תקציר: כה חשוב היה עבור יעקב להיקבר בארצו ולחייב את ילדיו שיביאו אותו בה לקבורה. בכך הזכיר להם כי מצרים אינה ארצם, וכי עליהם לחזור לארצם ולהתיישב בה...

[לאוסף המאמרים על 'פרשת ויחי', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על תופעת הירידה מהארץ, לחצו כאן]

עודכן ב- 28 בדצמבר 2023

דוד א' פרנקל (ראו תמונה משמאל) הוא ד"ר למשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ופרופ' אמריטוס בפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון בנגב.

מחבר הספר "תובנות מנהיגות וניהול - הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל" בהוצאת ראובן מס, ירושלים.

*  *  *

בפרשה זו: שבועת יוסף – ברכות יעקב – פטירת יעקב וקבורתו – הבטחת יוסף והשבעתו 

פרשה זו - המסיימת את חומש בראשית - מסיימת גם תקופה חשובה של עם ישראל – המעבר ממשפחה לעם.

התהליך, שהחל עם אברם בתחילת פרשת לך לך (בראשית יב, א-ב) הסתיים בפטירתו של יוסף בסיומה של פרשת ויחי (בראשית נ, כד-כו), כאשר כל צאצאיו של יעקב שהחלו כ"בני יעקב" הפכו ל"בני ישראל".  

חיי יעקב

הפרשה פותחת במניית השנים בהן חי יעקב במצרים – שבע עשרה שנה, ומציינת שנפטר בהיותו בן מאה ארבעים ושבע שנים.

אם נסקור את תולדות חייו של יעקב נמצא שבארם התגורר עשרים שנה שאחריהן מאה ועשר שנים, כמניין שנות חייו של יוסף (נ, כב, כו), התגורר בארץ. את שבע עשרה השנים הראשונות לחייו חי עם אביו ואמו - יצחק ורבקה, ואת שבע עשרה השנים האחרונות חי בקרבת יוסף [לאוסף המאמרים על תופעת הירידה מהארץ, לחצו כאן].

אינני בדעה שיש לכך משמעות כלשהי, אלא רק תוצאה מקרית, כעין קוריוז, אך אני בטוח שמחשבי קיצין וחסידי סיפורים ימצאו בכך כר נרחב לסיפורים ולדמיון.

שבועת יוסף

היסוסיו של יעקב לפני רדתו למצרים, עליהם עמדנו בפרשת ויגש, עדיין בזכרוננו. קראנו שם שאלהים הודיע לו "[...] אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה [...] אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה [...]" (מו, ג-ד). נסתיימו שנות הרעב אך יעקב עדיין מתגורר במצרים. הוא לא חזר לארצו. יתכן שהסיבה לכך היא שכל בני משפחתו היו במצרים והוא נאלץ להמשיך להישאר בה, כי לא היה לו למי או עם מי לחזור, אך גם יתכן שלא התעקש על חזרה לארצם אלא נשבה בקסמיה של ארץ מצרים והנוחות של התיישבות בה.

אף על פי שאלהים אמר לו שאין עליו לירא, כעת הוא ירא. בני ישראל ישבו בארץ זרה, בארץ גושן שבמצרים – "וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד". אמנם בתחילה יעקב לא ראה את ישיבתו במצרים כישיבת קבע וקיווה לחזור לארצו, אך לאחר תקופה ארוכה בה נאחז עם ישראל במצרים, "וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד", הבין שלא ירצו לחזור ארצה. כאשר חשש שקיצו קרב, וחשש שמא ייקבר בארץ זרה רחוק מקברי הוריו והורי אביו, קרא ליוסף והשביעו שלא יקברו במצרים, וכן כי לאחר מותו ישא את גווייתו לכנען ויקברנה בקבר אבותיו. יוסף אכן נשבע לאביו שיקיים את משאלתו.

ברכת יעקב למנשה ולאפרים

כעבור זמן קצר לאחר שיחת-שבועה זו, חלה יעקב מאד ויוסף הוזעק למיטתו. יוסף מגיע ליעקב כשעמו שני בניו – מנשה ואפרים.

יעקב חוזר על הפצרתו להיקבר בארץ כנען. לחיזוק בקשתו, שיוסף כבר נשבע למלא, חוזר יעקב על דברי אלהים אליו לפני ירידתו למצרים, ולאחר שהוא מביא מדברי אלהים "וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ" הוא מחזקם בהוסיפו שתי מלים שלא היו במקור: אֲחֻזַּת עוֹלָם" - ו"ְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם" (מח, ד).

