאה שולטת בהם.

[לקובץ המאמרים על פרשת ויצא, לחצו כאן]

עודכן ב- 23 בנובמבר 2023

דוד א' פרנקל (ראו תמונה משמאל) הוא ד"ר למשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ופרופ' אמריטוס בפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון בנגב.

מחבר הספר "תובנות מנהיגות וניהול - הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל" בהוצאת ראובן מס, ירושלים.

*  *  *

בפרשה זו מספר נושאים:

- מסעו של יעקב לחרן;

- השוואת קבלות הפנים;

- נישואי יעקב;

- לידת בנים ליעקב;

- יעקב ובני משפחתו עולים לארץ.

פרשה זו, כקודמתה, ניתן להיקרא כסיפור

הסיפור מתאר תקופה של עשרים שנים בחייו של יעקב. עשרים שנים בהן חי בארץ אחרת ולא ראה את הוריו. סיפור מפורט ואף ניתן להמחזה. 

במחזה שלוש מערכות וסיום:

- המערכה הראשונה היא מסעו של יעקב מבאר שבע מזרחה עד הגיעו לחרן שבארץ ארם.

- המערכה השנייה היא תיאור מסכת חייו בחרן, הכוללת את נישואיו ללאה ורחל - בנותיו של לבן, לידת אחד עשר בנים ובת – ששה בנים ובת מלאה, שני בנים מבלהה - שפחתה של רחל, שני בנים מזלפה - שפחתה של לאה, שהייתה לפני כן שפחתו של לבן, ובן מרחל. לאורך כל עשרים השנים בעת מגוריו בחרן, עבד יעקב עבור לבן שהיה דודו וחותנו.

- המערכה השלישית הוא סיפור הבריחה של יעקב מחרן עם כל משפחתו הענפה ורכושו שצבר, בריחה שבסופו של דבר נסתיימה אמנם בברית בינו לבין לבן - לאחר שלבן שנאלץ להסכים לאותה ברית כאשר הבין שלא היה לו סיכוי להחזיר את המצב לקדמותו.

- ואז מגיע הסיום, בו ממשיך יעקב עם בני משפחתו בדרכו חזרה לעלות לארצו.

מסעו של יעקב לחרן

ולסיפור המעשה - יעקב נודד לחרן משתי סיבות:

- האחת, להתחבא מפני עשו שראה בו כמאיים על חייו לאחר שקיבל את ברכת יצחק אביהם שנישלה את עשו מירושתו.

- והשניה, כדי למצוא לו אשה שתהא מבני המשפחה ולא כנענית.

בעבר - אליעזר עשה מסלול זה, בשליחותו של אברהם, אך בהבדל משמעותי: בעוד שאברהם מינה את אליעזר כשליחו למטרה זו של מציאת אשה ליצחק והבאתה לכנען, יעקב יוצא בעצמו ולבדו לחרן למטרה של מציאת האשה שתתאים לו כדי לקחתה עמו לכנען. אליעזר ירד לחרן, בה התגורר נחור אחיו של אברהם, כשאתו עשרה גמלים "וְכָל־טוּב אֲדֹנָיו, בְּיָדוֹ; וַיָּקָם, וַיֵּלֶךְ אֶל־אֲרַם נַהֲרַיִם־אֶל־עִיר נָחוֹר" (כד, י) וכשהוא מלווה באנשים. יש להניח שהיו להם גם אהלים אותם נטו בדרכים למנוחה וללינה.

לעומת זאת, יעקב ירד לבדו - ללא גמלים ומתנות. היה עליו לנדוד ברגל ולהסתפק במטלטלין המעטים ובמזון שיכול היה לקחת אתו מבית הוריו. מכיוון שנדד ברגליו, הציוד שיכול היה לקחת עמו לא היה רב. היתה לכך משמעות חשובה בהמשך הרפתקאותיו.

