תקציר: אין די בתפילות ובקריאות לעזרתו של אלוהים או במחאות נגדו, תוך התעלמות או דחיית מנהיגים הבאים להצילם. השומעים בקולם של מנהיגים הקוראים להתאחד ולעלות לישראל – יינצלו, ורק מעטים אחרים מלבדם ישרדו מהנותרים בגלות. יציאת מצרים ובעקבותיה החזרה לארץ, תתאפשר רק כתוצאה מהתעקשותו של משה, שלא יוותר, אף על פי שישבע מרורים, ולא ייכנע לניסיונות של מנהיגים אחרים לסלקו. בכל דור קם משה, אך לא בכל דור הקשיבו לו!

[לסדרת מאמרי פסח ויציאת מצרים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על פרשת שמות, לחצו כאן]

עודכן ב- 4 בינואר 2023

בכל דור קם משה, אך לא בכל דור הקשיבו לו

דוד א' פרנקל (ראו תמונה משמאל) הוא ד"ר למשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ופרופ' אמריטוס בפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון בנגב.

מחבר הספר "תובנות מנהיגות וניהול - הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל" בהוצאת ראובן מס, ירושלים.

*  *  *

ספר שְׁמוֹת, שבו עשר פרשות, מתחיל את סיפורם של העם ושל מנהיגותו של משה המוציאו מעבדות לחרות, מקנה לו ערכים ממלכתיים ולאומיים ומחזירו לארצו. סיפור זה משתרע על ארבעת החומשים מספר שמות עד לספר דברים.

שלושה חלקים בספר שמות:

א) תולדות בני ישראל מפטירתו של יוסף עד ליציאת מצרים

ג) חוקים ומצוות שניתנו והוקנו לבני ישראל במהלך נדודיהם במדבר, כשבשיאם עשרת הדברות ובניית המשכן וההוראות על העבודה בו – ולחלק זה נשזר סיפור מעשה העגל.

ב) יציאת מצרים ותחילת נדודי בני ישראל במדבר

הפרשה הראשונה בספר שמות היא פרשת שְׁמוֹת ובה שבע פרשיות: שמות; וארא; בא; בשלח; יתרו; משפטים; תרומה; תצוה; כי תשא; ויקהל; ו- פקודי.

פרעה חושש מ"עם בני ישראל" – מיסים ועינויים

הפרשיה הראשונה פותחת ברשימת בני ישראל שירדו מצרימה ומיד נמסר לנו ששבעים הנפש שירדו למצרים הפכו לעם גדול, לאחר ש"פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (א, ז; ראו תמונה למטה).

יוסף ובניו אינם מפורטים ברשימת היורדים, כי כבר ישבו במצרים ולא ירדו אליה עם יעקב. מהכתוב עולה שבעוד שבארץ כנען היו בני ישראל משפחה גדולה ורחבה, אך עדיין רק משפחה, בהיותם בגלות במצרים המשפחה הרחבה הפכה לעם – "עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (א, ט). מצב זה גרם לבעיה אצל מלכי מצרים, שמלכו לאחר מותם של יוסף ופרעה שהיטיב עמו.

פרעה החדש שמלך לאחר מות פרעה "של יוסף", חשש מקיומו של עם חדש, עם של זרים, שצמח במצרים, וחיפש פתרון למה שבמאות האחרונות כונה השאלה היהודית - "וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ: הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן־יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי־תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם־הוּא עַל־שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם־בָּנוּ וְעָלָה מִן־הָאָרֶץ. וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם, וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת־פִּתֹם וְאֶת־רַעַמְסֵס, וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ - כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ, וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל" (א, ט-יב). אמנם "וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶך, וַיְמָרְרוּ אֶת־חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל־עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה, אֵת כָּל־עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ" (א,יג-יד), אלא שמבחינתו של פרעה - פתרון זה נכשל.

