תקציר: יציאת מצרים לא הייתה רק לשחרור בני ישראל מעבדות. המטרה העיקרית הייתה להפוך את בני ישראל לעם. אמנם היה זה עם ללא טריטוריה נשלטת ועדיין ללא סדרי שלטון. כל עוד היו כולם עבדים במצרים, לא ניתן היה להעניק להם חוקים וסדרי מינהל. לשם כך היה צורך להוציאם ממצרים, לשחררם מעבדות ולהפכם לעם בן חורין. תוצאה זו הושגה לאחר קריעת ים סוף, כאשר בני ישראל עברו בו בחרבה והגיעו לגדתו השנייה.  

[לאוסף המאמרים על 'פרשת בשלח', לחצו כאן]

עודכן ב- 24 בינואר 2024

דוד א' פרנקל (ראו תמונה משמאל) הוא ד"ר למשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ופרופ' אמריטוס בפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון בנגב.

מחבר הספר "תובנות מנהיגות וניהול - הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל" בהוצאת ראובן מס, ירושלים (ראו תמונת כריכה בסוף המאמר למטה).

*  *  *

בפרשת בשלח מספר נושאים:

תחילת המסע – קריעת ים סוף – שירת הים – תלונות בני ישראל – נס המים – המן – מסה ומריבה – מלחמת עמלק ועידוד הלוחמים [לאוסף המאמרים על 'פרשת בשלח', לחצו כאן].

.

הדרך הארוכה היא הדרך הקצרה...

המסע לים סוף: בני ישראל יצאו ממצרים. משה, בהוראת אלוהים מנחה את בני ישראל דווקא בדרך הארוכה מהיציאה ממצרים לעלייה לארץ.  אלוהים יודע את נפש בני עמו ישראל היוצאים ממצרים. הם לא ידעו עד כה מה הם חיי חופש. הם יראים מפני סכנות העתיד הבלתי ברור. יציאה בדרך הקצרה היא גם הדרך הקצרה חזרה.

לכן "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה". מסיבה זו "וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף [...]" (יג, יז-יח).

בפרשת בא קראנו, ש"הוֹצִיא יְהוָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם" (יב, נא) ובפרשתנו אנו קוראים את ההמשך "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (יג, יח), כלומר, סדורים בסדר צבאי [לאוסף המאמרים על פרשת בא, לחצו כאן].

יש להניח שבכל נדודי בני ישראל במדבר הייתה הליכתם מאורגנת ומסודרת ולכן אף הצליחו להילחם עם אויבים שונים במדבר בדרכם לארצם.

עמוד אש, עמוד ענן וסדר מופתי...

גם אם נבין את הביטוי שש מאות רגלי גברים, הכתוב בפרשת בא, כשלש מאות גברים, זוג רגליים לכל גבר - ונצרף לחלקם נשים וילדים לכל זוג, נגיע למיליון נפש לפחות. מכאן יש ללמוד על הסדר המופתי, על הארגון וההליכה בצורה מסודרת שתכנן משה, שכבר התחלנו ללמוד על תובנותו הנפלאה וכשרונותיו היוצאים מן הכלל בנושאי מנהיגות וניהול, ולהבין כיצד הצליחו בני ישראל בהנהגתו להילחם עם אויבים שונים בדרכם לארצם ולהצליח. 

כדי לשמור על הסדר בעת הנדודים, הודרכו בני ישראל בסימנים המקובלים בעת נדודים במדבר – במשך היום העננים מורים את הדרך, ובמשך הלילה, בשעות החשכה – ידריך עמוד האש את הנודדים לכיוונם הנכון (יג, כא-כב) - הערכות צבאית למופת.

התחלת מסכת ארוכה של תלונות מצד בני ישראל

כעבור זמן קצר מעת יציאת בני ישראל ממצרים, הבין פרעה שבני ישראל פנו לתוך המדבר ואין בכוונתם לחזור, על כן הורה לצבאו לרדוף אחריהם כדי להחזירם (ראו תמונה משמאל). אלהים כבר הזהיר את משה מפני מצב זה, אך הבטיחו שיכביד לב המצרים ויענישם. ואכן, צבא מצרים רדף אחרי בני ישראל והגיע לקרבתם, כאשר הם כבר חנו על שפת הים אותו עליהם לצלוח.

