תקציר: "חג האורים" אינו שמו הישראלי המקורי של החג, מה גם שהוא משנה את משמעות החנוכה ומפחית מערכה...

[לקובץ המאמרים באתר בנושא חנוכה, לחצו כאן]

דוד א' פרנקל (ראו תמונה משמאל) הוא ד"ר למשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ופרופ' אמריטוס בפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון בנגב.

מחבר הספר "תובנות מנהיגות וניהול - הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל" בהוצאת ראובן מס, ירושלים.

*  *  *

חג החנוכה - החג היהודי הראשון שכולו ארצישראלי

אור וחושך: אנשי התרבויות העתיקות היו חוגגים את מה שהיו מכנים "חג האור" או שמות דומים, במועד בו מאז ימי הבית השני, אנו חוגגים את חג החנוכה, או סמוך לו. מדי שנה, בסביבות ה-21 בדצמבר, אם נשתמש בלוח השנה הכללי - הגרגוריאני - של היום, החלו להתקצר שעות האור מדי יממה משך תקופה של כ-180 ימים, לאחר תקופה של כ-180 ימים בה שעות היממה היו מלאות אור, והחל להשתלט הפחד מפני אובדן האור. או אז חזר האור להתגבר, שעות האור שוב הלכו ורבו מדי יום הלכו ורבו – האור גבר על החושך. מכיוון שתהליך זה לא היה תופעה חד פעמית אלא חוזרת ונשנית מדי שנה, החלו לחגוג יום זה כ"חג האור" לסמל את היום בו גובר האור על החושך וזאת כדי לגרש את החושך מצד אחד ולרצות את האור שלא ייעלם מצד שני, ואולי אף לחגוג את נצחונו. ישנם הסוברים שזו הסיבה או המקור לחג החנוכה ובעקבותיו לחג המולד הנוצרי הנחוג במועד קרוב, כאשר בשניהם מדליקים נרות, אך הסיבה לחג החנוכה במקורותינו - שונה. 

השלטון היווני

הצהרת כורש נועדה לסיים את הגלות שנאכפה על רוב תושביה של מלכות יהודה עם כניעתו של יהויכין, מלך יהודה, לממלכת בבל ולאחר מכן, על שארית תושביה של מלכות יהודה, לאחר כניעתו של המלך צדקיהו. הם כונו יהודים מאחר שמוצאם היה מארץ יהודה, ומאז זהו שמנו - כינויינו. לאחר הצהרת כורש חזרו יהודים רבים, אך לא כולם, וספק אם היו אלה רובם, לארצנו, שהייתה יחידה מנהלית עצמאית, שבראשה עמד הכהן הגדול, במסגרת האימפריה הפרסית.

לאחר מלחמות בין צבאות הפרסים לבין הצבאות היוונים בראשם עמד אלכסנדר מוקדון (ראו תמונה משמאל), הפכה הארץ להיות חלק מהאימפריה היוונית הגדולה. בתקופה ההלניסטית הגיעה יוון עד מרכז אסיה עד הודו.

עקב מלחמות ירושה חולק מרכז האימפריה היוונית לשלושה: מצריים עברה לשלטון התלמיים, אסיה - לשלטון הסלווקים והשושלת האנטיגונידית שלטה על ממלכת מוקדון. מערב אסיה הקטנה הייתה בממלכת פרגמון וכעבור זמן הוקמה מלכות יוונית בבקטריה. במערב אסיה הקטנה עלה כוחה של ממלכת פרגמון. במזרח נוסדה עם הזמן מלכות יוונית עצמאית בבקטריה. העולם ההלניסטי היה נתון במלחמה מתמדת ואגן הים התיכון היה אזור מריבה בלתי פוסק בין הכוחות התלמיים לבין הכוחות הסלווקים. 

השלטון בעולם ההלניסטי היה מלוכה, בה היה שילוב של כוח צבאי עם פולחן אישיות והאלהתם של המלכים ומשפחותיהם.

מרד החשמונאים והקמת המדינה היהודית העצמאית

כתוצאה מהמלחמות בין הסלוווקים לבין התלמיים, התרוששה המדינה הסלווקית, ושליטם – אנטיוכוס הרביעי (ראו דיוקן משמאל) – החל לעקל ולהחרים את כספי המקדשים ברחבי מדינתו, לרבות את כספי המקדש בירושלים.

