תקציר: בפרשת וישב אנו לומדים על שתי דרמות: תחילתה של דרמה בה שלוש מערכות, הראשונה בפרשה זו ושתי האחרות משתרעות על שתי הפרשות שתבואנה, כעין 'רומן' בהמשכים. אך בין המערכות הראשונה והשנייה, אנו קוראים על דרמה אחרת, בה שלוש תמונות שכולה כונסה לפרשת וישב.

[לאוסף המאמרים על פרשת וישב, לחצו כאן]

עודכן ב- 13 בדצמבר 2023

דוד א' פרנקל (ראו תמונה משמאל) הוא ד"ר למשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ופרופ' אמריטוס בפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון בנגב.

מחבר הספר "תובנות מנהיגות וניהול - הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל" בהוצאת ראובן מס, ירושלים.

*  *  *

בפרשת וישלח קראנו על דרמה אחת בת שלוש מערכות שהוכנסה לתוך פרשה אחת. 

בפרשת וישב אנו לומדים על שתי דרמות: תחילתה של דרמה בה שלוש מערכות, הראשונה בפרשה זו ושתי האחרות משתרעות על שתי הפרשות שתבואנה, כעין 'רומן' בהמשכים. אך בין המערכות הראשונה והשנייה, אנו קוראים על דרמה אחרת, בה שלוש תמונות שכולה כונסה לפרשת וישב.

ששה נושאים בפרשה זו: תולדות יוסף (חלק א), חלומותיו, מכירתו, סיפור יהודה ותמר ויוסף בבית האסורים.

גלגולה של שנאת אחים

תולדות יוסף (חלק ראשון) 

הפסוק הראשון בפרשת וישב, מציין שיעקב ישב בארץ כנען שהיא מקום מגורי אביו, וממשיך במלים "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב" (לז, ב), בדומה לפסוק הראשון בפרק לו: "וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו", אלא שההמשך שונה. המשך תולדות חייו של יעקב מתמקדים בקורות חייו של יוסף.

"אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב: יוֹסֵף בֶּן־שְׁבַע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת־אֶחָיו בַּצֹּאן, וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי־בִלְהָה וְאֶת־בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת־דִּבָּתָם רָעָה אֶל-אֲבִיהֶם" (לז, ב). אמו של יוסף, רחל, נפטרה בהיותו כבן 7 או 8 בעת לידת בנימין (לפי סדר האירועים המפורטים בפרשת וישלח). לפי המסופר בפרשה בה אנו עוסקים, יוסף העביר את תקופת נערותו עם בני בלהה וזלפה, ששתיהן במקורן היו שפחות, ולא אצל לאה – דודתו, שהייתה האשה החוקית היחידה לאחר פטירת רחל. בפסוק ב' נכתב: "וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי־בִלְהָה וְאֶת־בְּנֵי זִלְפָּה", כלומר לא את בני לאה.  

יוסף היה צעיר מכל בני בלהה ובני זלפה. כשיוסף היה בן 17 שנה, בנימין היה כבן 9. התנ"ך אינו מספר לנו אצל מי גדל בנימין: אצל לאה או כמו אחיו, אצל בלהה וזלפה. 

על המתח בין יוסף לאחיו מאב אך לא מאותה אם, אנו לומדים כבר בפסוק השני:

פסוק זה אומר לנו בצורה ברורה – "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם". יתכן שעשה זאת בהסתר אך יתכן שיעקב נזף בהם מדי פעם. יעקב הפגין את אהבתו ליוסף ואת העדפתו על עשרת אחיו המבוגרים ממנו, שאינם בניה של רחל. הנימוק היה היותו "בֶּן זְקֻנִים" (אף כי בן הזקונים היה בנימין) וכהוכחה לכך "וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים" (לז, ג). לדעתו של א' ש' הרטום, יוסף היה רועה צאן כמו אחיו. לדעתו, מכיון שכתוב "הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן" ולאחר מכן "וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה", יש להבין את המלה "את" בשני הפסוקים כ- "עם". לעומתו, פרשן אחר של התנ"ך, ש"ל גורדון, בדעה, שהביטוי "וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה", משמעותו שיעקב מסרו לידי בניהן של בלהה וזלפה שישגיחו עליו וישרתוהו.

