תקציר: בפרשת וארא, השנייה בספר שמות, אנו לומדים על שאלות והיסוסים נוספים של משה ותשובות אלהים, מניין שנות הגלות במצרים, שבע מכות ראשונות במצרים כהכנה ליציאה ממנה, וכן כי בני ישראל אינם "כובשים" אלא חוזרים לארצם...

[לסדרת מאמרי פסח ויציאת מצרים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על פרשת וארא, לחצו כאן]

עודכן ב- 12 בינואר 2024

דוד א' פרנקל (ראו תמונה משמאל) הוא ד"ר למשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ופרופ' אמריטוס בפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון בנגב.

מחבר הספר "תובנות מנהיגות וניהול - הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל" בהוצאת ראובן מס, ירושלים (ראו תמונת כריכה למטה).

*  *  *

בפרשת וארא, השנייה בספר שמות, אנו לומדים על שאלות והיסוסים נוספים של משה ותשובות אלוהים, מניין שנות הגלות במצרים, שבע מכות ראשונות במצרים כהכנה ליציאה ממנה...

וכן, כי בני ישראל אינם "כובשים" אלא חוזרים לארצם.     

שאלות והיסוסים נוספים של משה ותשובת אלוהים

בסוף פרשת שמות שאל משה את אלוהים שתי שאלות נוקבות (ה, כב). הראשונה: "אֲדֹנָי, לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה?" והשנייה: "לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי?" ומוסיף מיד הסבר לשאלותיו: "וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ" (ה, כג).

בפסוק האחרון בפרשת שמות קראנו את התשובה לשאלה הראשונה: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה, כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ" (ו, א), כלומר – לא רק ירשה להם לצאת ממצרים אלא אפילו יכריחם לעזוב אותה. גם אלה שיתעקשו להישאר בגלות במצרים, יוכרחו לעזבה.

האם אין בזה רמז לכל הדורות, עד ימינו, שרבים מיהודי הגולה מתעקשים להישאר בה, ובלבד שלא לעלות לישראל, גם כאשר צפו להם שואה שתחל בגירוש מארצות מגוריהם ותגיע לקיצה רק במחנות ההשמדה, שלצער כולנו אכן קרתה? המצער הוא שגם היום עדיין אין מפיקים יושבי הגולה את הלקח. 

לאחר סיומה של פרשת שמות, משיב אלוהים בפרשת וארא על השאלה השנייה

אלוהים חוזר באזני משה על הבטחותיו לשלושת האבות, להם לא גילה את שמו, אך כעת לאחר שחשפו בפני משה עליו הטיל את המשימה, הוא מבטיח למשה כי יקיים את הבטחותיו לאבות לתת לצאצאיהם את ארץ כנען, "אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ" (ו, ד). כלומר, לשים קץ לגלות ולהחזיר את עמו לארצו.

הוא מוסיף כי הוא ער ל"נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת־בְּרִיתִי" (ו, ה). הוא מורה למשה לספר לבני ישראל את הבטחתו שיוציאם ממצרים וכי יצילם מעבודתם ויגאל אותם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת־יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה" (ו, ח), אלא שבאותה עת - כאשר אמר משה דברים אלה לבני ישראל - היו הם כבר חסרי ביטחון ואמונה, ואפילו לא התווכחו אתו. הם פשוט "לא שמעו" – הם חשו מושפלים ומדוכאים, סובלים מעינויי העבודה, ולא היו מסוגלים לקלוט ולעכל את מה שמשה אמר להם. "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (ו, ט).

יש להניח כי הם גם התאכזבו מהניסיון הראשון שנכשל. חרף העובדה שבני ישראל לא נטו לשמוע בקולו של משה, ממשיך אלהים בתוכניתו ומורה למשה שימשיך לפעול לפי הוראותיו.

משה עדיין מהסס ומעלה פעם נוספת את פקפוקיו בפני אלהים בנימוק שאם לא הצליח לשכנע את אחיו בני ישראל, הרי ודאי שגם לא יוכל להשפיע ולשכנע את פרעה.