בני ישראל המומים, ומיד קמו מבין בני ישראל הטוענים שהיו יכולים לחיות במצרים, אמנם חיי עבדים, וכי הם מעדיפים להמשיך חיים כאלה על פני מוות במדבר בארץ זרה. למרות כל הניסים שראו: עשר מכות מצרים, הבטחותיו של משה והזכרת ההבטחות האלוהיות לאבות האומה - בני ישראל שהתרגלו לחיות כעבדים, מתגעגעים למקום הולדתם ולחיי העבדות. הם מתלוננים בפני משה ומאשימים אותו על כך שהוציאם ממצרים. הם גם ממציאים כעת סיפור שעוד בהיותם במצרים התנגדו, כולם או רבים מהם, ליציאה ממצרים, הסותר את מה שהיה באמת במצרים.

אכן, למי שהתרגל כל חייו לזחול, קשה להזדקף וללכת זקוף קומה!

קריעת ים סוף – כישרונות של מנהיג

משה העביר את צעקת העם לאלהים כשאליה הוא מצרף את זעקתו, אך תשובתו של אלהים פסקנית.

הוא מורה למשה שלא לשעות לבקשת בני ישראל להחזירם למצרים לבית עבדים, אלא: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ. וְאַתָּה הָרֵם אֶת־מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת־יָדְךָ עַל-הַיָּם וּבְקָעֵהוּ, וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה" (יד, טו-טז).

כלומר, אל למשה להתפתות להיכנס למשא ומתן עם בני ישראל. אלהים מורה לו כי כמנהיג אמיתי עליו להתעלם מתלונותיהם ולצוות על בני ישראל שיתקדמו לכיוון הים, וכאשר יגיעו לים – יטה את ידו עם המטה, יבקע את הים ובני ישראל יעברו "בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה" וכל זה לקראת חציית הים במשך הלילה [בחזרה לריכוז המאמרים: 'הכל על מנהיגות'].

המצרים אינם יכולים לראות את בני ישראל מכיוון שהענן מסתיר אותם, וכמו במכת החושך – המכה התשיעית – גם כאן החושך שרר על המצרים, אך לבני ישראל האיר האור. הגיגיי והרהוריי הם על הכתוב בפרשת השבוע והמסקנות שיש ללמוד ממנה, ולא להסביר את מהותם של איתני הטבע או לבקר את פרטי האירועים מבחינה מדעית. התוצאה הייתה שהים נבקע ובני ישראל עברו בחרבה כשהמים עמדו כחומה, כדי לאפשר את מעברם. לעומת זאת – כאשר הגיעו המצרים לים וניסו לחצותו, המים שנחצו חברו מחדש וצבא מצרים וכל חייליו וסוסיו טבעו בים, כי לא היו מסוגלים כבר לצאת ממנו. הפרשה מסכמת את התוצאה בשני פסוקים:"וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת־יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת־מִצְרַיִם מֵת עַל־שְׂפַת הַיָּם. וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת־הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת־יְהוָה וַיַּאֲמִינוּ בַּיהוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (יד, ל-לא).  

שירת הים

קריעת ים סוף, מעברם של בני ישראל וטביעתם של אנשי צבאו של פרעה ופרשיו, היה מאורע כה עמוק, שהדרך הנפלאה לבטאו הייתה באמצעות השירה – הידועה כ"שירת הים".

זו השירה הראשונה מבין שלוש שבתורה. השתיים האחרות הן שירת הבאר – שהיא שירה קצרה בספר במדבר, ושירת האזינו – שהיא שירה ארוכה בספר דברים. שירות אחרות אנו מוצאים בספרי הנביאים ובכתובים לרבות מזמורי התהלים, נוסף על קטעים רבים בעלי משקל ואופי ליריים שאנו קוראים בתורה.

שירת הים היא שיר ניצחון, שבו חמישה בתים, ופותח במלים אלה: אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר:

הבית הראשון, פסוקים א-ו, מתאר את גדולת אלהים לעומת תבוסת פרעה:

"אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי־גָאֹה גָּאָה – סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.

עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ – וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה.

זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ – אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ.

יְהוָה אִישׁ מִלְחָמָה – יְהוָה שְׁמוֹ.

מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ – יָרָה בַיָּם,

וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו – טֻבְּעוּ בְיַם־סוּף.

תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ – יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ־אָבֶן.

יְמִינְךָ יְהוָה נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ – יְמִינְךָ יְהוָה תִּרְעַץ אוֹיֵב."

בית זה מסתיים בהכרזה: "יְמִינְךָ יְהוָה נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ – יְמִינְךָ יְהוָה תִּרְעַץ אוֹיֵב" ובה כפל הביטוי "יְמִינְךָ".

הבית השני, פסוקים ז- יא, מתאר את תקוות השווא של האויב וחיסולו ומסתיים שוב בהאדרת אלהים:

"וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ – תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ.

וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם – נִצְּבוּ כְמוֹ־נֵד נֹזְלִים,

קָפְאוּ תְהֹמֹת – בְּלֶב־יָם.

אָמַר אוֹיֵב: אֶרְדֹּף, אַשִּׂיג – אֲחַלֵּק שָׁלָל.

תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי – אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי.

נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם – צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים.

מִי־כָמֹכָה בָּאֵלִם, יְהוָה – מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ,

נוֹרָא תְהִלֹּת – עֹשֵׂה פֶלֶא."

גם בית זה מסתיים בכפל ביטוי: "מִי כָמֹכָה".

הבית השלישי, פסוקים יב-טז, צופה לעתיד...

הוא מתאר את הנפלאות והניסים שיהיו לעם ישראל במלחמותיו בעתיד, כאשר אלהים יפיל אימה ופחד על אויבי ישראל שידמו לאבן המסמלת את קירות המים שהתאבנו ואפשרו לבני ישראל לעבור ביניהם כמו שעברו בים סוף:

"נָטִיתָ יְמִינְךָ – תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ.

נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם־זוּ גָּאָלְתָּ – נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל־נְוֵה קָדְשֶׁךָ.

שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן – חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת.

אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם – אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד

נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן.

תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד – בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן.

עַד־יַעֲבֹר עַמְּךָ יְהוָה – עַד־יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ."

וכמו שני הבתים הראשונים גם בית זה מסתיים בכפל ביטוי: "עַד־יַעֲבֹר".

הבית הרביעי, שהוא בית קצר - פסוקים יז-יח, מבהיר את תכלית היציאה ממצרים

מטרת הנס הגדול ועתידו של העם שיתיישב בארץ המובטחת: 

"תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ – מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְהוָה,

מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ – יְהוָה יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד".

סיומו של בית זה, המסיים את השירה, הוא קריאת הודיה: "יְהוָה יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד"(טו, יט).

מהלך משמעותי ביותר של היסטוריה מסוכם בפרק שירה. על ההתלהבות שאחזה בלב בני ישראל לאחר חציית ים סוף, אנו לומדים גם מכך שהשירה היתה מלווה בנגינת כלים: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ, וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם: שִׁירוּ לַיהוָה כִּי־גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (טו, כ-כא).

מרים פונה לנשים לשיר בעקבות משה. משה החל את שירת הים בביטוי "אָשִׁירָה לַיהוָה". מרים אינה משייכת לעצמה מאומה אלא רק קוראת לנשים "שִׁירוּ לַיהוָה" כשהיא מלווה את השירה בתוף, והנשים שרות אחריה בלווי כלי נגינה, כשהיא עונה להן לאחר כל בית או פסוק בפזמון: "שִׁירוּ לַיהוָה כִּי־גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם". יש להניח שגם ה"מחולות" המוזכרות בצד התופים היו סוגי חלילים, או מקבץ חלילים, לאור הדמיון המילולי למונח "מחולות".

השבת בה קוראים את פרשת בשלח בבתי הכנסת נקראת גם "שבת שירה" - לכבודה של שירת הים.

לשירה ספונטנית יש חשיבות מיוחדת לאיחוד הלבבות, הן בשעת הצלה והן בשעות קשות

אנו חשים זאת בשירת הים שהיתה בשעת הצלה ושמחה. לעומתה – בשעת עצב וכאב – השירה הספונטנית של גולי בבל – "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל" (תהלים קל"ז, א-ט), שנחרתה עמוק בזיכרון הלאומי, הפכה להמנון ותפילה לחופש ושחרור. שירה בציבור מאחדת את השרים, הן בעת צרה ומצוקה והן בעת שמחה וגאווה, כך שירי מחתרות, שירים ככלי עזר ללימוד, שירי צעדות, עידוד והשראה, וכמובן המנונים לאומיים.  

יציאת מצרים לא היתה רק לשחרור בני ישראל מעבדות. המטרה העיקרית היתה להפוך את בני ישראל לעם.

אמנם היה זה עם ללא טריטוריה נשלטת ועדיין ללא סדרי שלטון. כל עוד היו כולם עבדים במצרים, לא ניתן היה להעניק להם חוקים וסדרי מינהל. לשם כך היה צורך להוציאם ממצרים, לשחררם מעבדות ולהפכם לעם בן חורין. תוצאה זו הושגה לאחר קריעת ים סוף, כאשר בני ישראל עברו בו בחרבה והגיעו לגדתו השניה.