החלום

מהקורות את יעקב בדרכו מבאר שבע לחרן, מספרת הפרשה לנו אירוע אחד בלבד, משמעותי ביותר. כאשר הגיע הערב - שכב יעקב לישון, ומכיון שלא היו לו מצעים מתאימים, נאלץ ללון על האדמה כשמתחת לראשו הניח אבן. יש להניח, שיעקב נתמלא דאגה כיצד ימשיך את דרכו ואם יצליח במשימתו. אמנם, כאן מספרת לנו הפרשה שבחלומו ראה סולם שראשו מגיע השמימה, מה שהבהיר לו שאל לו לפחד, מאחר שמלאכי אלהים  -אותם ראה עולים ויורדים בסולם זה שבראשו ניצב אלהים - מגינים עליו, ובמיוחד כאשר אלהים חוזר בפני יעקב על ההבטחה שנתן לאביו ולסבו שיתן את הארץ בה הוא נמצא - והוא עדיין בארץ כנען - לו ולצאצאיו. כן מבטיח לו אלהים, שלא יעזבנו כל עוד ישמע לקולו. כשיעקב התעורר - בנה שם מזבח, יצק עליו שמן, כנראה מזיתים שנשא עמו, "וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה" (כח, יט).

למרות החלום - יעקב שרוי עדיין במצוקה ועל מצוקתו אנו לומדים מהנדר שנדר "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר: אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ, וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה יְהוָה לִי לֵאלֹהִים, וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָך" (כח, כ-כב).

אין זו פעם ראשונה שאנו פוגשים במקום הקרוי "בית אל" - צפונית לבאר שבע, בין באר שבע לבין העי, ואין זו פעם יחידה שאנו נתקלים בשם "לוז"

אברהם אבינו קבע בה את מקום מושבו לאחר שנפרד מלוט. כעת אנו שם, כאשר את המקום בו חלם על סולם יעקב הוא מכנה בשם "בֵּית אֵל". יתכן שזה אותו מקום שמדי פעם מכונה מחדש "בֵּית אֵל", כשם שבאר שבע נקראה פעמיים באר שבע - לראשונה, לאחר ההסכם בין אברהם לאבימלך ולאחר מכן פעם נוספת לאחר ההסכם בין יצחק לאבימלך.

נקדים כאן ונספר שכאשר חזר יעקב מחרן, נתגלה אליו שוב אלהים בבית אל – אותה בית אל בה התעכב כאשר ירד לחרן. בהמשך נלמד כי בבית אל נקברה גם דבורה מינקת רבקה. בית אל היתה גם עיר הגבול בין נחלת שבט בנימין (בנה של רחל) לנחלת שבט אפרים (אחיינו, בנו של יוסף אחיו), וכן נפגוש בה בספר שופטים ובספרי מלכים.

גם העיר בשם לוז מוזכרת בספר שופטים: "וַיַּעֲלוּ בֵית־יוֹסֵף גַּם-הֵם, בֵּית־אֵל, וַיהוָה עִמָּם. וַיָּתִירוּ בֵית־יוֹסֵף בְּבֵית־אֵל וְשֵׁם־הָעִיר לְפָנִים, לוּז. וַיִּרְאוּ הַשֹּׁמְרִים אִישׁ יוֹצֵא מִן-הָעִיר וַיֹּאמְרוּ לוֹ: הַרְאֵנוּ נָא אֶת־מְבוֹא הָעִיר וְעָשִׂינוּ עִמְּךָ חָסֶד. וַיַּרְאֵם אֶת־מְבוֹא הָעִיר וַיַּכּוּ אֶת־הָעִיר לְפִי־חָרֶב וְאֶת־הָאִישׁ וְאֶת־כָּל־מִשְׁפַּחְתּוֹ שִׁלֵּחוּ. וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ אֶרֶץ הַחִתִּים וַיִּבֶן עִיר, וַיִּקְרָא שְׁמָהּ: לוּז, הוּא שְׁמָהּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (שופטים א, כב-כו).

לוז הייתה גם אחד השמות שנתכנתה בהם העיר לוד, ועליה נכתב בתלמוד שהיא "לוז שצובעין בה תכלת, היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה נבוכדנצר ולא החריבה, ואף מלאך המוות אין לו רשות לעבור בה, אלא זקנים שבה, בזמן שדעתן קצה עליהן, יוצאין חוץ לחומה והן מתים" (מסכת סוטה מו ע"ב). הסופר והמשורר יעקב כהן, שפעמיים זכה בפרס ישראל לספרות יפה, חיבר מחזה בשם "בלוז" בו הנציח את המסופר בתלמוד.

העיר בית אל תהיה חשובה בעתיד לאחר הפירוד בין ממלכת אפרים לממלכת יהודה - שתי הממלכות שתוקמנה בארץ.

נחזור כעת להמשך סיפורנו לפי פרשת השבוע.

