תקציר: קשה להתמודד עם דימויים. הם נוטים להתקבע בתודעת הציבור גם כאשר העובדות רחוקות מהם. כאלה הם שני הדימויים הכוזבים, בהם מתמודדת לאחרונה הנהגת צה"ל. דימויים אלה מסכנים את לכידותו של הצבא...

[מאמר ראה אור לראשונה באתר ישראל היום. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר] [לריכוז המאמרים בסוגיית צבא העם' וגיוס החובה, באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

קשה להתמודד עם דימויים. הם נוטים להתקבע בתודעת הציבור גם כאשר העובדות רחוקות מהם. כאלה הם שני הדימויים הכוזבים, בהם מתמודדת לאחרונה הנהגת צה"ל:

- הדימוי הראשון קובע שצה"ל כבר מזמן אינו צבא העם. בהבלטת אחוז המתגייסים ביחס לכלל האוכלוסייה, מתארים את צה"ל כלא יותר מצבא חצי העם.

- הדימוי השני קובע שנוצרו בצה"ל שני צבאות, האחד הוא "צבא הכיבוש" - בני דלת העם, חיילי היבשה, שמועסקים בעיקר ב"משימות שיטור" ב"שטחים". השני צבא הטכנולוגיה והסייבר, שבו משרתים בני מעמד כלכלי חברתי גבוה.

דימויים אלה כמובן מסכנים את לכידותו של צה"ל. באגף כוח אדם במטכ"ל, ניגשו לבחינה מקיפה של הסוגייה; ומצאו כי מסד הנתונים מתגלה כמפריך את שני הדימויים.  

הדימוי הראשון: צה"ל כבר מזמן אינו צבא העם

חקירה ביקורתית של הדימוי הראשון, בסוגיית צה"ל כצבא העם - מבהירה בראשיתה, כי גם בסוגיית אחוז המתגייסים מול הלא מתגייסים, משמעות הנתונים תלויה - כמו בכל עיבוד נתונים - בהנחות הרקע המונחות בנקודת המוצא לחקירה. השאלה הבסיסית במשמעות נתוני הגיוס, תלויה בסוגיית הגיוס של אזרחים ישראלים בני החברה הערבית, שמלכתחילה חוק גיוס חובה אינו חל עליהם. 

[בתמונה משמאל: צה"ל כבר מזמן אינו צבא העם? תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי Ralphs_Fotos לאתר FIXABAY]

בנתוני הלמ"ס, החברה היהודית היא 77%, החברה הדרוזית 1.8% רק עליהם חלה חובת הגיוס. ביחס אליהם אחוזי הגיוס לגברים מגיע ל- 69%. שיעור הגיוס לנשים מגיע ל-55%. כאשר מורידים את החרדים מהמשוואה, אחוז הגיוס לגברים ילידי 2001, מגיע ל-85% וזה בהחלט מיצוי ראוי.

בציפייה לשוויון לכלל האזרחים, בהחלט ניתן לשאול מדוע שלא יתגייסו כולם, גם חרדים וערבים. אבל, לצורך העקרוני של זהות הצבא כצבא העם, השאלה הקובעת אינה כמה מתגייסים; אלא, מכוח איזה מניעים מתגייסים? מה שעושה את הצבא לצבא העם, הוא עצם המוכנות לגיוס שאינה נובעת רק מכורח הציות לחוק, אלא גם מתוקף תודעת חובה לאומית הממשיכה להיחשב ערך נעלה.   

הדימוי השני: פיצול צה"ל לשני צבאות

 הנתונים מספרים סיפור אחר. המערך הטכנולוגי היוקרתי, קטן ביותר, קולט לא יותר מ- 4% מכלל המגויסים. מתוכם רק 15% בעלי פרופיל קרבי. לעומתם, רוב המגויסים, 81% מבעלי כשירות הלחימה בנתוני דפ"ר גבוהים, משרתים כלוחמים. בפילוח כלכלי חברתי בעשירונים 7-10, 62% מהגברים משרתים בזרוע היבשה.  בנתונים אלה הדיבור על שני צבאות ממש מופרך.

פרופסור יגיל לוי (ראו תמונה משמאל) - שחוקר שנים את יחסי צה"ל והחברה הישראלית - הגיב לנתוני אכ"א וטען כי מעולם לא טען כי צה"ל הלוחם מורכב מבני העשירונים התחתונים; אלא, כי "ההרכב החברתי של הלוחמים השתנה ושיעורים הולכים וגדולים מהם באים מחוץ למעגל ההיסטורי של המעמד הבינוני האשכנזי חילוני". (הארץ, 18.12.22)

[תמונתו של פרופ' יגיל לוי משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי גדעון מרקוביץ קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

למול טענתו זו, גישת היסוד של אכ"א לעיבוד הנתונים, נכונה מקצועית ואתית. טוב שצה"ל בחר להתעלם מפילוח נתוני קבוצת ה"אשכנזים החילונים".  עם תהליכי מיזוג הגלויות וערוב העדות, פילוח כזה אינו ניתן כלל לאפיון בקריטריון מוסכם. 

הדימוי הנסתר

מאחורי הדימוי על שני הצבאות, חבוי דימוי נוסף נסתר, שמציג את עיקר פעילות צה"ל במרחבי יהודה ושומרון כממוקדת ב"משימות שיטור".

בסוגיה זו, נוטים להעלים מתודעת הציבור את הישגו הגדול של ראש הממשלה יצחק רבין (ראו תמונה משמאל), שצמצם במובהק את הפעלת צה"ל במשימות שיטור בקרב אוכלוסייה פלסטינית.