הוראה להמית כל ילוד

מאחר שפתרון זה נכשל, הגה פרעה פתרון אחר – וזוהי הפרשיה השנייה: הוראה למיילדות העבריות, להמית כל בן זכר שייוולד לעברים מיד לאחר היוולדו. "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת־הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת־הַיְלָדִים" (א, יז).

גם פתרון זה נכשל והמיילדות אף הסבירו מפני מה לא יכלו לפעול לפי הוראת פרעה: "וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה, בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ" (א, יט). פרעה לא יכול היה לסמוך על המיילדות העבריות ואז גזר גזירה חדשה המופנית לכל העם המצרי: "כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל־הַבַּת תְּחַיּוּן" (א, כב) [לאוסף המאמרים על התעללות בילדים, לחצו כאן].      

לידת משה

אין אנו יודעים מה הייתה מידת ההצלחה של פרעה ביישומו של פתרון זה, אך הפרשיה הנובעת ממנה - לידת משה – היא הפרשיה השלישית.

משה היה הילד השלישי שנולד לעמרם וליוכבד דודתו. מעמדו של השבט מובלט – עמרם, נכדו של לוי נשא לאשה את דודתו יוכבד בת לוי (ו, יח-כ). מרים ואהרן, שהיה שלש שנים מבוגר ממשה, קדמו להולדתו של משה.

אין צורך לחזור כאן על סיפור הצלתו של משה שהונח בתיבת גמא על פני נהר היאור, כאשר אחותו מרים משגיחה עליו. כאשר בת פרעה מגיעה לגדות הנהר השגיחה בתיבת הגמא, "וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת־הַיֶּלֶד וְהִנֵּה־נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו, וַתֹּאמֶר: מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה" (ב, ו).

מיד מיהרה מרים להציע לבת פרעה להביא מינקת מן העבריות, שהרי נשים עבריות רבות שיכלו את בניהן לאור הוראותיו של פרעה ולכן היו נכונות להיניק ילדים זרים, ושאלה את בת פרעה: "הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד? וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה: לֵכִי. וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד. וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה: הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי, וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ, וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ. וַיִגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת־פַּרְעֹה וַיְהִי־לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר: כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" (ב, ז-י). כך הביאה מרים את יוכבד אמה, כדי שתיניק את משה בנה, מבלי שהתוצאה לא נראתה כיוצאת דופן.

משה מתערב בסכסוכים ובורח למדין

בהמשך הפרשיה אנו קוראים "וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו" (ב, יא).  הכתוב אינו מלמדנו כיצד ידע משה שאכן הוא עברי מבני ישראל, אך יתכן שיוכבד, "המינקת", המשיכה להיות לצידו כמנהג שכנראה היה קיים, לפיו המינקת ממשיכה להיות לידו גם לשמור על קשר עם היונק (ראו על כך בראשית לה, ח), וסיפרה לו את מוצאו.

מה שמסופר לנו - וזו הפרשיה הרביעית - שמשה, לאחר שגדל, יצא אל אחיו וראה את סבלם, שכנראה הועלם ממנו כאשר התגורר בארמונו של פרעה כבנה המאומץ של בתו.

כל המסופר לנו כאן הוא עליו כי בשלש הזדמנויות התערב בסכסוכים – הפעם הראשונה הייתה כאשר ראה איש מצרי "מַכֶּה אִישׁ־עִבְרִי מֵאֶחָיו", והכהו למוות, כאשר משה היה בטוח שמעשהו זה לא יתגלה מאחר שלא ראה מסביבו אנשים שיכלו להעיד על כך (ב, יא-יב).

למחרת, כאשר יצא מהארמון ראה "שְׁנֵי־אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים" (ב, יג) וכאשר התערב והעיר לרשע "לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ?". ענה לו: "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ. הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי?"  (ב, יד).

בשלב זה הבין משה שהריגתו את המצרי ביום הקודם התפרסמה – יתכן שהעברי שניצל סיפר על הצלתו לאחרים – וחייו היו בסכנה, ואכן "וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת־מֹשֶׁה, וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ־מִדְיָן, וַיֵּשֶׁב עַל-הַבְּאֵר" (ב, טו). יש להניח שעדיין לבש משה את אותם הבגדים שהיו עליו בצאתו מן הארמון, שהיו בגדי איש מצרי [לאוסף המאמרים על מדיין ומדיינים באתר ייצור ידע, לחצו כאן].