יתכן שהוסיף את המלים "אחוזת עולם", כתגובה לכך שבני ישראל נאחזו במצרים (מז, כז), ובכך ביקש להדגיש שמצרים אינה אחוזתם המובטחת, אלא ארץ כנען – היא אחוזת העולם של בני ישראל.

כדי לחזק גם את זיקתו של יוסף לארץ, "מאמץ" יעקב את ילדיו של יוסף שנולדו במצרים, בעוד שכל שאר נכדיו נולדו בכנען, אליה עליהם לחזור, ורואה בהם כאילו הם ילדיו, ובכך השווה אותם לבניו, לחובה ולזכות – "וְעַתָּה שְׁנֵי־בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד־בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי־הֵם, אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ־לִי" (מח. ה). כלומר, הם ייחשבו כבניו של יעקב וכך גם ייחשבו לבניה של רחל, ויהיו שווים בזכויותיהם לראובן ולשמעון שהיו בניה של לאה. באופן זה תיחשב רחל כאמם של ארבעה בנים: יוסף, בנימין, אפרים ומנשה.

יעקב ממשיך ומזכיר ליוסף שאת אמו רחל, שנפטרה בדרך לאפרת, היא בית לחם, הוא נאלץ לקבור במקום בו נפטרה, דהיינו, לא בקברי אבותיו וזאת בגלל מצוקת הדרך, וכי את לאה אחותה, אשתו הראשונה, דודתו, קבר במערת המכפלה, בה נקברו אברהם ושרה, וכן יצחק ורבקה. לאחר זמן, משהוזעק יוסף שוב למיטת חוליו של יעקב, חוזר יעקב על משאלתו אותה כבר הבטיח יוסף לקיים: "[...] הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם" (מח, כא). בכך מדגיש יעקב פעם נוספת שמצרים אינם ארצם של בניו ועמו, וכי עליהם לשוב לארצם, ולכן אותו – את יעקב – יש לקבור בקברי אבותיו, כלומר בארץ כנען במערת המכפלה, גם אם ימות במצרים.

כאשר יעקב הצליח לראות את ילדיו של יוסף שהיו עמו, חרף כהות עיניו, הוא "הכתיר" את אפרים כבכור, אף על פי שהבכור מבין שניהם היה מנשה. בכך העביר את הזכות ומעמד הבכורה מהמבוגר לצעיר, בדומה לבכורה שהוא קנה מאחיו עשו, שהיה הבכור מבין שני בניו של יצחק.  

לאחר שיעקב ברך את בניו של יוסף ששניהם יהפכו לשבטים, ובכך צאצאיו של יוסף יזכו לשלוש נחלות במקום שתיים: בנימין, אפרים ומנשה, כפי שיעקב אומר: "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל־אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" (מח, כב), קורא הוא לכל בניו כדי להבהיר להם את מחשבותיו עליהם ועל עתידם, כעין תחזית או נבואה. בדבריו אלה של יעקב אפשר להיווכח בניתוח אופיים של הבנים, ולקבוע, כאשר יחזרו הם וצאצאיהם לארץ, כיצד יש לחלק את ביניהם את הארץ. 

ברכת יעקב לבניו  

"וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל־בָּנָיו וַיֹּאמֶר: הֵאָסְפוּ, וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר־יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב, וְשִׁמְעוּ אֶל־יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם" (מט, א-ב).

בהחלט יתכן שהוראות אלה המכונות "ברכת יעקב" הושלמו, לפחות בחלקן, לאחר שבני ישראל כבר התיישבו בארצם, כאשר נחלתו של כל בן וצאצאיו מתוארים או נרמזים בדברי יעקב.

סמלי הוא שאף כי יעקב מכנה את בניו "בני יעקב", הוא מציין ששמו "ישראל", ובכך הוא מבהיר שהם אמנם נולדו כ"בני יעקב", אך הם "בני ישראל" - ראשיתו של עם ישראל.

בתחילת דבריו הוא יוצא נגד שלושת בניו הגדולים: ראובן, שמעון ולוי...

את ראובן, הבכור, שהיה צריך להיות המנהיג, אך הוסר מממעמדו, הוא מכנה "פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה" (מט, ד), כלומר נמהר, כמים הנשפכים ללא תכלית, ולכן לא יהיה לו יתרון על אחיו, מה עוד שפגע בכבוד אביו כאשר שכב עם פילגשו בלהה [למאמרו של ד"ר אבי הראל: 'ראובן ובלהה', לחצו כאן].