השוואת קבלות הפנים

יעקב ממשיך בדרכו עד שהגיע לפאתי חרן, לאותו מקום אליו הגיע אליעזר בשליחות אברהם. נשווה כעת את הפגישה של יעקב ולבן לפגישה שהייתה בין אליעזר ולבן.  בשתיהן - השלב הראשון הייתה פגישה ליד באר, אך תוכן הפגישות היה שונה:

אליעזר מגיע לפנות ערב לבאר שמחוץ לעיר, עם כל הכבודה, גמלים, תכשיטים, ואנשים. לעומת זאת, יעקב מגיע לבאר מבעוד יום, כשהוא לבדו, ללא מלווים וללא רכוש.

מיד לאחר בואו של אליעזר, יוצאת לקראתו רבקה עם כד על שכמה, ולאחר שמילאה אותו במי המעיין הנובע מהבאר היא משקה את אליעזר שביקש לרוות את צמאונו ומיד ממהרת למעיין למלא את כדה כדי להשקות גם את כל גמליו. לאחר שהגמלים כילו לשתות, נתן אליעזר לרבקה, שחש שהיא זו המיועדת ליצחק, תכשיטים יקרים – נזם ושני צמידים מזהב. לאחר ש"שיחד" אותה, ביקש ללון בבית אביה, כשהיא מספרת לו שהיא בתו של בתואל, ומוסיפה שיש בבית אביה מקום להלין את כולם, וכן תבן ומספוא רב עבור הגמלים. כשאליעזר מודה לאלהים על שהנחה אותו בדרכו, הוא מוסיף ומספר לה שהוא בדרכו לבית אחי אדונו מבלי שיספר לה מי הוא אדונו.

יעקב לעומתו, כאשר הוא מגיע לבאר בפאתי העיר - הוא רואה עדרים נאספים שם, ממתינים עד אשר יגיעו כל העדרים ורק אז הרועים גוללים את האבן מפי הבאר, משקים את הצאן, ומשיבים את האבן לפי הבאר. יעקב מוודא שאכן הגיע למחוז חפצו ומברר מהיכן הרועים, המשיבים לו שהם מחרן. כאן יעקב שואל מיד על לבן ואז מגיעה רחל, בתו של לבן, עם הצאן, אך הרועים עדיין ממתינים לבוא שאר הרועים כדי לגולל את האבן מפי הבאר. כאשר ראה יעקב את רחל - שאת זהותה כבר גילו לו הרועים - הוא מגולל לבדו את האבן מפי הבאר ומשקה את צאן לבן, אותו רעתה, לאחר שסיפר לה מי הוא.

אליעזר לא גילה לרבקה מי הוא ומה מטרתו, והמתין עד אשר יפגוש במשפחתה – אחיה והוריהם. לעומתו, יעקב לא התאפק וגילה לרחל מיד את זהותו, ואז מיהרה ללבן אביה לספר לו מי האורח.

נשווה כעת את קבלות הפנים – כיצד לבן קיבל את אליעזר וכיצד אותו לבן מקבל את יעקב...

על פגישת לבן את אליעזר אנו קוראים: "וּלְרִבְקָה אָח, וּשְׁמוֹ לָבָן; וַיָּרָץ לָבָן אֶל־הָאִישׁ הַחוּצָה, אֶל־הָעָיִן, וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת־הַנֶּזֶם וְאֶת־הַצְּמִדִים עַל־יְדֵי אֲחֹתוֹ, וּכְשָׁמְעוֹ אֶת־דִּבְרֵי רִבְקָה אֲחֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה־דִבֶּר אֵלַי הָאִישׁ וַיָּבֹא אֶל־הָאִישׁ וְהִנֵּה עֹמֵד עַל־הַגְּמַלִּים עַל־הָעָיִן. וַיֹּאמֶר: בּוֹא בְּרוּךְ יְהוָה, לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים. וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים, וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא לַגְּמַלִּים, וּמַיִם לִרְחֹץ רַגְלָיו וְרַגְלֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ" (כד, כט-לב).

על פגישת לבן את יעקב, אנו קוראים בתורה כדברים האלה: "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן אֲחֹתוֹ וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל בֵּיתוֹ" (כט, יג).