בתגובה לפקפוקיו של משה, מצווה עתה אלוהים על משה ואהרן לפנות לפרעה (כאשר בעבר ציווה זאת רק על משה) כדי להוציא את בני ישראל ממצרים. אלהים חוזר על ההוראות שנתן למשה, ומבהיר שאל למשה לחשוש מהיותו כבד פה, כי אהרן יהיה זה שידבר במקומו בפני פרעה.

גם כאן חוזר אלוהים על מה שכבר אמר בזמנו למשה, שפרעה יסרב לבקשותיהם כי במתכוון יקשה אלוהים את לבו, כדי שאם פרעה לא ישעה לבקשותיהם של משה ואהרן – הוא יספק בכך עילה לכך שאלוהים יוציא את עמו בני ישראל ממצרים "בשפטים גדולים".

בשלב זה מסתיימת המערכה הראשונה של הדרמה.

מספר השנים שבני ישראל ישבו במצרים

כאן מובא קטע אתנחתא (ו, יד-כז), הבא להבהיר את מעמדם של משה ואהרן בקרב "עם בני ישראל".

הכתוב מפרט את מקומם בהיררכיה הלאומית ומבהיר שאביהם, עמרם, היה נכדו של לוי, בנו השלישי של יעקב, ואמם, יוכבד, הייתה בתו של לוי, ומשה ואהרן "הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם – הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן" (ו,כז).

לקטע זה יש חשיבות, לא רק כדי למקם את אהרן ומשה בהיררכיה הלאומית, אלא – מאחר שהובאו כאן גם שנות חייהם של בני משפחת לוי – ניתן לקבוע את מספר השנים בהן בני ישראל ישבו במצרים מאז ירידת יעקב ובניו עד ליציאת מצרים – שהן כמאתיים או אפילו מאתיים ועשר שנים – ולא כפי שניתן יהיה להבין מהאמור בפרשת בא, לפיה בני ישראל ישבו במצרים ארבע מאות ושלושים שנה (יב, מ-מא).

לפי כל החישובים השונים, יש להניח שמספר זה של ארבע מאות ושלושים שנה הוא מנין השנים מאז ברית בין הבתרים עד ליציאת מצרים. מאחר שהישיבה במצרים מאז ירידת יעקב ובני ישראל למצרים הייתה רק כמאתיים ועשר שנים, כמפורט בפרשת וארא – בין בני יעקב ליוצאי מצרים הפרידו כארבעה דורות בלבד, ולא למעלה מארבע מאות שנים.

קהת, אביו של עמרם, נמנה בין הבאים עם יעקב למצרים (בראשית מו, יא). עמרם, בן קהת, שנפטר בגיל מאה שלושים ושבע שנים (ו, כ), נולד במצרים וגם אם נניח שנולד סמוך לאחר ירידת קהת למצרים, ונפטר בשנה בה נולד בנו משה, הרי מכיוון שיציאת מצרים הייתה כאשר משה היה כבן שמונים שנה, תקופת השהות של בני ישראל במצרים הייתה לא יותר מאשר כמאתיים ועשר שנים (ו, כ).

סיפור יציאת מצרים נראה כהתגשמות הבטחת אלוהים לאברהם בברית בין הבתרים "גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, וְגַם אֶת־הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי־כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית טו, יג). בהתאם לחישובי השנים כמפורט במקרא, מעת הברית בין הבתרים עד ליציאת מצרים, יש להניח, אפוא, שהכתוב בפרק יב אכן התייחס לתקופה שבין ברית בין הבתרים עד ליציאת מצרים.

את מספרם הרב של בני ישראל במצרים בתקופה כה קצרה יחסית, ניתן להסביר כי המספר של שבעים נפש שירדו למצרים, כמסופר בפרשת שמות, הוא מספרם של בני יעקב הגברים בלבד, שלא כלל את הנשים ואת כל הקהל הגדול, עליו נמנו עובדים, עבדים ושפחות שהועסקו במשפחת האבות במשך כל השנים שהתאחדו באמונה באל יחיד והפכו ממשפחה מוגדלת – ל"עם בני ישראל".