משה נושא את צפורה לאשה

בשבתו במדין על שפת הבאר, פגש משה את שבע בנותיו של רעואל, כהן מדין, שכאשר רצו להשקות את צאן אביהן באו רועים כדי לגרשן. משה התערב שוב בריב והפעם בסכסוך בין בנות רעואל לרועים, שהיה סכסוך בין נכרים - "וַיּוֹשִׁעָן".

פגישה מעניינת המזכירה את פגישתו של אליעזר, שליחו של אברהם, עם רבקה ואת פגישת יעקב עם רחל. גם כאן, כתוצאה מפגישה זאת, הוזמן משה לביתו של רעואל שהשיא לו את בתו צפורה לאשה. מנישואין אלה נולד בנו הבכור של משה – גרשם, ולאחר מספר שנים נולד בנו השני – אליעזר (יח, ד).

אנו לומדים, אפוא, שמשה התערב שלש פעמים בסכסוכים, כשהוא מגן על הנעשקים. פעם ראשונה – סכסוך בין נכרי לבין עברי, פעם שניה – סכסוך בין עברי לעברי, ופעם שלישית – בין נוכריות לבין נוכרים.  בכך המקרא מספר לנו על חושו של משה לצדק באופן בלתי תלוי בזהות או בלאומיות הניצים.

הסנה בוער באש ושליחותו של משה

הפרשיה החמישית היא מינויו של משה לשליחותו להיות הגואל של עם ישראל כדי להוציאו משעבוד לגאולה. כל הידוע לנו על חיי משה במדבר במדין הוא שהיה "רֹעֶה אֶת־צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת־הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר" (ג, א).  במהלך הנהגת הצאן הגיע עד להר חורב וראה את צמח הסנה כשהוא בוער. משה הבחין בתוך הלהבה בדמות של מלאך, ואז משה שם לב לתופעה מוזרה – האש אינה מכלה את צמח הסנה.

הוא מחליט להתקרב, כדי לברר מפני מה הסנה לא נשרף, ואז קורא לו אלהים פעמיים בשמו: משה משה. משה מודיע ואומר: "הִנֵּנִי", ומתוך הסנה מודיע לו אלהים: "אַל־תִּקְרַב הֲלֹם. שַׁל־נְעָלֶיךָ מֵעַל־רַגְלֶיךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה־עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת־קֹדֶשׁ הוּא. וַיֹּאמֶר: אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב" (ג, ה-ו) ואז מסביר את מטרתו: "רָאֹה רָאִיתִי אֶת־עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם, וְאֶת־צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו, כִּי יָדַעְתִּי אֶת־מַכְאֹבָיו" (ג, ז), ובסיום דבריו אומר לו אלהים "וְעַתָּה, לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל־פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (ג, י). הוא אף מגלה לו את שמו בו יוכל להשתמש כאשר יגיע לבני ישראל, וזאת כאשר אלהים ידריך אותו מה לומר לבני ישראל, וזאת כדי לשכנעם שאכן בא בשליחותו של אלהים להצילם, אך מיד מוסיף אזהרה: "וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא־יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה. וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתַי אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ וְאַחֲרֵי־כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם" (ג, יט-כ).

אלוהים אף מסביר בשלב זה את אחד הדברים שיקרו בעת שבני ישראל כאשר יגיע המועד ליציאתם ממצרים: "וְנָתַתִּי אֶת חֵן־הָעָם־הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם. וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי־כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל־בְּנֵיכֶם וְעַל־בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת־מִצְרָיִם" (ג, כא-כב). כשנגיע לסיפור יציאת מצרים נקרא על אופן מילוי ההבטחה, כאשר ערב מכת בכורות יורה אלהים למשה: "דַּבֶּר־נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי־כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב. וַיִּתֵּן יְהוָה אֶת־חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם, גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי־פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם" (יא, ב). משה יעביר אז הוראה זו לבני ישראל שישמעו בקולו, בעת ההוראה ליציאת מצרים, ובתיאור הלילה בו יצאו בני ישראל ממצרים נקרא: "וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל־שִׁכְמָם. וּבְנֵי־יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי־כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת. וַיהוָה נָתַן אֶת־חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת־מִצְרָיִם" (יב, לה-לו).