איננו יודעים מה סיפר יעקב, ויתכן שסיפר על ברכת יצחק, בריחתו מפני עשו ועל בקשת הוריו שימצא לו אשה בבית לבן. אך בעוד שלבן הלין את אליעזר וכל כבודתו בביתו ובבית אביו, הסכים הפעם לבן לארח את יעקב לחודש בלבד וגם זאת בתנאי שיעבוד עבורו כתשלום דמי שכירות האכסניה. בתום החודש פנה לבן ליעקב ושאל אותו מה יהיה שכרו עבור עבודתו "הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם? הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ" (כט, יד), זאת לאחר שראה שיעקב קיבל תנאי זה שעליו לעבוד כדי שיוכל להמשיך להתגורר בבית דודו. לבן רצה שיעקב ימשיך לעבוד עבורו, אך רצה[בתמונה: "הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם? הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ" (כט, יד)... המקור: Contributed by Sweet Publishing, free bible images, Artist: Jim Padgett] לקבוע את השכר כדי שיעקב לא ידרוש בעתיד שכר העולה על מה שיסוכם.

ההבדל בין הקרוב העשיר לקרוב העני

לבן השגיח בעושר הרב המצפה למשפחתו מאליעזר, מיד עם ראותו את רבקה עונדת את נזם הזהב וצמידי הזהב, כאשר הגיעה לביתו לספר על פגישתה עם אותו אדם עלום השם. אך מה רבה הייתה אכזבתו כאשר ראה את רחל, נכדתו של אותו אברהם, בתה של אחותו רבקה, ללא כל תכשיטים ועדיים שקיווה שיעקב יעניק לה.

לאחר שאליעזר מספר ללבן ולבני המשפחה מי הוא ומה מטרת שליחותו, וכי לדעתו רבקה היא המיועדת להיות אשתו של יצחק וברצונו לקחתה עמו חזרה לבאר שבע, הסכימו לבן ובתואל (– האח והאב, והאח מוזכר ראשון מה שמלמד אותנו על מעמדו של לבן שכנראה האפיל על אביו) שאליעזר יקח עמו את רבקה, וזאת תמורת ה"מוהר" שכנראה היה נהוג שהחתן משלם למשפחת הכלה. המוהר במקרה כזה כלל "כְּלֵי־כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּבְגָדִים" שניתנו לרבקה, "וּמִגְדָּנֹת" שנתן אליעזר ללבן ולאמו. למחרת בבוקר, כאשר אליעזר התכונן לחזור לבאר שבע עם רבקה, ניסו עדיין לבן ואמו לשכנע את אליעזר שישב עמהם עוד קצת, אך אליעזר הבין כי עליו לסיים את "העסקה" שלשמה נשלח מיד וללא דחיות. יתכן שחשש מפני התנכלות משפחתה של רבקה - דהיינו אחיה לבן ואמם - או מכל סיבה אחרת, ובעצה אחת עם רבקה חזר מיד לאברהם עם רבקה, כשהיא מלווה במיניקתה ובנערותיה.

לעומת זאת, כאשר לבן שאל את יעקב מה יהיה שכרו עבור עבודתו, הודיע יעקב שימשיך לעבוד אצל לבן שבע שנים, והשכר עבור שבע השנים יהיה המוהר שישלם עבור רחל, בה התאהב מיד כשפגש אותה ליד הבאר. יעקב היה מאד ברור בדרישתו, ואמר "אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה" (כט, יח), כדי שלא תהיה אי הבנה. הוא הבהיר שהתכוון לרחל הבת הקטנה ולא ללאה הבת הבכורה.

נישואי יעקב

אמנם, לבן היה ערמומי - ארמי או רמאי או שניהם - וביודעו שליעקב לא תהיה ברירה כי לא יוכל לחזור לארצו מחשש לחייו, ניצל את מצוקתו בכך שהשיא לו בערמומיות את לאה במקום רחל. לאחר שבע שנות העבודה בהן לא קיבל כל תשלום למעשה, לא היה ליעקב כסף ל"מוהר" נוסף, ויעקב- שחשק ברחל - נאלץ להסכים ל"פשרה" לפיה יעבוד שבע שנים נוספות לממן את המוהר עבור רחל, מאחר שכספי המוהר שייעד לה כבר לא היו בידיו.

לאחר שכבר מימן את המוהר עבור שתי הנשים - עבורן עבד ארבע עשרה שנים - המשיך יעקב לעבוד אצל לבן, כשמעתה ואילך יקבל את משכורתו המלאה ויוכל צבור רכוש משלו, אתו יחזור לארץ מולדתו עם כל משפחתו.

אנו רואים כיצד יעקב - שהיה תמים בתחילת דרכו - הפך להיות ערמומי כלפי אויביו בהמשך דרכו.