לעניות דעתי, יש להבין את המלה "את" במשפט "הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן", לא כמי שהיה רועה את הצאן יחד עמם, אלא כמי שמונה לפקח על אחיו, כעין "רועה על".

יעקב העדיף אותו על שאר הבנים, ואף "עָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים", שאינה לבוש רגיל של רועה צאן. זה מבהיר גם את הכתוב באותו פסוק: "וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם", ולאחר מכן את שנאתם הנובעת מקנאה המתוארת בפסוק ד: "וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם". פירוש זה מתיישב גם עם המשך הסיפור כאשר, כעבור זמן, שולח יעקב את יוסף לברר את שלום אחיו שיצאו לרעות את הצאן בשכם. יוסף לא נתלווה אליהם כרועה צאן. הוא נשאר בחברון עם יעקב אביו ורק לאחר שיצאו, שלחו לברר את הנעשה עם אחיו וביקשו שיחזור אליו לספר לו כי שלום להם (לז, יג-יד).

שכם רחוקה מחברון, ובהחלט היה חשש מתושביה שהם שונאים את משפחת יעקב, לאחר שבניו, בהוראת לוי ושמעון, הרגו את כל תושביה בימיו של חמור עקב פרשיית דינה, כמפורט בפרשת וישלח. יש לציין שיעקב, על אף שרכש חלקת שדה בשכם ונטה שם את אהלו (לג, יט), לא נשאר להתגורר בה אלא חזר לחברון.

כדי להדגים ולהבהיר מפני מה שנאו עשרת האחים, בניהן של לאה, בלהה וזלפה את יוסף ואולי אף את בנימין, מובאים בפרשה זו שני אירועים הנראים כדומים אך קיים הבדל ביניהם. אכנה אותם בשם "אירועי החלומות".

חלומותיו של יוסף

לבו של יוסף גבה. גם אחרי שאחיו לא רק ששנאו אותו אלא אף "וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" (לז, ד), הוא המשיך להתרברב בחלומותיו. בתחילה סיפר על חלום אחד: "וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם־נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי" (לז, ז). לפני סיפור החלום כתובה ההקדמה: "וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ" (לז, ה). יוסף לא סיפר את חלומו באקראי אלא אף דרש מהם להקשיב לו: "שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי" (לז, ו). בדרך כלל חלום מבטא את רצונותיו והרהוריו של החולם. לפיכך, הכעס על יוסף היה, על שדרש מאחיו שיקשיבו לו וישמעו את חלומו, מה שביטא את רצונו והרהוריו למשול בהם. התוצאה גם היא כתובה: " וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל־חֲלֹמֹתָיו וְעַל-דְּבָרָיו" (לז, ח). למרות תגובה זאת, יוסף ממשיך בשלו: "וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי" (לז, ט).

הפעם סיפר את החלום לא רק לאחיו אלא גם לאביו, אולי גם לראות כיצד יגיב האב, בהנחה שיעקב יסייע בידו. במעמד זה שתקו האחים ולא הגיבו, אך לאחר ששמעו כיצד יעקב גוער ביוסף בכעס: "הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְךָ אָרְצָה?" הכתוב ממשיך באופן מאופק "וַיְקַנְאוּ-בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר".

יוסף הגיע לשיא ההתרברבות. בחלום הראשון – האלומות, כלומר יוסף ואחיו, ניצבים על פני האדמה כאשר בתחילה כולם שווים ואז האחים משתחווים בפני יוסף. בחלום השני – יוסף כבר אינו מסתפק באדמה. הוא מתאר את החלל – צבא השמיים כולו משתחווה בפניו כאשר הוא נמצא עלי אדמות וכל הקוסמוס – השמש והכוכבים משתחווים לו: "וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי" (לז, ט).