משה עדיין מהסס, כי כנראה לא היה בטוח שבני ישראל יאמינו לו, אך אלהים מעודדו ונותן לו הוראות כיצד לדבר ולנהוג. באותה עת כבר עלה פרעה אחר לשלטון במצרים (ב, כג).

היסוסיו של משה

כאן מתחילה הפרשיה השישית – היסוסיו של משה. בליבו של משה התעורר ספק שמא בני ישראל לא יאמינו לו ולא ישעו לדבריו. אלהים מסיר את פקפוקיו של משה ונותן בידו שלשה סימנים שעליו לעשות בפני בני ישראל כדי שבני ישראל יאמינו לו: הראשון – מטה ההופך לנחש וחוזר להיות מטה, השני – ידו ההופכת למצורעת וחוזרת למראה הטבעי, וסימן שלישי – הפיכת מי היאור לדם.

למרות זאת, משה עדיין מפקפק ומנסה להתחמק מהשליחות בטענה שהוא כבד פה וכבד לשון ולכן לא יצליח במשימה, עקב בעיות הדיבור מהן הוא סובל.   כאן אנו קוראים "וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּמֹשֶׁה" (ד, יד), ומורה לו לקבל את השליחות כאשר אהרן אחיו יהיה לידו וידבר במקומו את מה שאלוהים יורה לו לומר. משה נאלץ לקבל על עצמו את השליחות. הוא חוזר ליתרו חותנו, מבקש את רשותו לחזור למצרים כדי לפגוש את אחיו, מבלי לספר לו על השליחות. אלוהים סיפר בינתיים למשה שהאנשים שביקשו את נפשו במצרים – לרבות פרעה הראשון שלאחר יוסף – מתו בינתיים, ולכן הוא יכול לשוב למצרים ללא חשש. בדרכו למצרים, אליה חזר עם אשתו צפורה ובניו – אנו קוראים על פגישה "בַּמָּלוֹן", בה אלוהים מבקש להמיתו (יתכן שחלה במחלה קשה או נפצע) מאחר שלא מל את בנו, ואין זה ברור אם הכוונה לגרשם או לאליעזר. הוא ניצל בזכות צפורה שמלה את בנם מיד, ומשה נרפא. בשלב זה, יוצא אהרן לקראת משה בשליחות אלוהים, שניהם אוספים את "זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", מספרים להם על דברי אלוהים וכהוכחה לזאת עשו בפני העם גם את האותות שאלוהים נתן למשה. העם שוכנע והאמין כי אלוהים יפקוד אותם.

ניסיון שנכשל

כעת אנו מגיעים לפרשיה השביעית והאחרונה בפרשה זו – הניסיון שנכשל. למרות הוראת אלוהים למשה שיבוא לפרעה עם זקני ישראל ויבקש לצאת ממצרים (ג, יח): "וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו: יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ", משה ביקש רק מאהרן להצטרף אליו ושניהם בלבד באו לפרעה, ללא זקני ישראל, ואף לא פנה לפרעה כפי שנצטווה, אלא פונה לפרעה בלשון של צווי: "כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר" (ה, א) – דברים שונים לחלוטין מהוראת אלוהים.

התוצאה – פרעה נפגע ולכן משיב: "מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל? לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְהוָה וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" (ה, ב). תשובתם של משה ואהרן הייתה: "אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ. נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב" (ה, ג). בתשובתם ניסו לרכך את דרישתם הראשונה בכך שאינם מדברים על "עם" ישראל, אלא רק על "העברים", וכן מסבירים שכל מטרתם ללכת שלשה ימים בלבד כדי לזבוח לאלהים.