עם זאת, עלינו לזכור את השתלשלות האירועים: יעקב, בעצת אמו, קיבל את ברכת הבכורה מאביו יצחק שהתכוון לתתה לעשו, שאף כי יתכן שיעקב היה זכאי לה מאחר שרכש את הבכורה מעשו, אך לא גילה זאת ליצחק אביו, ונתן לו להאמין שהוא מברך את עשו. החילופים בין עשו ליעקב מוצאים את ביטויים גם בחילופים בין לאה ורחל, חילופים שאחראי להם לבן, שהתכוון לרמות את יעקב. הסברו של לבן, לאחר החליפין, היה: "לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה" (כט, כו), כלומר, לבן הודיע שזה המנהג המחייב – שמעמדו כחוק – שהרוצה לשאת לאשה את הבת הצעירה חייב לשאת לפניה את הבת הבכירה, אם הבת הבכירה טרם נישאה. כלומר, אף אם לא הבהיר זאת ליעקב בעת שדנו בשכרו - היה זה המנהג המחייב כחוק.

אם כן, לבן היה יכול לטעון: כשם שיעקב היה זכאי לברכת יצחק, כך הייתה לאה זכאית להינשא לפני רחל.

מהשוואת התנהגותם של אליעזר ויעקב – אנו רואים שלעיתים קרובות עשיית עסקה באמצעות שליח עדיפה על פני עסקה במישרין...

לבן (ואמו) לא היו במצב בו יכלו להתווכח עם אליעזר. אליעזר קיבל הוראות ברורות וחד משמעיות, וכל סטיה מהן הייתה הפרת החובה החוקית והמוסרית.

יעקב, שבא לעשות עסקה ישירה, היה רשאי לשנות את דעתו, מרצון או מאונס, כי לא היה שליח, אלא היה הצד לעסקה. מכיוון שיעקב היה צעיר ותמים - לפחות בראשית דרכו - נתן את אמונו בדודו, שבדיעבד שהתברר שעקפו ורימהו.

יתכן שאם יצחק היה שולח את ה"אליעזר" שלו למצוא אשה ליעקב, מציידו כדרוש כפי שעשה אברהם כששלח את אליעזר - התוצאה הייתה שונה, אך את זאת לא נוכל לדעת.

לידת בנים ליעקב

עשרים שנה התגורר יעקב בבית לבן. תוכניתו המקורית הייתה להתעכב בביתו של לבן שבע שנים בלבד, כאשר שכרו בעבודתו משך תקופה זו יהיה המוהר שעליו לשלם כדי לשאת את רחל לאשה. לבן רימה את יעקב והשיא לו את לאה, ואז נאלץ יעקב לעבוד שבע שנים נוספות, שבתמורתן יוכל לשאת את רחל לאשה. בנשואיה ליעקב לבן נתן ללאה את זלפה, שהייתה שפחתו, כדי שמעתה תהיה שפחתה של לאה, וכשנשא יעקב את רחל לאשה, נתן לבן לרחל את שפחתו השנייה, בלהה, שתהיה לשפחתה. לאחר מכן נשאר יעקב שש שנים נוספות בבית לבן, מרצונו, כשבמהלך כל תקופת מגוריו אצל לבן, נולדו ליעקב אחד עשר בנים ובת: ששה בנים ובת מלאה, שני בנים מבלהה, שני בנים מזלפה ולבסוף בן אחד מרחל, שהייתה עקרה כל השנים עד אשר נכנסה להריון, וילדה את יוסף. בשלב זה החליט יעקב לחזור להוריו עם שתי נשותיו ושתי הפילגשות. יתכן שחשש לצאת מבית לבן עד לידת יוסף, שנולד לרחל שהייתה אשתו האהובה, שמא רחל תעוכב. "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי. תְּנָה אֶת נָשַׁי וְאֶת יְלָדַי אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן וְאֵלֵכָה כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ" (ל, כה). יעקב מודיע ללבן שהשלים את תקופת עבודתו בהתאם למה שככל הנראה סוכם ביניהם.

משא ומתן מעניין...