יעקב שומר את הדבר בלבו ומתכנן את המשך צעדיו. כפי הנראה יעקב חושב שאם ישלח את יוסף לאחיו הרועים את הצאן בשכם, שנחשב מקום מסוכן, כדי שידאג להם וישגיח שלא יאונה להם רע ואף יספר זאת ליעקב, יש סיכוי שאחיו ישנו את דעתם השלילית לגביו, ויראו בהתנהגותו ובמסירותו לדאוג לשלומם צד חיובי. יעקב יודע שיוסף לא יסרב לו, וקיווה שבכך יוכיח יוסף שאינו שונא את אחיו אלא דואג לשלומם. מה ששניהם לא ידעו אותה עת, שבאותו רגע מתהפך הגלגל. יוסף - שעד לאותו מעמד לא חשב שיאונה לו רע כלשהו וימשיך להיות עטור הצלחה - מתחיל כעת מסכת ייסורים ארוכה. יעקב אינו יודע שלאחר אותה שיחה של שליחות, לא ישוב ויראה את יוסף בנו האהוב 22 שנים, שבמהלכן אף יחשוב שכבר אינו בחיים ולעולם לא יראנו עוד. היה זה בערך אותו מספר השנים מאז יצא יעקב לארם וחזר לארץ, כשאימו כבר לא הייתה בין החיים.

כאן מתחילה פרשת הייסורים...

כאשר יוסף יוצא מחברון, או מהעמק שליד חברון ההררית, הוא יחיד ובודד, בדומה ליעקב בדרכו לארם כשברח מפני עשו. יוסף מגיע לשכם, אך לא מוצא את אחיו. הוא אובד עצות, הוא לבדו, אינו יודע כיצד להמשיך. הרי לא יוכל לחזור ליעקב ולספר שלא מצא את אחיו, מה שיעקב יכול לפרש שיוסף נמנע במתכוון מלפגוש את אחיו, ובצד זה קיימת גם חובתו כלפי אביו יעקב - כיבוד אב, מסירות ודבקות במטרה.

בעודו תועה בדרכו פוגש יוסף איש, שהכתוב אינו מפרט מיהו ואף לא נותן את שמו ומוצאו. אותו איש רואה שיוסף תועה בשדה ואינו יודע לאן לפנות. הוא פונה ליוסף העונה שהוא מחפש את אחיו הרועים. כנראה שתנועתם של בני יעקב עם הצאן הייתה ניכרת ומשמעותית, כי אותו איש ידע במי מדובר ומספר ליוסף ששמע אותם אומרים שהם הולכים לדותן. לאור זאת, יוסף ממשיך בדרכו לדותן ואכן הוא פוגש שם את אחיו. מעמד היסטורי. מאז שיחתו עם אותו האיש, אין שום מידע על התנהגותו ודבריו של יוסף באותה עת. רק לאחר תקופה ארוכה נקרא על הדברים שאמר.

מכירת יוסף

כאשר, בהיותם בדותן, ראו אחי יוסף את יוסף מתקרב אליהם, רצו להמיתו. כה עזה הייתה שנאתם אליו. יתכן אף שחשבו שבא לרגל כדי לספר ליעקב שלא רעו בשכם, או להמשיך בהתרברבותו, והחליטו להורגו. אך כיצד יעשו זאת? תוכניתם הייתה להמתין עד אשר יגיע אליהם ואז יהרגוהו וישליכו את גווייתו לאחד הבורות, וכשיחזרו לחברון יספרו ליעקב שראו כיצד חיה רעה התנפלה על יוסף וטרפה אותו. בשיחה שניהלו בינם האחים, אף לעגו לו, באמרם "וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו" כאשר יהרגו אותו. לקנוניה זו התנגד ראובן הבכור, אך כדי לא לצאת במפורש נגד אחיו, הציע שלא להרוג אותו אלא להשליכו לבור כדי שימות שם. כוונתו הייתה שלאחר שיושלך יוסף לבור, אחיו יחשבו שהוא מת בו, ואז הוא – ראובן – יחזור ויצילו ויחזירו ליעקב. האחים אימצו את הרעיון מבלי לדעת על כוונתו של ראובן. הפשיטו מיוסף את כתונת הפסים שהייתה סמל הקנאה והשליכו אותו לבור שלא היו בו מים. מכאן - ההמשך אינו ברור דיו. אנו יודעים שאורחת ישמעאלים עברה לידם, ויהודה הציע למכור את יוסף לישמעאלים, לטבול את כתונת הפסים בדם ולספר ליעקב שיוסף נטרף. 

אנו יודעים שהוא הוצא מהבור ונמכר או נמסר למדיינים או לישמעאלים, כפי שנלמד עוד מעט. ראובן לא ידע על הוצאתו של יוסף מהבור, מאחר שכנראה האחים המשיכו לרעות כל אחד את צאנו בכיוון שונה, וראובן לא רעה את צאנו ליד הבור. כאשר חזר ראובן לבור כדי להוציא את יוסף, נדהם בראותו שהבור ריק. כיצד זה לא השגיח בהוצאת יוסף מהבור ועוד יותר במה שנעשה לו?

