תקציר: בפרשת וישלח, מתאר המספר המקראי בקיצור נמרץ את מעשה ראובן ובלהה, שהתרחש לאחר מות רחל - ובו שכב ראובן עם שפחתה - בלהה, שהייתה פילגש אביו יעקב. האם אלה הם פני הדברים?

[לקובץ המאמרים על פרשת וישלח, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על מורכבות האהבה, לחצו כאן]

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

* * *

בפרשת וישלח מתואר באופן תמציתי ביותר מאורע מקראי, בזו הלשון:"  וַיִּסַּע, יִשְׂרָאֵל; וַיֵּט אָהֳלֹה, מֵהָלְאָה לְמִגְדַּל-עֵדֶר. וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא, וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל, וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר"[1].

על מה מדובר כאן? על פי הפסוקים, לאחר מותה של רחל, שכב ראובן עם שפחתה בלהה, שהייתה פילגש אביו יעקב.

במקום אחר, השוונו את מעשהו של ראובן לסיפור יוסף ואשת פוטיפר, ואף הבאנו את גרסת ספר היובלים לאירוע בפרשתנו [2].

לפי ספר היובלים (ראו תמונת כריכה משמאל), אין המדובר במעשה אונס של ראובן אלא מעשה של רמייה. יתכן שזו הגרסה של היובלים, היות שעל פי המסופר במקרא, אין רמז לכפיית יחסים מטעמו של ראובן, חרף העובדה כי הוא יוזם המעשה. כאמור היובלים שוזר בסיפור ראובן מוטיבים מסיפור יוסף ואשת אדונו, דבר המאפשר לו לכתוב כתב אשמה נגד ראובן מצד אחד, ומצד שני להדגיש את תמימותה של בלהה. זו האחרונה איננה יודעת שראובן חושק בה, כפי המתואר בספר היובלים: "וראובן היה רואה את בלהה שפחת רחל, פילגש אביו, רוחצת במים בסתר, ויאהבה"[3].

[בתמונה משמאל: כריכת ספר היובלים: מבוא, תרגום ופירוש לכנה ורמן, שראה אור בהוצאת יד בן צבי, ב- 2015. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

ברם, לפי חלק מפרשני המקרא המסורתיים [4], ראובן אכן שכב עם בלהה, זאת על פי דבריו של יעקב לבניו קודם מותו:" רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז. פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה" [5].

זאת ועוד. בספר דברי הימים מבואר באופן חד משמעי, שבמעשהו זה איבד ראובן את מעמדו כבכור, ושהבכורה הועברה לבניו של בכורו של יעקב מרחל, יוסף:"וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא הַבְּכוֹר וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל וְלֹא לְהִתְיַחֵשׂ לַבְּכֹרָה"[6]. הביטוי לבכורתו של יוסף הוא שבניו של זה האחרון, מנשה ואפרים, נחשבו לשני שבטים נפרדים בעם ישראל, ולכן הם נחלו שתי נחלות בארץ, ובכך קיבל יוסף פי שניים בירושת הארץ.

חרף הכל, יעקב לא הוציא את ראובן מכלל שבטי ישראל

חרף כל האמור עד כאן בגנותו של ראובן, על פי המדרש, למרות שראובן טעה בהתנהגותו והודח מבכורתו, בסיום האירוע המסופר בפרשתנו נאמר: "וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר"[7], רוצה לומר כי יעקב לא הוציאו מכלל שבטי ישראל, כדלקמן:

"ויהי בשכון ישראל בארץ ההיא וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל, כיון ששמע יעקב כן נזדעזע, אמר: אוי לי, שמא אירע פסולת בבניי? עד שנתבשר מפי הקדש שעשה ראובן תשובה, שנאמר: ויהיו בני יעקב שנים עשר. והלא בידוע ששנים עשר הם, אלא שנתבשר מפי הקדוש ברוך הוא שעשה ראובן תשובה. ללמדך, שהיה ראובן מתענה כל ימיו שנאמר: וישבו לאכל לחם, וכי עלתה מחשבה על לב שהיו אחים יושבים ואוכלים לחם ואחיהם הגדול אינו עמהם? אלא ללמדך שהיה (ראובן) מתענה כל ימיו, עד שבא משה וקבלו בתשובה, שנאמר: יחי ראובן ואל ימות"[8].

בתקופת התנאים היה מקובל לתרגם את קריאת התורה לארמית, השפה המדוברת בארץ ישראל. המפתיע הוא שהמשנה קובעת כי מעשהו של ראובן נקרא אומנם בציבור אבל אין מתרגמים אותו לעם המבין ארמית: "מַעֲשֵׂה רְאוּבֵן, נִקְרָא וְלֹא מִתַּרְגֵּם..."[9], ולפי פירוש רש"י על האתר, כוונת הדברים היא להגן על שמו של ראובן, שלא יבואו אחר כך לגנותו על מעשהו. בתלמוד הבבלי מובא סיפור הממחיש את ההלכה האמורה כך: "מעשה ברבי חנינא בן גמליאל שהלך לכבול, והיה קורא חזן הכנסת ויהי בשכון ישראל, ואמר לו למתורגמן הפסק, אל תתרגם אלא אחרון, ושיבחוהו חכמים"[10].

ברם, מעבר לקביעה זו, האומרת באופן לטנטי, כי מעשהו של ראובן פסול מיסודו, אחרת מדוע שלא לתרגמו?