לבן אינו מרוצה מבקשתו של יעקב ומנסה לעכבו. לבן מנסה להתחנף ליעקב ומבקשו להישאר:

"ויֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן: אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, נִחַשְׁתִּי וַיְבָרֲכֵנִי יְהוָה בִּגְלָלֶךָ. וַיֹּאמַר נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי וְאֶתֵּנָה" (ל, כז-כח). כלומר, ניחשתי שתרצה לעזוב, אך ה' ברכני בגללך, לכן הישאר ואמור לי מה יהיה שכרך ואתננו לך. יעקב מודיע לו שאין ברצונו להישאר. הוא יודע שלבן זכה מאחר שיעקב עבד אצלו ואלהים בירכו, אך כעת הגיע זמן שיפרוש: "וְעַתָּה, מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם אָנֹכִי לְבֵיתִי?" (ל, ל).

כאן אנו מגיעים למו"מ מעניין. יעקב אומר שאיננו מבקש כל שכר קבוע מלבן, והוא ימשיך לרעות את צאנו בתנאי מעניין – דרישתו מלבן הייתה לחלק את עדרי הצאן לשנים: חלק אחד יכלול את בני הצאן שעורם לבן - והם יהיו שייכים ללבן, והחלק השני יכלול את בני הצאן שעורם נראה כעשוי מטלאים, שיש בעורם נקודות וטלאים ואינו לבן בלבד, והם יהיו שייכים ליעקב.

כאן לבן מנסה לרמות את יעקב. את כל הצאן המנוקד והמטולא הפקיד בידי בניו, אחיהן של רחל ולאה, שנדדו למקום אחר במרחק הליכה של שלושה ימים, כך שיעקב לא יכול יהיה לקבלו, כאשר כל הצאן הלבן נשאר כרכוש לבן, ויעקב היה צריך לרעות אותו. לבן התכוון להרחיק את הצאן המנוקד והמטולא, כדי שהצאן הלבן ישמור על "תורת הגזע" וצאצאיו של אותו צאן יהיו לבנים – ויישארו ללבן. יש להניח שקצת מהצאן המנוקד והמטולא הורחק, כדי לא לעורר חשד. ההשערות המדעיות רבות, אך התוצאה הייתה שגם הצאן הלבן המליט צאן מנוקד ומטולא, ובכך הפך להיות צאנו של יעקב, ואילו הצאן הלבן התמעט ורכושו של לבן הצטמצם.

בשלב הזה מגיע מלאך האלהים בחלום ליעקב, המסביר לו כי אלהים ראה את כל אשר לבן עשה ליעקב ולכן החליט לעזור לו, ומורה לו לעזוב את בית לבן ולחזור עם כל משפחתו ורכושו לארץ מולדתו: "שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ" (לא, ג). בכך יש גם רמז ברור: אלהים מודיע שיהיה עם יעקב רק לאחר שישוב לארצו.

יעקב אינו רוצה לעשות משהו שיפגע בנשותיו – שהרי הן בנותיו של לבן, והוא מספר להם את החלום בו נראה לו מלאך אלהים. רחל ולאה (שוב הכתוב מקדים את הצעירה רחל למבוגרת לאה) מחזקות את ידי יעקב ואומרות לו: "הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינו? הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּנוּ. כִּי כָל הָעֹשֶׁר אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹהִים מֵאָבִינוּ, לָנוּ הוּא וּלְבָנֵינוּ וְעַתָּה כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהִים אֵלֶיךָ עֲשֵׂה" (לא, יד-טז). רחל ולאה נפגעו מהתנהגותו של אביהם שנישל אותן ואת יעקב מרכושו, וכעת התהפך הגלגל. אין ערך לצאן שנשאר בידי לבן, ואילו בידי יעקב היה רוב הצאן. רחל ולאה ראו בכך הצלת כל העושר שלבן עשק והוחזר ליעקב.

יעקב ובני משפחתו עולים לארץ

יעקב איננו מהסס ומעלה מיד את נשותיו, שפחותיהן של זלפה ובלהה, וילדיו על הגמלים, ומנהיג את כל מקנהו ורכושו לחזרה ארצה "לָבוֹא אֶל יִצְחָק אָבִיו אַרְצָה כְּנָעַן" (לא, יח). הוא ניצל את ההזדמנות שלבן הלך לגזוז את צאנו ולא היה בסביבה.