כאשר בא לבור ולא מצא את יוסף, שאל ראובן את האחים: "הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי-בָא?"(לז, ל), ואף אחד מהאחים לא הגיב. לפי הכתוב בפרשה הבאה, הם היו בטוחים שהוא מת אך לא ידעו כיצד. כל הידוע לנו מסיפור המעשה כפי שהוא כתוב בפרשה זו – שבעת היותו של יוסף בבור "וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת־יוֹסֵף מִן־הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת־יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת־יוֹסֵף מִצְרָיְמָה" (לז, כח). יתכן שאחי יוסף התרחקו מהמקום, לצרכי רעיית הצאן או לצרכי "הפסקת אוכל" ולא רצו להיות קרובים לבור כדי לא לשמוע את קריאתו של יוסף לעזרה, ואז המדיינים שעברו ליד הבור שמעו את קריאותיו לעזרה, הוציאוהו מהבור ומכרוהו לישמעאלים שעברו שם אותה עת. אילו אחי יוסף היו המוכרים - כפי שהציע יהודה - יש להניח שאחד מהם היה עונה לראובן שיוסף נמכר, אלא שכולם שתקו ויתכן שנדהמו גם הם. התורה אינה מספרת לנו מי משך את יוסף מהבור או התיר למשכו מהבור. כל מה שכתוב הוא שהמדיינים העלו אותו מהבור ומכרו אותו לישמעאלים, והם הביאו את יוסף מצרימה, שם נמכר לפוטיפר. זה מסביר את דבריו של יוסף לשר המשקים ולשר האופים שהיו אסורים אתו בכלא "כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים" (מ, טו), עליהם נקרא בהמשך הפרשה. בספר שופטים אנו מוצאים אצל גדעון שהמדיינים נקראו ישמעאלים (שופטים ח, כד).

אחי יוסף טבלו את כתונת הפסים של יוסף בדם של שעיר עזים והביאוה ליעקב, כשהם משקרים לו באמרם "זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא. וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר: כְּתֹנֶת בְּנִי. חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ" ויעקב היה בטוח כי "טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף"(לז, לב-לג).

בפרשת וישלח קראנו שיעקב גינה את התנהגותם של ראובן, שמעון ולוי. לאחר גינוי זה מעמדם פחת, ואת מקומם, מבחינת מעמדם, תפסו יוסף בנה של רחל, ויהודה בנה של לאה. שני אלה יהיו ראשיהן של שתי הממלכות – מלכות ישראל שמקורה בשבט אפרים ומלכות יהודה שמקורה בשבט יהודה. הממלכה שקדמה לשתי ממלכות אלה, תהיה של שאול, משבט בנימין, שתעבור לשבט יהודה, אך הממלכה המאוחדת תתפצל כעבור שני דורות לשתיים – אפרים ויהודה. טבעי על כן, שפרשת וישב תתייחס לתולדות שנים אלה.

סיפור יהודה ותמר - דרמת יהודה

כאן נכנסת לפרשת וישב הדרמה השנייה, אותה נכנה "דרמת יהודה". 

"דרמת יהודה" החלה לאחר מכירת יוסף למצרים. "וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה" (לח, א). יהודה עזב את אביו ואחיו, ירד מחברון לעדולם שהייתה בשפלה (יהושע יב, טו), בה התגורר ידידו חירה מעדולם. בעדולם נשא יהודה את בתו של שׁוּעַ הכנעני, שילדה לו שלושה בנים: עֵר, אוֹנָן ושֵׁלָה. שלה, שנולד כאשר הייתה משפחתו בכְזִיב, היה צעיר בהרבה משני אחיו. יהודה סטה מהוראותיהם של אברהם ויצחק – אותן מילא גם יעקב – שהתנגדו לנישואים עם בנות הארץ, ונשא כנענית לאשה. יהודה, הנשוי לכנענית, השיא את בנו הבכור, ער, לתמר – שככל הנראה הייתה אף היא כנענית. אילו הייתה תמר ישראלית, יש להניח שהייתה ניתן גם שם אביה, אילו היה מנכדי יעקב, אך שמו לא ניתן. בהמשך הסיפור אנו קוראים שישבה ב"בית אביה" בתמנע. תמנע, כעדולם, ככזיב וכעינם היו ערים בשפלה שהייתה מיושבת בכנענים, לעומת האזור שבין באר שבע לחברון בו התיישבו בני יעקב. 