שבע המכות הראשונות על מצרים: דם, צפרדעים, כינים, ערוב, דבר, שחין וברד

לאחר האתנחתא אנו חוזרים לחלקה השני של הפרשה, מפסוק יד בפרק ז ואילך– שהוא המערכה השנייה של הדרמה. חלק זה עוסק בשבע מכות ראשונות הנוחתות על מצרים. "השחקנים" משה ואהרן – הם שליחיו ועושי דברו של אלוהים, המכוון את המהלכים.

על מטרתם של המהלכים השונים אנו לומדים בפרשת וארא, בה אלוהים אומר מראש למשה ואהרן (ז, ג-ה): "וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת־לֵב פַּרְעֹה, וְהִרְבֵּיתִי אֶת־אֹתֹתַי וְאֶת־מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְלֹא־יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה, וְנָתַתִּי אֶת־יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת־צִבְאֹתַי אֶת־עַמִּי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי־אֲנִי יְהוָה [...]". אך בעוד שבניסיון הראשון, שנכשל, לא פעלו משה ואהרן כהוראת אלוהים, בא הכתוב כאן לאשר שמעתה ואילך "יַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתָם כֵּן עָשׂוּ" (ז, ו).  

מכות מצרים נועדו לא רק כדי לשחרר את בני ישראל מעבדות ולהוליכם לחרות, אלא גם ללמד את פרעה לקח כדי שיפסיק להתרברב ולהתגאות בכוחו.

לפני המכה הראשונה – דָּם (ראו תמונה למטה), מורה אלוהים למשה ולאהרון להודיע לפרעה בשם ה': "בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי יְהוָה" (ז, יז). פרעה לא נכנע והמשיך להתעקש למרות מכת הדם, כפי הכתוב "וַיֶּחֱזַק לֵב־פַּרְעֹה וְלֹא־שָׁמַע אֲלֵהֶם" (למשה ולאהרן) (ז, כב).

אותה תגובה שהייתה בניסיון הראשון.

לפני המכה השנייה – צְפַרְדְּעִים – מורה אלהים להודיע לפרעה: "לְמַעַן תֵּדַע כִּי־אֵין כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ" (ח, ו). על סרובו של פרעה לאחר מכת הצפרדעים כתוב: "וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי היתה הָרְוָחָה, וְהַכְבֵּד אֶת־לִבּוֹ וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם" (ח, יא).   

לפני המכה השלישית – כִּנִּים – ה' אינו מורה להזהיר את פרעה, אך לאחר מכה זו כתוב "וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם" (ח, טו) וגם לא לחרטומים שאמרו לו ש"אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא".

לפני המכה הרביעית – עָרֹב – ניתנה שוב הוראה להזהיר את פרעה "לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי יְהוָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (ח, יח). אך לאחר שהתאושש ממכה זו שוב "וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת לִבּוֹ גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת" (ח, כח), כאשר לפני זאת נראה היה כאילו הלך לקראת בני ישראל כשהודיע למשה ואהרן שבני ישראל יוכלו לזבוח לאלהים במצרים (ח, כא), אך לא מחוץ לה, כדי למנוע את יציאתם ממצרים.

כאן מגיעה המכה החמישית – דֶּבֶר, וגם אחריה – "וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָם"(ט, ז).  

המכה הששית היתה שְׁחִין (ראו תמונה למטה), שמפניה לא הורה אלהים להזהיר. כאן מזכירנו הכתוב פעם נוספת את תוכניתו של אלהים: "וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת־לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם (=לחרטומים), כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה" (ט, יב).

בשלב זה מורה אלוהים למשה להתייצב בפני פרעה ולהודיעו כי עד כה אלוהים העמיד אותו, את פרעה, בניסיון כדי שיראה את כוחו, אך מכיוון שפרעה עדיין מתעקש – אלוהים מזהירו באמצעות משה "כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת־כָּל־מַגֵּפֹתַי אֶל־לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל־הָאָרֶץ" (ט, יד).