התנהגותו הרעה של לבן לא הייתה רק נגד יעקב. הוא החזיק את בתו - רחל -כערובה במשך שבע שנים, עד אשר התיר לה להינשא ליעקב. כשיעקב נשא את לאה לאשה, כתוצאה מעורמתו של לבן, רחל כבר הגיעה לפרקה, אך לבן מנע ממנה להינשא שבע שנים נוספות. במהלך שבע שנים אלה, רחל הוחזקה כפיקדון או כערובה. היא ראתה את אחותה יולדת בנים ליעקב, וכל מה שנותר לה לעשות היה להמתין תקופה ארוכה למדי. אחת הדרכים להתנקם באביה, לבן, היה לגנוב ממנו את תרפיו – את אליליו ואמונתו, ולקחה אותם עמה. כאן משווה התורה את בריחתו של יעקב לגניבה - "וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ, וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת־לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל-בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא. וַיִּבְרַח הוּא וְכָל־אֲשֶׁר-לוֹ וַיָּקָם וַיַּעֲבֹר אֶת הַנָּהָר וַיָּשֶׂם אֶת־פָּנָיו הַר הַגִּלְעָד" (לא, יט-כא). ביטוי חריף ביותר – גניבת רכוש וגניבת לב.

"כִּי בָרַח יַעֲקֹב"

לבן חוזר לאחר שסיים את הגז, ואז אמרו לו, כנראה בניו או בני ביתו האחרים, "כִּי בָרַח יַעֲקֹב" (לא, כב).  מיד יצא לבן בלוויות אחיו ובני ביתו לרדוף אחרי יעקב, ואכן השיגו כעבור שבעה ימים כשהגיע להר גלעד. שוב אנו קוראים כאן על התערבות אלהים, המתגלה ללבן בחלומו ומזהירו: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־תְּדַבֵּר עִם־יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד-רָע" (לא, כד). 

לבן מנסה להטיף מוסר ליעקב, ואומר שאם יעקב היה מבקש ממנו לצאת עם כל משפחתו כדי לחזור לארצו – הרי היה מסייע בידו ומכבד את רצונו: "וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת-לְבָבִי וַתְּנַהֵג אֶת-בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב. לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא-הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר, וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי עַתָּה הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ" (לא,  כו-כח). תוך כדי דיבור, הוסיף לבן, כי רצה להרע ליעקב ולמשפחתו אך נמנע לעשות זאת מפני התגלות אלהים אליו בחלום, שהזהירו שלא יפגע ביעקב. בכעסו הרב הוא גם מתרעם על יעקב ומאשימו "לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת־אֱלֹהָי?"(לא, ל) יעקב, שלא ידע שרחל גנבה את התרפים, השיב שחשש שלבן יגזול ממנו את בנותיו, רחל ולאה, לכן לא סיפר לו על כוונתו לעזוב, אך לגבי טענת הגניבה הוסיף: "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת־אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר־לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח־לָךְ" (לא, לב). לבן עובר מאוהל לאוהל כדי לחפש את תרפיו, ולבסוף מגיע לאהלה של רחל, שישבה על גב הגמל כשמתחתיה הכר בו החביאה את התרפים, אך אינה יורדת מגב הגמל בטענה "לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ כִּי־דֶרֶךְ נָשִׁים לִי" (לא, לה). בסופם של חיפושיו שכללו מישוש של כל כלי הבית, לא מצא לבן את התרפים.

"מַה פִּשְׁעִי, מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי?

לכל אורך הסיפור, יעקב שומר על קור רוח ואינו מתפרץ גם כאשר לבן מטיל בו דופי ורודף אחריו, אך כעת אינו יכול לעצור בעדו עוד. הוא הבליג על טענות נגדו כל עוד המדובר ביחסי אנוש ובמוסר חברתי, אך כאשר הוא מואשם בפלילים ללא כל יסוד מבחינתו – על זאת אינו יכול להבליג. כאשר יעקב מוציא את כעסו לאחר עשרים שנה של סבל נורא, הוא מגולל את כל מסכת האשמותיו נגד לבן: "מַה פִּשְׁעִי, מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי? כִּי־מִשַּׁשְׁתָּ אֶת־כָּל־כֵּלַי – מַה-מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי־בֵיתֶךָ? שִׂים כֹּה נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ וְיוֹכִיחוּ בֵּין שְׁנֵינוּ. זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ, רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ, וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי. טְרֵפָה לֹא־הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ, אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה, מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה, גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה. הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב, וְקֶרַח בַּלָּיְלָה, וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי. זֶה-לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ: עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ, וַתַּחֲלֵף אֶת־מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים. לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי, כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי. אֶת־עָנְיִי וְאֶת-יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ" (לא, לו-מב). תגובה אנושית.