יש להניח שנישואי ער ותמר לא ארכו זמן רב, "וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיְמִתֵהוּ יְהוָה" (לח, ז) ותמר אף לא הרתה לער. מנהג הייבום היה, כפי הנראה, מנהג מקובל מחייב בכנען ובמזרח הקדמון. המדובר באלמנה שנפטרה מבלי שילדה. במקרה כזה הוטלה חובה של אחי בעלה ליבמה, כפי שאנו לומדים בספר דברים על משמעות הייבום בישראל:  "וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל" (דברים כה, ו). לאור זאת הורה יהודה לבנו השני, אונן, שייבם את תמר: "בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ" (לח, ט). תגובת של אונן הייתה: "וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו" (לח, ט) "וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהוָה אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ" (לח, י).

הבן השלישי, שלה, היה צעיר מדי, ויהודה ניצל עובדה זו: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית־אָבִיךְ עַד־יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי, כִּי אָמַר פֶּן־יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו. וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיה" (לח, יא). לאחר מספר שנים, נפטרה בת שוע, אשתו של יהודה, שהיתה אמם של ער, אונן ושלה. בכך מסתיימת התמונה הראשונה של "דרמת יהודה".

בטרם נתחיל את התמונה השנייה, אנו קוראים קטע קישור: מכיוון שתמר הייתה יבמה, לא הייתה רשאית להינשא לאחר כל עוד שֵׁלָה, גיסה, לא ייבם אותה. כפי שאנו לומדים ממגילת רות, גם קרוב אחר של הבעל הנפטר, במקרה כזה, יהודה אביו, יכול היה לייבמה, אך הוא התעלם ממנה. יתכן אף שלא שמר איתה על קשר בהיותו נשוי לבת-שוע ולא רצה לפגוע באשתו. תמר אובדת עצות. אך לאחר זמן, "וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים, וַתָּמָת בַּת־שׁוּעַ אֵשֶׁת־יְהוּדָה, וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה וַיַּעַל עַל־גֹּזֲזֵי צֹאנוֹ הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי תִּמְנָתָה. וַיֻּגַּד לְתָמָר לֵאמֹר הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה לָגֹז צֹאנוֹ" (לח, יב-יג). לאחר דברי קישור אלה מתחילה התמונה השנייה של הדרמה.

אילו רצתה, יכולה הייתה תמר להתנתק ממשפחת בעלה. אך היא ראתה את עצמה כחלק ממשפחת חמיה – יהודה בן יעקב, והתעקשה לייבום כדי להמשיך ולהישאר במשפחה ובמסגרת ה"לאומית", במובן הצר של המושג בעת התהוות העם. 

הצורך בשמירת ראיות

תמר נוקטת יוזמה כדי לאלץ את יהודה ליבמה, גם ללא ידיעתו. היא תתחפש לזונה, תפתה את יהודה בדרכו לתמנה, תשמור בידה הוכחה שהיה זה יהודה שייבם אותם, ותיעלם לאחר שתסיר את תחפושתה. בבוא העת תדרוש ממנו שיכיר באבהותו לאור ההוכחות שיישארו בידה. "וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף, וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל־דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה, כִּי רָאֲתָה כִּי־גָדַל שֵׁלָה, וְהִוא לֹא־נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה. וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ  וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל־הַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר: הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ, כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא" (לח, יד-טז). תמר דורשת את האתנן מראש. יהודה מבטיח לתת לה גדי עזים, אך היא דורשת ערבון שאכן יקיים את הבטחתו. לשאלתו איזה ערבון היא תסכים לקבל, "וַתֹּאמֶר: חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ. וַיִּתֶּן לָּהּ, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַתַּהַר לוֹ" (לח, יח).   

מיד כשיהודה המשיך בדרכו: "וַתָּקָם וַתֵּלֶךְ וַתָּסַר צְעִיפָהּ מֵעָלֶיהָ וַתִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ" (לח, יט) וחזרה לביתה.