המכה השביעית הייתה מכת בָּרָד. מכיון שפרעה מסרב לשחרר את בני ישראל ולשלחם, מונחתת מכה זו – מכה שפגעה בכל אדם, בהמה ועשב השדה במצרים, מלבד בבני ישראל וברכושם. מכת הברד היתה קשה מאד ופרעה מנסה להעביר את רוע הגזרה בהתחכמות: הוא יבטיח למשה ואהרן שיוכלו להוציא את בני ישראל ממצרים, ובלבד שיפסיקו את מכת הברד. משה מתפתה ומבקש מאלוהים להפסיק את מכת הברד, הברד נפסק אך "וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל [...]" (ט, לה). לא היתה בכך הפתעה כי היה זה "[...] כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה בְּיַד־מֹשֶׁה" (ט, לה).

המאבק נגד פרעה צריך להימשך. תוכניתו של אלוהים טרם נסתיימה. כדי שבני ישראל לא יפריעו להשגת המטרה, הם אינם שותפים לשיחות, ויתכן אף שאינם מקבלים דיווחים עליהם. לכך שתי סיבות:

- האחת: שלא תיפול רוחם, כי אינם מבינים את מהותן;

- השנייה: שלא יפריעו למשה ולאהרן להמשיך בתוכניתם.

מסיבה זו – כל המגעים, כפי שראינו, הם רק בין פרעה לבין משה ואהרן, ללא נציגות של זקני ישראל, שליחים או משקיפים אחרים, זאת גם כדי למנוע הדלפת ידיעות וסיכול משימות.

בני ישראל אינם "כובשים" אלא חוזרים לארצם המקורית!

קריאה נוספת של תחילת הפרשה, תוך ניתוח שבעה פסוקים ראשונים בפרק הראשון שבה – מדהימה בסדר העניינים: אלהים – האבות – ההבטחה – והמורשה: "אֲנִי יְהוָה" (ו, ב). לאחר מכן – האבות: וָאֵרָא אֶל־אַבְרָהָם אֶל־יִִצְחָק וְאֶל־ַעֲקֹב (ו, ג) ומכאן להבטחה על הארץ: "גַם הֲקִמֹתִי אֶת־בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר־גָּרוּ בָהּ" (ו, ד), וכל זה מוביל למורשה: "הֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת־יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה" (ו, ח).

כל זאת על רקע סבלות מצרים והעבודה הקשה – "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים" (ו, ו), והתוצאה – "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם" (ו, ז).

זוהי תמצית ההיסטוריה מתקופת האבות עד לכינון העם, שביסודו הברית שכרת אלהים עם האבות.

בקטע זה מובלטת העובדה: בני ישראל אינם "כובשים" את הארץ אלא חוזרים לארצם המקורית – למורשתם – "וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְהֹוָה".  

מכאן השמות לארבע הכוסות (בהגדות פסח רבות: ארבעה) בליל הסדר:

- כוס ראשונה – הוֹצֵאתִי;

- כוס שניה – הִצַּלְתִּי;

- כוס שלישית – לָקַחְתִּי;

- כוס רביעית – גָאַלְתִּי.

ולאלה יש המוסיפים כוס חמישית – הֵבֵאתִי, שהיא בראש הרשימה בפרשת וארא, כפי שהורה הרב שלמה גורן זצ"ל, שהיה הרב הראשי לישראל, בעקבות אמירות והוראות של רבנים במהלך הדורות – כדי לסמל את קיבוץ הגלויות בארץ לאחר הקמת המדינה.    

* * *

בדומה לדרמות שונות עליהן למדנו בספר בראשית, גם כאן נמצאים אנו בליבה של דרמה. עד כה נחשפנו רק לשתי המערכות הראשונות שבה. כעת אנו עומדים בפני המשכה לקראת סיומה בפרשה הבאה – פרשת בא.

אך ככל מחזות החיים – עם סיומה של דרמה, תחל דרמה אחרת. מצפות לנו עוד דרמות רבות בהמשך הגיגינו והרהורינו בפרשות השבוע.

[לסדרת מאמרי פסח ויציאת מצרים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על פרשת וארא, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת וארא;
• אוסף מאמרי פסח ויציאת מצרים;
• אוסף המאמרים על פרשת שמות;
• אוסף המאמרים על פרשת בא.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת וארא באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 3/1/19.
• פנחס יחזקאלי (2018), מאמרי פסח ויציאת מצרים ב'ייצור ידע', יצור ידע, 30/3/18.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת בא באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 10/1/19.