תשובת לבן חצופה ומוסיפה שמן למדורה. על אף שיעקב שילם מוהר עבור שתי הבנות וקנה את הצאן בעבודתו עשרים שנה, כאשר לבן היתל בו, רימה אותו והחליף את משכורתו "עשרת מונים", הוא רואה בהם עדיין כרכושו ומעמיד פנים כאילו הוא מיטיב עם יעקב כאשר הוא מרשה לו לקחת את מה שלמעשה שייך ליעקב.

סיפור "הדוד באמריקה" במהדורה ראשונה?

פרידה

לאחר שיעקב הוציא באופן גלוי ובפומבי את מה שהיה בליבו נגד לבן, הבין לבן שעליהם להיפרד, כי ידו על התחתונה, הקים גל ומצבה לסימון נקודת הגבול, אותה לא יחצה איש מהצדדים כדי לעבור לתחומו של השני. לבן נשבע ב"אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר" ויעקב נשבע "בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק"(לא, נג) כלומר באלהים היחיד שאביו יצחק מפחד מפניו. בסופה של סערה זו "יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל־לָחֶם וַיֹּאכְלוּ לֶחֶם וַיָּלִינוּ בָּהָר" (לא, נד), כשלבן אינו מצטרף אליהם.

בניגוד לתרפים – אליליו של לבן, אלוהי יעקב אינם עצמים שניתן לגנבם ולהעלימם. על רקע זה אפשר להבין גם את סיומה של הפרשה. הפרשה מסתיימת בכך שלבן השכים בבוקר נישק את בניו (נכדיו) ובנותיו והלך, ועליו נכתב "וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקֹמוֹ" (לב, א). יעקב וכל משפחתו המשיכו בדרכם לארץ כנען, והמערכה מסתיימת כשם שהתחילה, כשיעקב פגש במלאכי אלהים בצאתו מארץ כנען (כח, יב), וכך גם בסיומה "וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ־בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם: מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה" (לב, ב-ג).

אלהים נתגלה ליעקב כשיצא מבאר שבע בדרכו לחרן, כאשר נרדם, חיזקו והדריכו, אך רק כעשרים שנה מאוחר יותר, הוא מורה לו לצאת מחרן ושוב לאחר שהחל כבר לצאת. שאלה המטרידה את מוחי – מפני מה התעלם אלהים מיעקב במשך עשרים שנה? האם כעס על ישיבתו הארוכה מחוץ לגבולות הארץ? בספר שמות נלמד, כי השכינה לא נתגלתה לבני ישראל ברוב תקופת ישיבתם במצרים. אלהים נתגלה רק כאשר הגיעו מים עד נפש ואז נתגלה למשה רק כדי להדריכו להוצאת בני ישראל ממצרים. אי אפשר שלא להיזכר בשירו הנפלא של ישראל דושמן שכתב ב-1908: "פֹּה בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת תִּתְגַּשֵּׁמְנָה כָּל הַתִּקְווֹת, פֹּה נִחְיֶה וּפֹה נִצֹּר, חַיֵּי זֹהַר חַיֵּי דְּרוֹר, פֹּה תְּהֵא הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה, פֹּה תִּפְרַח גַּם שְׂפַת הַתּוֹרָה." השכינה שורה על בני ישראל כאשר הם בארצם.

אין ארוחות חינם

יעקב, למעשה, היה קורבן של עצמו. הוא נענש לא מפני שרימה או עבר עבירה, אלא מכיוון שהתכוון לרמות את אביו יצחק, או שיתף פעולה בכוונה לרמות, ואין זה משנה מי פיתה או פיתתה אותו לכך ואם היתה זו כלל רמאות. ענשו היה שבסופו של דבר בביתו לא היה "שלום בית". הוא נישא לשתי נשים שרק אחת מהן אהב. ילדיו, שנחלקו בין ארבע אמהות, נלחמו ביניהם כשהקנאה שולטת בהם.

את כל זאת נלמד בפרשות הבאות וביחוד בפרשת וישב וכן בתקופות מאוחרות יותר לאחר שבני ישראל התנחלו בארצם.

[לקובץ המאמרים על פרשת ויצא, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת ויצא.
• הרחבת המושג: 'אין ארוחות חינם'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), אין ארוחות חינם, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת ויצא באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 1/12/19.