יהודה רוצה לקיים את הבטחתו, ובשובו ביקש מרעהו העדולמי להביא לה את גדי העזים ולקחת את הערבון שהשאיר בידה. אלא שאף אחד לא יכול היה לאתר אותה, כי כולם אמרו: "לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה". חירה העדולמי חזר וסיפר ליהודה כי לא ניתן לאתר את הַקְּדֵשָׁה. יהודה אומר לחירה שלא ימשיך לחפש, אולי כדי שלא ילעגו לו, אך ביקש ממנו שבעת הצורך יוכל להיות עדו כי "שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה וְאַתָּה לֹא מְצָאתָה" (לח, כג). יש להניח שעם סיום הגז חזר יהודה לעדולם. בכך מסתיימת התמונה השניה.

התמונה השלישית היא כשלושה חודשים לאחר מכן. תמר נראית כשהיא בהריון. מאחר שלא היתה נשואה, שימש ההריון הוכחה לזנותה. בהיותה שומרת יבם, היא נחשבה כאשת איש והריונה היווה פגיעה חמורה בכבוד המשפחה – משפחתו של יהודה, שהיה בעל עסקים ונכסים. בכעסו, גזר יהודה על שריפתה. המתח מגיע לשיאו. כאשר באים שליחיו של יהודה ומוציאים אותה מביתה להוליכה לשריפתה היא נותנת בידיהם את החותם, הפתיל והמטה של יהודה, אותם נתן לה כשחשב שהיא זונה, והורתה להם לתת אותם ליהודה עם מסר שיש למסור לו: "לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה" (לח, כה). תדהמה. שתיקה. מבוכה. היא אינה מגלה את שם יהודה כדי לא לביישו ברבים. יהודה מבטל מיד את הגזירה שגזר "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר: צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי־עַל־כֵּן לֹא־נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי, וְלֹא יָסַף־עוֹד לְדַעְתָּה" (לח, כו). סוף התמונה השלישית.

לאחר שלוש התמונות אנו רואים את האפילוג – חצי שנה לאחר מכן: "וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ. וַיְהִי בְלִדְתָּהּ וַיִּתֶּן־יָד וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת וַתִּקְשֹׁר עַל־יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה. וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו וַתֹּאמֶר מַה־פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ? וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פָּרֶץ. וְאַחַר יָצָא אָחִיו אֲשֶׁר עַל־יָדוֹ הַשָּׁנִי וַיִּקְרָא שְׁמוֹ זָרַח" (לח, כז - ל).

סיפור יהודה ותמר החל לאחר מכירת יוסף. יהודה עבר לעדולם. 13 שנה לאחר מכן עמד יוסף בפני פרעה ובני יעקב, וביניהם יהודה - שכפי הנראה חזר לבית אביו יעקב - הגיעו לעמוד שוב בפני יוסף כעבור קצת למעלה מ-20 שנה מעת מכירת יוסף. יהודה נשא את תמר לאשה לאחר שפרש מאחיו. שלה נולד כחמש שנים לאחר נישואיהם. פרץ וזרח נולדו כשנה לאחר ששלה התבגר, כלומר – סיפור יהודה ותמר עד ללידת פרץ וזרח ארך גם הוא כ-20 שנה. לפרשת יוסף מוקדשים עשרה פרקים ואילו ל"דרמת יהודה" מוקדש פרק אחד בלבד, אך מבחינת לוח הזמנים הם מובאים כסדרם. 

סיפורם של יהודה ותמר נמשך למגילת רות המפרטת את תולדות פרץ עד לדוד, נוסף על לסיפור רות ובועז. אין בתנ"ך כל התבטאות שלילית, ואף לא ברמז, כנגד שבט יהודה או כנגד בית דוד, בגין המוצא הכנעני ^[1] של תמר והמוצא המואבי של רות. אולם, ובמיוחד בדורנו, אנשים מכובדים, ואפילו גדולי תורה - שאת שמותיהם לא אפרט כדי לא לפגוע בכבודם - מצאו פגמים בדוד, עקב מוצאו הכנעני-מואבי ואף העלו הרהורים (וערעורים) לגביו. הם לא השגיחו שבמומם הם פוסלים. כולנו, וגם המלעיזים, צאצאים של אשת נח, אמו וכלותיו. אנו יודעים את רצף האבות משת ועד נח. אך מה המוצא של אשתו, אמו וכלותיו? יתכן שלפחות אחת מהן היתה צאצאית של קין הרוצח הראשון, ובוודאי צאצאיות של אלה שבעטיים ניתך המבול, שהיו כל צאצאי קין ושת - למעט נח, בניו, אשתו ונשי בניו - אנשי חמס (בראשית ו, יא-יב, ז, א). המלעיזים על דוד המלך עקב מוצאו, חייבים לפסול גם את עצמם עקב מוצאם. הפוסל במומו- פסול.