יעקב לא סלח לשמעון וללוי על התנהגותם בשכם, הוא מכנה אותם "כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם" (מט, ה). רב כעסו על הריגת תושבי שכם, על לא עוול בכפם, וכן על השמדת הבהמות – "בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר" (מט, ה) ולכן "אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (מט, ז), ואכן שבט שמעון נטמע בשבט יהודה ושבט לוי לא קיבל נחלה אלא בניו התגוררו בערי הלויים שפוזרו בכל נחלות השבטים האחרים.

לאחר דברים קשים אלה על שלושת הבנים הראשונים, עובר יעקב לשלושת בניו האחרים מאשתו לאה

על זבולון אומר יעקב: "זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיּוֹת וְיַרְכָתוֹ עַל- צִידֹן" (מט, יג), ואכן שבט זבולון התנחל בין הים התיכון לבין ים כנרת והגיע עד לגבול צידון.

"יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ, יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ, יִשְׁתַּחֲוּוּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ.  גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה (ראו תמונה משמאל) - מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ, כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה, וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ.

לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שילה [שִׁילוֹ] וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים" (מט, ח-י) – המלוכה תהיה לשבט יהודה שהוא יהיה המחוקק, עד אשר יבוא הנביא משילה (אחיה השילוני) שיגרום לפילוג ומאז תשתרע מלכותו של יהודה רק על שטחי יהודה, שמעון ובנימין, שבהם שם ישבו תושבים משבט לוי, ולא על שטחי האחים האחרים.

את יששכר מתאר יעקב באמרו כי "יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם, וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה, וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד" (מט, יד-טו), כלומר איש עבודה, אך גם אוהב מנוחה ולכן מקומו יהיה בארץ נעימה – הגליל התחתון ועמק יזרעאל. הוא גם יהיה מוכן לשלם מיסים לשכניו ובלבד להימנע ממלחמה.

לאחר ברכתו לבניו מאשתו לאה, עובר יעקב לברך את בניו מזלפה ומבלהה

על דן קובע יעקב - "דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ, שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר" (מט, טז-יז). אף על פי ששבט דן היה שבט קטן ונחלתו הראשונה תהיה על גבול ארץ פלשתים, יילחם כמו אחד משבטי ישראל הגדולים ויגבר על אויביו בעורמתו של נחש (שמשון היה בן שבט דן).

דבריו של יעקב על דן מסתיימים בפנייתו של יעקב לאלהים בבקשת ישועה. שמשון, שהיה משבט דן, יסיים את תקופת השופטים, ומכאן תפילתו של יעקב: "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְהוָה" (מט, יח). זו הפעם היחידה בכל נאומו – הרצאתו של יעקב בה הוא מזכיר את אלהים.

אויבים יתקפו את שבט גד אך יעקב מבשר שהוא ינצח בקרבות בהם ישתתף – "גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב" (מט, יט).

את נחלתו של אשר, שתהיה סמוכה לצור וצידון, מתאר יעקב כאדמה פוריה ושמנה ממנה יפיק לחם רב ומאכלים טובים, "מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ" (מט, כ).

מנפתלי, שהוא כאילה מהירת רגלים, נשמע אמרי שפר – מה  שמכוון לברק בן אבינועם בשל מלחמתו בסיסרא כאשר חיבר אמרי שפר בשירת דבורה - "נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר" (מט, כא).  

את ברכתו מסיים יעקב בשני בניה של רחל:

הראשון יוסף עליו אומר יעקב "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן. בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר. וַיְמָרֲרֻהוּ וָרֹבּוּ, וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים, וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ, וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו. מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב, מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל. מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ, וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ, בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל, בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת, בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם" (מט, כב-כה). אהבתו המיוחדת ליוסף ניכרת במלים המסיימות את ברכתו ליוסף: "ברְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם, תִּהְיֶין לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו" (מט, כו).

הברכה האחרונה היא לבנה השני של רחל, בנימין, שהוא צעיר בניו: "בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף, בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל “(מט, כז), כלומר, יצטיין בגבורת שבטו, יכה את אויביו בבוקר ובערב יחלק את שללם.

בכך מסתיימת ברכתו, או ליתר דיוק, הערכתו של יעקב על בניו.

פטירת יעקב

בסוף הרצאת דבריו חוזר שוב יעקב על משאלתו שכבר הפכה לצו, המכוון לכל הבנים – הוא אינו רוצה להיקבר במצרים. הוא מצווה שיקברו אותו בארצו, "בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה, אֲשֶׁר־עַל־פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת־הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי לַאֲחֻזַּת־קָבֶר" (מט, ל) ומזכיר כי שם נקברה שרה, שם קברו (יצחק וישמעאל) את אברהם, שם קברו (יעקב ועשו) את יצחק אביהם, שם נקברה גם רבקה אמו (בפרק זה נכתב במפורש כי יצחק ורבקה נקברו במערת המכפלה), ושם קבר יעקב את לאה. בסוף דבריו מזכיר יעקב לבניו כי אברהם קנה לא רק את המערה אלא גם את השדה בו ממוקמת המערה. לאחר צוואתו זו "וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל־הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל־עַמָּיו" (מט, לג).