על כך יש להוסיף את גישתו ההלניסטית לפיה על כל תושבי המדינה להתיוון, ולכן אסר על קיומן של דתות אחרות, פולחנים השונים מהדת היוונית נאסרו. הוא הטיל גזירות נגד עקרונות היהדות, לרבות איסור המילה, ביטול שמירת השבת דיני הכשרות ואסר להפעילם, וכן הפך את בית המקדש למקדש יווני.  לצורך זה הדיח את הכהן הגדול, חוניו, שהיה המנהיג היהודי הלאומי שעמד בראש היחידה המנהלית בה התגוררו היהודים ומרכזה היה בירושלים. במקומו של חוניו, מינה אנטיוכוס הרביעי את יאסון, אחיו של חוניו, ככהן הגדול, אך זמן קצר לאחר מכן החליפו במנלאוס, מתייוון שאף התיר עבודת אלילים במקדש. בתחילה נתמך בידי שכבות מבוססות של יהודים בירושלים שההתייוונות הייתה מקובלת עליהם, אך לאחר זמן רבים מיהודי ירושלים עקרו ממנה למקומות יישוב אחרים בארץ כדי להתרחק מצבאו וכוחותיו של אנטיוכוס ולשמור על יהדותם. 

מכיוון שליהודים לא היה צבא, החל הייאוש לכרסם בליבם של המתנגדים להתייוונות, שכאמור חלקם כבר עזב את המרכזים העירוניים ועבר לערי השדה. על רקע זה עזב מתתיהו הכהן, החשמונאי, ממשמרת הכוהנים יהויריב, עם בניו, את ירושלים ועבר למודיעין. כעבור זמן לא רב כאשר הגיעו אנשי אנטיוכוס למודיעין ודרשו ממנו שיזבח לאלילי יוון, הרג מתיוון שזבח וקרא: "כל המקנא לתורה העומד בברית ילך אחרי"(ספר מקבים א, ב, כז  [בתרגום כהנא]), בדומה לקריאתו של משה לאחר חטא העגל: "וַיֹּאמֶר מִי לַיהוָה אֵלָי" (שמות לב, כו) (ראו תמונה למטה). בכך הכריז על מרד למיגור השלטון היווני.

את בנו הבכור יהודה המכבי (ראו תמונה משמאל), מינה לעמוד בראש המרד כשבצידו ארבעת בניו האחרים יוחנן הגדי, שמעון התרסי , אלעזר החורני ויונתן הוופסי אותם קבע כמנהיגי המרד בצידו.

תובנתם הייתה שכדי להצליח במשימתם, עליהם לפעול בשני מישורים – הרוחני והצבאי, בעת ובעונה אחת. המשימה הצבאית תצלח רק אם תהייה תוצאה וחלק של משימה לאומית רוחנית, וכן המשימה הלאומית רוחנית תצלח רק אם תהיה חלק ממשימה צבאית. לפיכך גייסו את התושבים ברחבי הארץ להכשירם לפעילות צבאית, ובד בבד עם הניצחונות הצבאיים בהרי יהודה וסביבותיהם, התמקד המרד בשחרור בית המקדש.

לאחר כשלוש שנים הצליחו הכוחות שארגנו החשמונאים ליחידה לוחמת לשחרר את ירושלים ולטהר את המקדש בשנת 164 לפני הספירה. לאחר טיהור בית המקדש – שהיה האירוע המרכזי, אותו אנו חוגגים עד היום כחג החנוכה – הורה יהודה לשחרר את הגליל, כאשר המוני העם כבר מכירים במנהיגותו של בית החשמונאים, המשיכו – לפי הוראות יהודה והוראות אחיו – בטיהורה של כל הארץ והפיכתה למדינה יהודית עצמאית. 

סיבתו של החג ושמו

"חג האורים" אינו שמו הישראלי המקורי של החג, מה גם שהוא משנה את משמעות החנוכה ומפחית מערכה.

חג החנוכה – אותו אנו חוגגים שמונה ימים מדי שנה, החל ביום כ"ה בכסלו, נקבע בימי הבית השני ליום חנוכת המזבח בבית המקדש, לאחר הניצחון הצבאי של החשמונאים-המכבים על היוונים. על כך אנו קוראים בפרק הרביעי ב"ספר המקבים א". ככל הנראה הספר נכתב בעברית, אך מקורו העברי אבד ונותר תרגומו ליוונית, ממנו תורגם חזרה לעברית:

"וביום חמשה ועשרים לחודש התשיעי הוא חודש כסלו בשנת מאה ארבעים ושמונה בבוקר השכם, הקריבו קרבן על פי התורה על מזבח העולם החדש אשר עשה, בעת וביום אשר טמאוהו הגויים [...] שמונה ימים חגגו את חנוכת המזבח [...] יהודה ואחיו וכל קהל ישראל קבעו לחוג את ימי חנוכת המזבח במועדם בכל שנה ושנה שמונה ימים מיום חמישה ועשרים בחודש כסלו בשמחה ובששון" (פרק ד, נב-נט, בתרגומו של אברהם הנא מיוונית).