אך פרעה, מלא כעס, נוזף בהם, ובהמשך לתשובתו הראשונה מוסיף שהשבתת העברים מעבודה תגרום לו נזק רב. התוצאה הייתה שפרעה לא רק שסרב לבקשה, אלא אף הכביד ידו יותר על בני ישראל. פרעה ציווה נוגשים מצריים שיכפו עבודה קשה יותר על בני ישראל, וכן הורה לשוטרים מבני ישראל, להבטיח את מילוי הפקודות שנתנו הנוגשים, כעין "קאפויים", אם נשתמש במינוח שהיה נהוג במחנות העבודה וההשמדה בתקופת השואה. פרעה רואה בדרישת משה ואהרן התחמקות מעבודה באמתלא של דרישה לזבוח לאלהים במדבר שלושה ימים "כִּי נִרְפִּים הֵם, עַל כֵּן הֵם צֹעֲקִים לֵאמֹר: נֵלְכָה נִזְבְּחָה לֵאלֹהֵינוּ" (ה, ח).

פנייתם של השוטרים לפרעה להקל מההכבדה שהטיל, נדחתה אף היא. השוטרים גם נענשו במכות ואז הם באים בטענות קשות כלפי משה ואהרן: "יֵרֶא יְהוָה עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ" (ה, כא). התבוסה גדולה. משה מוכן לוותר על השליחות ואף מתלונן בפני אלהים: "וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל יְהוָה וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה? לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי? וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ" (ה, כב-כג). משה התעלם מדבריו המפורשים הקודמים של אלהים, שאמר שפרעה לא יתיר לבני ישראל לצאת ממצרים, אך הוא יכה בו כך שבסופו של דבר בני ישראל יצאו ממצרים (ג, יט-כ). יתכן שמשה הביע את כעסו, על שהתברר לו שמעתה ועד אשר ייצאו בני ישראל ממצרים, אף יגדל סיבלם, מה שלא שיער כאשר קיבל עליו את השליחות.

ההבטחה האלוהית

בסיומה של פרשת שמות, אלוהים אינו נוזף במשה, שהוכיח נאמנות בצד דאגה לסבל עמו, אלא מסיים בהבטחה אלוהית: "עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה, כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ" (ו, א).

הוצאת כל העם ממצרים והשבתו לארצו, לא תהיה אפשרית אלא רק כאשר יגיע השלב בו כל בני ישראל יחיו חיי סבל, שרק אז יסכימו לעזוב את מצרים כעם. בני ישראל לא חזרו לארצם בתום הרעב עוד בחייו של יעקב, ואף לא ידוע על נסיונות של בודדים לחזור לארצם בשנים שלאחר מכן. כולם העדיפו את גלות מצרים. האם אין בפרשה זו אזהרה לדורות העתיד, לפיה, בסופו של דבר, המעדיפים לחיות בגולה יסבלו חיי סבל, פורענות והשמדה?

אין די בתפילות ובקריאות לעזרתו של אלוהים או במחאות נגדו, תוך התעלמות או דחיית מנהיגים הבאים להצילם. השומעים בקולם של מנהיגים הקוראים להתאחד ולעלות לישראל – יינצלו, ורק מעטים אחרים מלבדם ישרדו מהנותרים בגלות.

יציאת מצרים ובעקבותיה החזרה לארץ, תתאפשר רק כתוצאה מהתעקשותו של משה, שלא יוותר, אף על פי שישבע מרורים, ולא ייכנע לניסיונות של מנהיגים אחרים לסלקו.

בכל דור קם משה, אך לא בכל דור הקשיבו לו!

[לסדרת מאמרי פסח ויציאת מצרים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על פרשת שמות, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף מאמרי פסח ויציאת מצרים;
• אוסף המאמרים על פרשת שמות;
• אוסף המאמרים על התעללות בילדים;
• אוסף המאמרים על מדיין ומדיינים באתר ייצור ידע.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2018), פרשת שמות באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 27/12/18.