[בתמונה: יצחק רבין, שצמצם במובהק את הפעלת צה"ל במשימות שיטור בקרב אוכלוסייה פלסטינית... התמונה היא צילום מסך]

במסגרת תהליך אוסלו, כבר במאי 1994, יצאו כל כוחות צה"ל מכל ריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית ברצועת עזה. כל ענייני השיטור והממשל ברצועת עזה לגבי האוכלוסייה הפלסטינית הועברו אז לאחריות הרש"פ. באופן דומה, בינואר 1996, הועברו כל הפלסטינים ביו"ש בשטחי AB, לשליטת הרש"פ. צה"ל נותר ביו"ש רק במרחבי C, ועיקר משימותיו לגמרי צבאיות.

בנוסף, על פי תורת הלחימה המקובלת בצבאות העולם המובילים, הלחימה נגד חתרנות בסביבה אזרחית, לא הייתה מעולם משימה למשטרה. צנחנים בריטיים בבלפאסט לא שאלו למה הם מופעלים במשימות שיטור. בניצול נכון של החיכוך המבצעי ברחובות בלפאסט, בנו הבריטים את הכוח הצבאי שהשיג את הניצחון המרשים במערכה בפוקלנד. גם בעיראק גם באפגניסטאן פעלו כוחות צבא ארה"ב במרחבי הכיבוש, במשימות שכאן בארץ אנשי שמאל מתעקשים להציגן כמשימות שיטור, שאינן הולמות יחידות צבא. הגנרל הבריטי רופרט סמית, היטיב לתאר את המלחמה החדשה כמתרחשת בתוך סביבה אנושית אזרחית, כתופעה "שמשקפת את העובדה שאין יותר שדה קרב מבודד שבו נלחמים הצבאות, ומלחמה אינה מתרחשת בהכרח בין צבאות...זו המציאות שבה האזרחים ברחובות, בבתים, ובשדות- כל האנשים ובכל מקום הם הם שדה הקרב."

ובכן לא זו בלבד שצה"ל רחוק מלבטא שני צבאות, גם משימותיו ביו"ש ממש אינן "משימות שיטור".

את מי משרתים הדימויים?

דימויים אינם תופעת טבע, מישהו יוצר אותם וברוב המקרים הוא מחולל אותם בשרות אינטרס.

שני הדימויים על צה"ל, משרתים שתי קבוצות בלתי חופפות. הקבוצה האחת מבקשת לשנות את חובת הגיוס ולהמיר את שיטת הגיוס מגיוס חובה לגיוס התנדבותי בשכר, מה שנוהגים לכנות "צבא מקצועי", דוגמת צבא ארה"ב. בהשפעת האינטרס הזה בוחרים להציג את צה"ל תחת הדימוי שמציג אותו כארגון שכבר מזמן איננו "צבא עם", נותר רק לתת לשינוי הכרה.

[בתמונה משמאל: את מי משרתים הדימויים? תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי PanJoyCZ לאתר Pixabay]

קבוצת האינטרס השנייה שואפת למה שהם מכנים "סיום הכיבוש". לשם כך היא זקוקה לליבוי מחאה ציבורית דוגמת מחאת ארבע אימהות. באמצעות הדימויים מבקשים לטעת בתודעת החייל הקרבי והוריו, כי הוא מנוצל לרעה שלוש פעמים: פעם אחת בעצם חובתו להתגייס כשרבים אחרים אינם מתגייסים. פעם שנייה בכך שהוא משרת בכוחות היבשה בעוד הפריוולגים בני המעמד הגבוה משרתים ביחידות עילית טכנולוגיות. פעם שלישית בכך שמטילים אותו למשימות שיטור. כאן מתכנסים שלושת הדימויים למאמץ משולב לחילול מחאה ציבורית לנסיגה ממרחבי יו"ש.

שתי קבוצות האינטרסים מסוכנות לצה"ל ולמדינת ישראל. שתיהן מתגלות כמושתתות על תיאורים כוזבים.

למי שמבקש להפוך את צה"ל לצבא שכיר, חייבים להציג כי המענה לאיומים ביטחוניים רחבי היקף הוא מסה רחבה שבתוכה משולב גם צבא מילואים רחב היקף. למדינת ישראל שבמסגרתה יתגייסו רק אלה שיבחרו בקריירה צבאית כמשלח יד - לא תהיה יכולת להעמיד יותר משתי חטיבות ולא ברור איזה איכות תתייצב לשרות הצבאי.  כיום, גם צבא ארה"ב אינו מצליח לעמוד ביעדי הגיוס ולמלא את שורותיו. 

מול אלה המבקשים להביא ל"סיום הכיבוש" חייבים להציג את החיוניות ההכרחית להמשך האחיזה הישראלית במרחבי C ביו"ש. לנוכח מאפייני המלחמה החדשה, צה"ל פשוט לא יוכל למלא משימותיו בהגנת מדינת ישראל, בנסיגה לגבולות 67.

אחרי הכול, הנהגת צה"ל ראויה להערכה על המאמצים שהיא מקיימת למיצוי יעיל של פוטנציאל הגיוס במאמץ לשוויון הזדמנויות מירבי לכלל המגויסים. הביקורת על בסיס הדימויים שהתקבעו, לא זו בלבד שבמבחן הנתונים מתגלה כמופרכת, היא גם מנותקת מצרכיו המבצעיים של צה"ל.  ובינתיים, צה"ל ממשיך להיות באורח מעורר אמון, צבא עם אחוד ומלוכד.  

[לריכוז המאמרים בסוגיית צבא העם' וגיוס החובה, באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים בסוגיית צבא העם' וגיוס החובה.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2018), סוגיית צבא העם וגיוס החובה באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 29/6/18.