כה חשוב היה עבור יעקב להיקבר בארצו ולחייב את ילדיו שיביאו אותו בה לקבורה. בכך הזכיר להם כי מצרים אינה ארצם, וכי עליהם לחזור לארצם ולהתיישב בה.

קבורת יעקב במערת המכפלה

יוסף כיבד את בקשתו של יעקב וקיים את הבטחתו. דאג לחניטתו של יעקב ולהעלות את גווייתו החנוטה לקבורה בארץ, בטקס והלוויה מכובדים, ולקברו במערת המכפלה ליד אשתו לאה, הוריו והורי אביו.

כאן יש לעמוד על דקות מעניינת בהתנהגותו של יוסף, במה שנוגע לסידורי ההלוויה והקבורה של יעקב. יוסף אינו פונה אישית ישירות לפרעה אלא באמצעות שליחים, כדי לקבל את רשותו להעביר את ארונו של יעקב לקבורה בכנען. הוא מבקש מהשליחים שימסרו לפרעה בשמו: "אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר: הִנֵּה אָנֹכִי מֵת; בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי, וְעַתָּה אֶעֱלֶה נָּא וְאֶקְבְּרָה אֶת אָבִי וְאָשׁוּבָה" (נ, ה).

במלים אחרות: יוסף אומר לפרעה שהיה מעדיף לקבור את יעקב אביו באדמת מצרים שבה ראוי לקברו, כי אדמת מצרים מיוחסת מאדמת כנען, אלא שאין לו ברירה מאחר שיעקב הכין את קברו בעצמו, לפני זמן רב, עוד לפני שירד מצרימה עם כל משפחתו, ואף כרה את הקבר באדמת כנען. על כן עליו לכבד את רצונו של הנפטר. תשובתו של פרעה ליוסף היא: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה:  עֲלֵה וּקְבֹר אֶת־אָבִיךָ, כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ" (נ, ו). החובה לכבד את רצונו של הנפטר, היא מעל לכל.

יתכן שיוסף לא רצה לשוחח ישירות עם פרעה, כי הרי אמר דבר שקר והתבייש לומר זאת בפני פרעה.

יעקב לא כרה את קברו. הוא ביקש להיקבר עם אבותיו בכנען במערת המכפלה, שם כרויים קברי משפחתו. יוסף היה מתקשה להסביר לפרעה מפני מה עליו להעביר את ארונו של יעקב לכנען. הוא גם לא רצה להציג את אביו ואת כל בני ישראל כמי שלא ראו במצרים את ביתם – אותה יעזבו כשייטב להם. הדרך היחידה היתה להסביר כי עליו לקבור את אביו בכנען, מכיוון שיעקב אביו כרה את קברו שם. לשם כך היה צריך להמציא דבר שקר, אותו התבייש לומר בפניו של פרעה. 

הבטחת יוסף לאחיו

לאחר שנסתיימו כל הליכי האבל והקבורה, חזרו כולם למצרים. אף על פי שחלפו למעלה מ-30 שנה מאז התנכלותם של עשרת האחים ליוסף, ושבע עשרה שנה מאז שחיו במצרים בשלווה ובכבוד, חששו עשרת האחים שכעת, לאחר פטירתו של יעקב, ינקום בהם יוסף.

"וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ: לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף, וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתו" (נ, טו). יש להניח שלאחר שובם למצרים לאחר קבורת יעקב, חזר יוסף מיד לעבודתו בחצר המלך בעוד שכל אחיו חזרו לגושן, ולא התראו כפי שהתראו בכל תקופת האבל.

פחדם היה גדול, כי חששו שמא יוסף יתנכר אליהם כעת. יש להניח שלא ידעו מה סיפר יוסף ליעקב – אם כלל סיפר לו – כיצד נהגו בו אחיו עד למכירתו. משום כך בדו סיפור על צוואה לפיה יעקב, כביכול, ציוה לפני מותו, ושלחו ליוסף שליחים שיספרו לו עליה: "אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף: אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ [...]" (נ, טז-יז), " וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ: הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים" (נ, יח).