אונקלוס [11] שתרגם את התורה מעברית לארמית, תרגם את מעשהו של ראובן כצורתו: "וילך ראובן וישכב את בלהה" (בראשית, פרק לה, פסוק כ"ב) - "וַאֲזַל רְאוּבֵן וּשְׁכֵיב יָת בִּלְהָה. הדבר די מפתיע, היות שאונקלוס בתרגומו, מכסה על התנהגותו של יהודה בסיפור עם תמר, מה גם שיש בחז"ל דעה האומרת שראובן לא חטא:" ר' שמואל בר נחמני - כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה"[12], תרגומו של אונקלוס נעשה בהשפעת רבותיו - רבי אליעזר ורבי יהושע [13], שהיו בדעה כי ראובן אכן חטא בהתנהלותו מול בלהה.

לשון אחר – גם בחז"ל אין אחדות דעים לגבי מעשהו של ראובן. מול הדעה האומרת כי כל האומר כי ראובן חטא הינו טועה, קיימת דעה אחרת – האומרת כי ראובן חטא, לפי דבריו על רש"י הבאים:" לדעת ר' אליעזר ור' יהושע - חטא, ולרבן גמליאל ולר' אלעזר המודעי - בקש לחטוא ולא חטא"[14], אונקלוס כאמור הולך לפי שיטת רבותיו שראובן חטא ולכן הוא מתרגם את דברי המקרא לארמית כלשונם.

אחרית דבר

בפרשת וישלח, מתאר המספר המקראי בקיצור נמרץ את מעשה ראובן ובלהה, שהתרחש לאחר מות רחל - ובו שכב ראובן עם שפחתה - בלהה, שהייתה פילגש אביו יעקב. האם אלה הם פני הדברים?

לכאורה התשובה לכך חיובית. בברכת יעקב לבניו לפני מותו הוכיח יעקב את ראובן על מעשהו זה, ועל פי הכתוב בספר דברי הימים, בעקבות המעשה, ניטלה מראובן הבכורה וניתנה ליוסף במקומו.

על פי האמור בתלמוד הבבלי, ראובן לא שכב בפועל עם בלהה, אלא החליף את מיטת בלהה במיטת אמו, מתוך החשש פן לאחר מותה של רחל תקבל שפחתה בלהה מעמד השווה למעמד אמו, לאה, ובכך דאג לכבודה של אמו. והואיל ומנע מבלהה משכב עם יעקב, מחשיב לו הכתוב מעשה זה כאילו שכב עמה.

[בתמונה משמאל: האם אלה פני הדברים? תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Peggy_Marco לאתר Pixabay]

בהתאם לכך, תגובתו של יעקב למעשה ראובן הייתה כאמור חד משמעית - הסבת הבכורה מראובן, ונתינתה לבכור רחל אשתו השנייה - יוסף, שנטל שתי נחלות בארץ (מנשה ואפרים) כדינו של הבכור הנוטל פי שניים בנחלת אביו. בפרשנות חז"ל מעשהו של ראובן נתון במחלוקת עזה, ולא ניתן להכריע האם ראובן אכן חטא על פי חז"ל, או שהתכוון ובסופו של דבר לא עשה מעשה בפועל. כך או אחרת, מזמן חז"ל התקבעה ההלכה, שבזמן קריאת התורה בציבור, המתרגם את פסוקי המקרא לארמית, שהייתה אז השפה המדוברת בקרב היהודים בארץ ישראל, לא יתרגם את מעשהו זה של ראובן, פן יהפוך למשל ושנינה בעיני הציבור.

אפשר לפרש הלכה זו לשני הכיוונים, או שראובן אשם, ולא רוצים לפרסם את מעשהו, או שהוא לא עשה מעשה, ורוצים על ידי הדילוג של תרגום הפסוק בנידון, לכסות ולהגן על שמו הטוב, היות ששום דבר ממשי לא קרה.

[לקובץ המאמרים על פרשת וישלח, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על מורכבות האהבה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת וישלח;
• אוסף המאמרים על 'ספר היובלים';
• אוסף המאמרים על מורכבות האהבה.

מקורות והעשרה

[1] בראשית, פרק ל"ה, פסוקים: כ"א – כ"ב.

[2] אבי הראל, סיפור יוסף ואשת פוטיפר והזיקה לסיפורם של ראובן ובלהה, ייצור ידע, דצמבר 2020.

[3] ספר היובלים, פרק ל"ג, פסוק ב', מהדורת כנה ורמן, יצחק בן צבי, 2015, עמוד 437.

[4] רשב"ם ורד"ק על אתר, בראשית פרק ל"ה, פסוק כ"ב, אברבנאל, דברים, פרק ל"ג, פסוק ו'.

[5] בראשית, פרק מ"ט, פסוקים: ג' – ד'.

[6] דברי הימים א', פרק ה', פסוק א'.

[7] ראה הערה 1.

[8] ספרי, דברים, פרשת ואתחנן, פיסקה ל"א.

[9] מגילה, פרק ד', משנה י'.

[10] בבלי, מגילה, דף כ"ה, עמוד ב'.

[11] אֻונְקְלוֹס היה בן אצולה ממשפחת קיסרי רומא, התגייר במאה ה-1, היה תלמידם של רבי אליעזר ורבי יהושע, ונחשב לאחד מן התנאים. לפי המסורת היהודית חיבר את, תרגום אונקלוס, שהוא התרגום הארמי העתיק והמוסמך לתורה. התרגום נעשה כנראה, בארץ ישראל בתחילת המאה ה-2, ונערך סופית בבבל.

[12] בבלי, שבת, דף נ"ה, עמוד ב'.

[13] בבלי, מגילה, דף ג', עמוד א'.

[14] רש"י על אתר, בבלי, שבת, דף נ"ה, עמוד ב'.