מצב זה חזר בגלויות השונות. בגלות בבל ובגלות לאחר חורבן הבית השני – הפכנו להיות עם ללא טריטוריה. סדרי השלטון והמינהל המצומצמים במקומות שהיו – נועדו לסדר ולשלטון פנימי בלבד. רק כאשר חזרנו לארצנו והקמנו את מדינתנו, הריבונות חזרה לידינו.

מאמרים נוספים באתר על שירת הים:  - אבי הראל: שירת הים – בין פרוזה לשירה; - אבי הראל: תרגום שירת הים לארמית. - יוסי פיינטוך: "מעשה ידי טובעין ואתם אומרים שירה" – במי המדובר?

תלונה נוספת בצד חוקי סדר ובריאות הציבור

למרות הנס הגדול והכביר, לא יחלוף זמן רב ובני ישראל יחזרו לסורם ויחדשו את תלונותיהם. אנו בקושי שומעים, וליתר דיוק, קוראים, על הודיות בשל ההצלחות – אלה מתקבלות כמובן מאליו וללא הבעת תודה.

כל אפשרות או שמועה, גם אם אינה נכונה, של אי הצלחה, שלא לדבר על ציפייה לתוצאות שונות – הוגדלה ללא כל יחס למציאות, ובלבד שניתן היה להשתמש בה כדי להשמיץ ולהפגין כדי להפכה ל"אסון לאומי". התלונה הפכה לאחת התכונות המיוחדות הטבועות בעמנו לאורך כל השנים.

כבר ערב קריעת ים סוף, התלוננו בני ישראל ואמרו אל משה: "הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם?" (יד, יא).

למרות הנס הגדול של קריעת ים סוף – לא שקטו בני ישראל והחלו לתור אחר עובדות עליהן יוכלו להתלונן ולאלתר. מיד לאחר קריעת ים סוף, בדרך למדבר שור, כשהגיעו בני ישראל למָרה, שם לא יכלו לשתות את המים כי היו מרים, ומכאן שמה, "וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר: מַה־נִּשְׁתֶּה?" (טו, כד).

משה השתמש בהזדמנות זו כדי להתחיל בהנחלת החוקים והמצוות. בתגובה לתלונה, הורה אלהים למשה להשליך למים עץ הצומח באזור, מה שהמתיק את המים. היה זה אירוע מכוון, להוכיח לבני ישראל פעם נוספת את כוחו וגדולתו של אלהים ולשכנע פעם נוספת את בני ישראל שעליהם לשמוע להוראות אלהים.

לאחר המתקת המים, כאשר נרגעה רוחם של המתלוננים, החל אלהים במתן הוראת חוקים ומצוות לבני ישראל. "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ, וַיֹּאמֶר: אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְו‍ֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְהוָה רֹפְאֶךָ" (טו, כה-כו). הכתוב אינו אומר שאלהים ירפאו. מה שנאמר היה "אֲנִי יְהוָה רֹפְאֶך". לפי הבנתי הכוונה כאן בעיקר למניעת המחלות. תפקידו של הרופא לא רק לרפא אלא - ולא פחות מזה - למנוע מחלות. שמירת הציבור על החוקים, כוללת גם הוראות מניעת מחלות – רפואה מונעת.  

תלונות בני ישראל על חוסר בשר - מַן

לאחר שיצאו בני ישראל ממָרה, המשיכו למדבר סין בין אילים ובין סיני. בט"ו באייר, חודש לאחר יציאתם ממצרים, בבואם לסיני התלוננו בני ישראל שוב נגד משה ואהרן:

"מִי־יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד־יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל־סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי־הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל־הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת־כָּל־הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב" (טז, ג). תלונה מרשימה, אך ספק אם היא נשענת על עובדות. בעת יציאת מצרים, יוצאי מצרים לקחו עמם גם "צֹאן וּבָקָר, מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד" (יב, לח).

האמנם לא היה לבני ישראל בשר לאכול? האם כאשר חיו חיי עבדות – עבודה קשה כפי שתוארה בספר שמות, ישבו על סיר הבשר?

יתכן שיש להסביר את מהות התלונה גם מצד אחר, פסיכולוגי – אנשים מגמדים את צרותיהם מהן סבלו בעבר או אפילו מתעלמים מהסבל שהיה בזמנו מנת חלקם. עבודות פרך, הריגת תינוקות והשלכת ילדים למים להטביעם – כל אלה נשכחו ונמחקו מזכרונם של המתלוננים, לפחות כלפי חוץ, והם מוכנים כעת להעלות טענות סרק המוצאות חן בעיני ההמונים ואומרים "בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע", וכדי לקבל את מבוקשם הם מוכנים להעליל על משה ואהרן שמטרתם "לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב" (טז, ג).