כשסיפרו לו זאת, כך מספר לנו מחבר ספר בראשית "וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו" (השליחים). בתחילה התביישו האחים או פחדו לספר לו את "סיפור הצוואה" במישרין, ולכן שלחו שליחים שאף הורו להם להשתמש במילה "אביך" ולא "אבינו". אמנם, לאחר שיוסף בכה בפגישה בה התוודע אליהם, היה עליהם להסיק שיוסף אינו חורש רעה נגדם, כך בכל זאת קינן החשש בקרבם. תשובתו להם היתה באותן המלים שיעקב השתמש בתשובתו לרחל, כאשר התלוננה על עקרותה, במלים: "הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן?" (בראשית ל, ב), כשתשובתו זו של יעקב לרחל היתה המעטת כוחו כדי להסיר ממנו את האחריות לעקרותה. לעומתו – יוסף השתמש במלים אלה בחיוב – להמעטת כוחו ויכולתו, אך זאת כדי להסיר מהם פחד שמא ינקום בהם – "אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי? וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה [...]. וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם, וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם" (נ, יט-כא). יתכן שבזכות מעמד זה בו הוכיח גדולה רוחנית, הוענק לו בפי העם הכינוי "יוסף הצדיק".

לפי סדר הכתוב – סיפור זה של המצאת צוואה ושליחת שליחים היה לאחר שחזרו כולם למצרים מקבורת יעקב במערת המכפלה. אך יתכן שהיה זה כבר מיד לאחר פטירת יעקב. כפי שציינתי, ספק אם יעקב ידע את אשר ארע בדותן. מאומה לא כתוב על כך. מצד אחד יש להניח שאילו ידע היה מוצא דרך לציין זאת בצוואתו לבניו, באותה צוואה המוחה על התנהגותם של ראובן, שמעון ולוי, אך מצד שני, יתכן גם שכדי שיוסף לא יפסיק את תמיכתו באחיו, נמנע מלהזכיר זאת בצוואתו לבניו – לאור העזרה הרבה והחשובה שהעניק יוסף ליעקב, לאחיו ולכל בני ישראל.

מכיוון שכך, נראה לי שכל סיפור הצוואה הבדויה, פסוקים טו עד כא, היה מיד לאחר שיעקב נפטר, מיד לאחר "וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם" (נ, טו) ולא לאחר התקופה הארוכה היחסית של החניטה, המסע לארץ, האבלות, הקבורה והחזרה, שאז כבר יושרו כל ההדורים.

השבעת יוסף

הפרשה, ועמה חומש בראשית, מסתיימת בצורה מפתיעה. יוסף שהוריד את כל בני ישראל למצרים, והוא נשוי לאסנת השייכת למשפחה מצרית מיוחסת, בתו של פוטי פרע כהן און, הוא זה המבהיר לאחיו לפני מותו כי מצרים אינם ארצם.

"וַיֵּשֶׁב יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם, הוּא וּבֵית אָבִיו. וַיְחִי יוֹסֵף מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים. וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים, גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן־מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל־בִּרְכֵּי יוֹסֵף. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: אָנֹכִי מֵת, וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב".

כאן בא הקטע המפתיע: "וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה. וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם" (נ, כב-כו).

סיכום: פרשת וַיְחִי - המעבר ממשפחה לעם - סיומה של תקופה

בכך מסתיימת פרשת ויחי, המסיימת את חומש בראשית.

כעבור שנים ודורות רבים, כשיצאו בני ישראל ממצרים "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם" (שמות יג, יט)...

ולאחר שנכנסו לארץ "(וְ)אֶת־עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר־הֶעֱלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, קָבְרוּ בִשְׁכֶם, בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי־חֲמוֹר אֲבִי־שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה; וַיִּהְיוּ לִבְנֵי־יוֹסֵף לְנַחֲלָה" (יהושע כד, לב).  

ונסיים בקריאה המקובלת של המתפללים, בסיום קריאת הפרשה האחרונה של כל חומש מחומשי התורה:

חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזַּק!

[לאוסף המאמרים על 'פרשת ויחי', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על תופעת הירידה מהארץ, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'פרשת ויחי'.
• אוסף המאמרים על פרשת לך לך;
• אוסף המאמרים על 'פרשת ויחי';
• מאמרו של ד"ר אבי הראל: 'ראובן ובלהה';
• אוסף המאמרים על תופעת הירידה מהארץ.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2020), פרשת ויחי באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 4/1/20.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת לך לך באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 4/11/19.
• אבי הראל (2022), ראובן ובלהה, ייצור ידע, 7/12/22.
• פנחס יחזקאלי (2023), תופעת הירידה מהארץ באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 20/2/23.