מֵאִיגָּרָא רָמָא לְבֵירָא עַמִּיקְתָא

 יוסף בבית האסורים

נחזור כעת לפרשת יוסף במצרים. כפי שראינו, מסכת הייסורים של יוסף החלה בעת שיעקב הורה לו לבקר את אחיו. יוסף נמכר לפוטיפר המצרי, שר הטבחים של פרעה. יוסף הובא לבית עשיר ומכובד, ועל אף היותו עבד זכה להערכה כי היה "אִישׁ מַצְלִיחַ" (לט, ב). פוטיפר הפקיד בידו את ניהול המשק. יש לזכור כי "עבדים" בתקופה העתיקה היו בעלי תפקידים נכבדים כבר אז וגם בתקופות מאוחרות יותר. כך ברומא וביוון העתיקות מורים היו "עבדים", וכך גם מנהלי משק ועוד בעלי מקצועות הידועים היום כ"מקצועות חפשיים" נחשבו כ"עבדים". חלקם היו שכירים - אם קבלו משכורת - או עבדים אם לא קבלו שכר, אלא רק הוצאות מחיה ומגורים.

לפי הכתוב "וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה" (לט, ו), ואשתו של פוטיפר התאהבה בו ורצתה אותו לעצמה. יוסף, שהחל להבין כי עליו לנהוג בדרך הישרה כי זו הדרך שאלוהי אביו מורה לו, לא רצה להפר את הוראותיו כעת בהיותו במצוקה, לעומת חייו בצעירותו. גם פוטיפר נוכח שה' עם יוסף: "וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי יְהוָה אִתּוֹ" (לט, ג). יוסף סרב להתמסר לפיתוייה של אשת פוטיפר, כי ראה בכך מעילה באמון שנתן בו פוטיפר, ואז החליטה הגברת לנקום בו בכך שהעֱלילה עליו שניסה לאנוס אותה אך היא הצליחה למנוע מלבצע את זממו. מעמדה היה גבוה ולכן דבריה נתקבלו כאמת ואילו יוסף נשלח לבית הסוהר. גם כאן -– בהיותו בבית הסוהר – הרשים את שר בית הסוהר, שמינה אותו כממונה על האסירים ולא התייחס אליו כאל אסיר רגיל. בהיותו בבית הסוהר היה דמות מקובלת, וכאשר שני אסירים רבי מעלה: שר המשקים ושר האופים, שהיו אסורים בבית הסוהר, החשיבו את יוסף לאור חכמתו ופנו אליו שיפתור חלומות שחלמו. פנייתם אליו היתה,  לאחר שחרטומי מצרים לא הצליחו לפענח את חלומותיהם. יוסף פתר את חלומו של שר המשקים והבטיחו שבעוד שלושה ימים ישוחרר, ואילו לשר האופים הודיע שבעוד שלושה ימים יוצא להורג. ואכן, כך היה. יוסף ביקש משר המשקים שיזכיר אותו לטובה בפני פרעה מאחר שלא עבר כל עבירה ולחינם נאסר, או בלשונו: "וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל־פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן־הַבַּיִת הַזֶּה, כִּי־גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם־פֹּה לֹא־עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי־שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר" (מ, יד-טו). אלא "וְלֹא-זָכַר שַׂר־הַמַּשְׁקִים אֶת־יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ" (מ, כג) - תופעה ידועה של התחמקות מהכרת תודה.

בכך מסתיימת המערכה הראשונה של הדרמה. ניתן לכנותה "מֵאִיגָּרָא רָמָא לְבֵירָא עַמִּיקְתָא" (חגיגה, דף ה, ע"ב) – מגג גבוה לבור עמוק – משיא ההצלחה לשפל המדרגה. 

[לאוסף המאמרים על פרשת וישב, לחצו כאן] 

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת וישב;
• אוסף המאמרים על פרשת וישלח.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת וישב באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 15/12/19.