עם זאת, במקור אחר – "מגילת בני חשמונאי" הידועה גם בשם "מגילת אנטיוכוס", אותה תרגם ר' סעדיה גאון מארמית לערבית, ויתכן שאף היא נכתבה בעברית ותורגמה לארמית, אך המקור העברי אבד, אנו קוראים שהחג הוא לכבוד הדלקת המנורה במקדש – נס פך השמן:

"אחרי כן באו בני ישראל לבית המקדש ויבנו השערים וסגרו ויטהרו את העזרה מן ההרוגים ומן הטומאות; ויבקשו שמן זית זך להדליק המנורה ולא מצאו כי אם צלוחית אחת אשר הייתה חתומה בטבעת הכהן הקדוש מימי שמואל הנביא; והיה בה כשיעור הדלקת יום אחד ואלוהי השמים אשר שיכן שמו שם נתן ברכה והדליקו ממנה שמונה ימים; על כן קמו בני חשמונאי קיום וחזקו איסר, הם וכל בני ישראל, לעשות שמונה ימים האלה ימי שמחה ויקר כימי מועדים הכתובים בתורה ולהדליק בהם נרות, להודיע למי שיבוא אחריהם אשר עשה להם אלוהיהם הצלה מן השמים" (סז-עא, בתרגומו של כהנא).

אפשר, כמובן, לחבר את שתי המסורות – יום הניצחון של החשמונאים, שהיה יום חנוכת המזבח, ובזכותו של ניצחון זה נתגלה פך השמן שנעשה בו נס באותו יום בו טיהרו את המקדש והשמן היה בו די כדי הדלקת המנורה שמונה ימים. 

חכמי התלמוד אכן איחדו את המסורות, שאם לא כך לא היו חכמי התלמוד שואלים, כפי שאנו קוראים במסכת שבת כא, ע"ב:

"מַאי חֲנוּכָּה? דְּתָנוּ רַבָּנָן: בְּכ״ה בְּכִסְלֵיו יוֹמֵי דַּחֲנוּכָּה תְּמַנְיָא אִינּוּן, דְּלֹא לְמִסְפַּד בְּהוֹן וּדְלֹא לְהִתְעַנּוֹת בְּהוֹן. שֶׁכְּשֶׁנִּכְנְסוּ יְוָונִים לַהֵיכָל טִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים שֶׁבַּהֵיכָל, וּכְשֶׁגָּבְרָה מַלְכוּת בֵּית חַשְׁמוֹנַאי וְנִצְּחוּם, בָּדְקוּ וְלֹא מָצְאוּ אֶלָּא פַּךְ אֶחָד שֶׁל שֶׁמֶן שֶׁהָיָה מוּנָּח בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל, וְלֹא הָיָה בוֹ אֶלָּא לְהַדְלִיק יוֹם אֶחָד. נַעֲשָׂה בוֹ נֵס וְהִדְלִיקוּ מִמֶּנּוּ שְׁמוֹנָה יָמִים. לְשָׁנָה אַחֶרֶת קְבָעוּם וַעֲשָׂאוּם יָמִים טוֹבִים בְּהַלֵּל וְהוֹדָאָה".

מהשאלה עולה שאמנם חגגו את חג החנוכה, אלא שטעמו הקדום נשכח ולכן נדרשו חכמי התלמוד לשחזר את טעמו – נס פך השמן שחל ביום ניצחון החשמונאים, שלולא ניצחון זה לא היה מתגלה פך השמן והנס שכמות השמן שהייתה בו – שבתחילה חשבו שתספיק ליום אחד בלבד – הספיקה לשמונה ימים.

רבים מכנים היום את חג החנוכה בשם "חג האורים". שם זה נשמע להם יותר "ישראלי" עם ציפוי מודרני. אך אין זה שמו הישראלי המקורי, וגם משנה את משמעות החנוכה ומפחית מערכה.

יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלוויוס) ההיסטוריון היהודי-רומי כותב על החג ומכנה אותו בשם  Φῶτα (שמשמעותו חג ההתגלות או חג האש) שתורגם לעברית כ"חג האורים", מקטין בערכו וחוזר פעמיים, לשם הדגשה, שניתנה ליהודים הרשות לעבוד את אלוהים במקדש מבלי שציפו לכן, וכל זאת מבלי שיזכיר את חנוכת המזבח, ובוודאי שלא את פך השמן. וכך כותב יוספוס פלוויוס:

"ויהודה חגג עם בני עירו את חידוש הקורבנות בבית־המקדש במשך שמונה ימים, ולא הניח שום צורה של שמחה, אלא היטיב לבם בזבחים מפוארים שעלו בדמים מרובים, וכיבד את אלוהים בשירי תהילות ומנגינות עלי נבל ושימח את העם. וגדולה כל־כך היתה חדוותם על חידוש מנהגיהם, שניתנה להם הרשות לאחר זמן רב, בלי שציפו לכך, לעבוד את אלוהיהם, עד שחוקקו חוק לדורות אחריהם לחוג את חידוש העבודה במקדש במשך שמונה ימים. ומאותו זמן ועד היום הננו חוגגים את החג וקוראים לו (חג) האורים. ונראה לי, שנתנו את הכינוי הזה לחג, משום שאותה הזכות (לעבוד את אלהינו) הופיעה לנו בלי שקיווינו לה". (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר יב, פרק ז, פסקאות ו-ז, סעיפים 318 - 325 - בתרגום אברהם שליט).

האם כל אלה המכנים את חג החנוכה "חג האורים" מבינים את מקורו ומשמעות הביטוי בו הם משתמשים?

חג החנוכה - החג היהודי הראשון שכולו בישראל

ייחודו של חג החנוכה שכולו בארץ. החג השני שכולו בישראל הוא יום העצמאות. כל החגים האחרים מקורם מחוץ לישראל, כולם או חלקם. חגי התורה והתנ"ך ניתנו מחוץ לישראל, במדבר או בגולה, וכן ההוראות לחגיגתם ניתנו מחוץ לישראל גם אם כוונו לחגיגתם בארץ. פורים הוא חג שנקבע בגולה שאף יועד לחגיגה בגולה. חג החנוכה מקורו בארץ, תכנו כולו בארץ, נקבע בארץ ונחוג בארץ לפני שהחלו לחגוג אותו גם בחוץ לארץ.

כך גם חג העצמאות - חג שנקבע בישראל, ניתן בישראל וביסודו האירועים שקרו בארץ.

משמעותם של נרות החנוכה

סמליות חשובה לנס פך השמן – להבה קטנה האירה את החשך והיא הלכה וגדלה. לפי קביעת בית שמאי יש להתחיל ב-8 נרות – אש גדולה, ומדי יום להפחיתה עד שתיעלם. לעומתם בית הילל ראו בנרות אור שיש להגדילו מדי יום, ולכן יש להתחיל בנר אחד ולהגיע עד לשמונה – מלוא החנוכייה. בחג זה אנו לומדים גם על ההבדל בין האור לאש. בעוד שאש צריכה להיכלות, אור צריך להגדיל.  מכאן מובנת ההלכה שנקבעה לפי בית הילל – יש להוסיף מדי יום נר נוסף עד לקבלת מלוא אור החנוכייה. האור הוא המקבילה של החיים, של הטוב ושל היפה. לעומתו החושך הוא סמל הרע והפחד מפני הקץ. זו הסיבה שאדם רוצה להתקרב לאור ולהיות חלק ממנו, ולהתרחק מהאש.

על הנר, אותו כל אחד מאתנו נושא בליבו, להדליק נרות רבים ולהגדיל בכך את האור. תכונה נפלאה לו, לנר, שאין זה משנה כמה נרות יודלקו ממנו – כל עוד הוא דולק – אורו לא יכהה ולא יחסר, ובכל עת יוכל להדליק נרות נוספים, וכך כל נר שיודלק ממנו. בדומה לכך גם אהבת הורים לילדיהם. לאהבה זו אין גבול ואינה מוגבלת במספרם של הילדים. למספר הילדים אין משמעות – האהבה המלאה של ההורים תינתן לכל אחד מהם, ובכל הלידות של ילדים יקבלו כל אחד ואחת את מלוא האהבה.

חג החנוכה הוא גם נקודת עצירה לבחינה ולציון דרך. כל אחד מאתנו חייב לשאול את עצמו מדי שנה, האם אכן הצליח בשנה האחרונה להפיץ - ולו אף במעט - מהאור שקיבל, כי רק אז יקוים הפסוק: "וְהָיָה אוֹר־הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה, וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים" (ישעיהו ל, כו).

[לקובץ המאמרים באתר בנושא חנוכה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים באתר בנושא חנוכה.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2018), חנוכה באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 2/12/18.