תקציר: התעוררתי הבוקר באור חדש. לפני 17 שנים בדיוק, ב-18 בינואר 2006 בשעה 13:28, הלב שלי הפסיק לפעום, הגוף שלי נעשה אינרטי, הנשמה שלי נכנעה, שום מנהרה לא נפתחה מולי, שום אור לא אתגר אותי, רק האין היה נוכח...

רוני אקריש הוא ‏מייסד ומנהל‏ האוניברסיטה העממית - חינמית "קפה דעת"‏.

*  *  *

התעוררתי הבוקר באור חדש. לפני 17 שנים בדיוק, ב-18 בינואר 2006 בשעה 13:28, הלב שלי הפסיק לפעום, הגוף שלי נעשה אינרטי, הנשמה שלי נכנעה, שום מנהרה לא נפתחה מולי, שום אור לא אתגר אותי, רק האין היה נוכח.

אני מדמיין את פריקת הצוות הרפואי, הדרישות וההוראות, המזרקים והמחטים, מוצרי העירוי...

אני מכיר את הקולגות שלי, הם אף פעם לא מוותרים: עיסוי לב, חמצן ולבסוף הכוחות המיוחדים: הדפיברילטור! אתו אין קונצים, זה עובר או זה שובר.

אכן כן, הצליחו...

אני פוקח עיניים, מביט, כואבת לי הלשון, אני שואל שאלות, והם עונים לי:

- "נשכת את עצמך";

- אני שואל "איך?";

- עונים לי: "קצת אפילפסיה";

- אני שואל: "איפה?";

- אומרים לי: כשהיית שם!

[בתמונה משמאל: אני שואל שאלות, והם עונים לי... חלק מתמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

מסביבי, מולי, דממת מוות, מוזרה ולא מוכרת למיון הדסה עין כרם, כולם שם, פניהם נפולות, לבושים בירוק, לבן או כחול, בני לוויה ב-27 שנות עבודה ועמל רפואי. אחד החברים שלי, פרופסור לקרדיולוגיה, ניגש אליי עם דמעות בעיניים, לוקח את ידי ואומר לי בקול חנוק: ברוך שובך בינינו! גם אשתי שם, מבטה רעוע מכאב ומפחד; אבא שלי, גם אחי, כולם נקראו למיטתי על ידי עמיתיי.

רגעים גורליים אלה נשארים חקוקים בזיכרוני...

הם חודרים לחיקי ומערערים את קיומי. לעולם לא אוכל להיות מי שהייתי.

אובחנתי לאחר מכן כפוסט טראומתי. נדרשתי למעקב במשך שנה, דרך מומחי-נפש, כדי לקבל טוב יותר את העובדה, הבלתי נתפסת, לחיות את חווית המוות!

[בתמונה משמאל: רגעים גורליים אלה נשארים חקוקים בזיכרוני... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי Ralphs_Fotos לאתר FIXABAY]

אני חייב להודות שאחרי 17 שנות לידה מחדש, מעולם לא הרגשתי חי כמו מאז אותם רגעים של האין. בשנת 2009 הוכרזתי כנכה 100%, אך יותר מתמיד, אני מלא בפרויקטים. הכתיבה התגלתה אלי. אני האיש של הדיבור והנאום. היא הפכה עבורי לטיפול היומיומי שלי: מאמרים, טקסטים, ספרים, שירה, אפוריזמים... בצרפתית בהחלט, אך בהדרגתיות, גם בעברית.

באופן מפתיע מאוד. הדובדבן על קצפת של קיומי הצנוע יהיה הקמתה של האוניברסיטה העממית החינמית בירושלים, ה"קפה דעת שלי" יצע של דעת, חוכמה ובינה, החסר כל זיקה גשמית, עבור עמי בישראל!

הרשו לי לאחל לעצמי, מתוך ליבי השבור, יום הולדת שמח ובריאות איתנה, כאן ועכשיו.

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!