מנוסח הדברים עולה, שאת הטענות מעלה קומץ אנשים...

כי הרי לא יתכן שלמעלה ממיליון איש יעמדו יחד ויתלוננו. אותו קומץ התאסף מסביב כעין ועד – שמינה את עצמו וספק אם נבחר – במטרה להתחיל ליצור "מפלגות" שתתמוכנה בהם בבוא הזמן, כדי לתפוס את השלטון ולהחליף את משה ואהרן.

אך אלהים מסביר למשה ואהרן כי ימטיר לחם מן השמיים כדי שהעם ילקטו מדי יום ביומו ויהיו בניסיון תמידי.

מצוידים במידע זה – מודיעים משה ואהרן לבני ישראל בשמו של אלהים, בתשובה לתלונתם, כי בערב הראשון יאכלו בשר, והיה זה בשר השלו, ולמחרת יהיה להם המזון – הלחם. ואכן בבוקר מצאו על האדמה משהו שלא הכירו ולכן כינוהו '"מַן", שמשמעותו היא "מה" כי לא ידעו מה הוא, וזה היה הלחם עבורם. הם קיבלו הוראות כיצד לאסוף את המן – הכמות היומית המותרת – וביום ששי יש ללקוט כמות כפולה, שתהיה מספקת גם לשבת – מאחר שקדושת השבת מונעת את האיסוף.

מכאן ניתן להבין כי בני ישראל כבר קיבלו הוראות בדבר שמירת שבת, ויתכן ששמירת השבת היתה בין החוקים והמצוות שניתנו לבני ישראל בהיותם במרה. אין אנו יודעים כמה זמן נהנו בני ישראל מ"סיר הבשר" במצרים, אם בכלל, אך לעניין המן – שהיה התחליף ללחם, כבר מסופר בפרשתנו כי יסופק להם לכל תקופת נדודיהם במדבר, עד אשר יבואו לגבול ארץ כנען. כדי לתת לכך משנה תוקף ולחזק את בני ישראל שאכן עם ישראל יחזור לארצו המובטחת, הורה משה לאהרן למלא צנצנת אחת ב"מן" ולהניחה למשמרת לדורות.

"מסה ומריבה"

אך, ואולי אף כמצופה, התלונות לא פסקו. כשהגיעו בני ישראל במסעם לרפידים שבמדבר סין, העלו תלונה נוספת: הם לא מצאו באר ומיד באו בטענות למשה על שאין להם מים לשתות. הוא מורה להם להתלונן במישרין בפני אלהים, אך המתלוננים – או נציגיהם – אינם מוותרים וכנראה אף יראים להתלונן בפני אלהים, ובמקום להתלונן בפני אלהים, הם חוזרים בפני משה על תלונתם. אם בתלונה הקודמת התלוננו על העדר סיר הבשר שלדבריהם היה להם במצרים, כעת ראש המתלוננים זועק: "לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת־בָּנַי וְאֶת־מִקְנַי בַּצָּמָא?" (יז, ג). סבלנותו של משה פוקעת, ואת כעסו הוא מביע בצעקתו לאלהים: "מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה?" (יז, ד). נוסח זעקה המרחיק עצמו מבני ישראל – לא "עמך" ולא "עמי" ואף לא "בני ישראל", אלא "העם הזה". בתשובתו, מורה לו אלהים לקחת עמו מזקני ישראל, שיהיו עדים למה שעומד לקרות, ומדריך אותו שבאותו מטה בו הכה את היאור יכה בצור וכתוצאה מזה יצאו ממנו מים "ושָׁתָה הָעָם". כדי להנציח את תלונת בני ישראל, קרא משה למקום "מַסָּה וּמְרִיבָה" "עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת יְהוָה לֵאמֹר הֲיֵשׁ יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן?" (יז, ז). בכך מסתיימת שרשרת ארוכה, אך רק ראשונה, של תלונות, שעוד תחזורנה ותתרבינה בפרשות מאוחרות יותר.

מלחמת עמלק, עידוד הלוחמים ונצחון במלחמה

פרשת בשלח מסתיימת בנושא אחר – מלחמתו של עמלק. עם שהתגורר במדבר, דרומית לכנען, שיצא להילחם בבני ישראל בעודם ברפידים, במטרה להשמידם כדי למנוע מהם לעלות לכנען. 

כאן אנחנו פוגשים לראשונה את יהושע (בן נון), שהיה משרתו ותלמידו של משה ולימים אף ממשיך דרכו, אותו מינה משה להנהיג את המלחמה נגד עמלק.

[בתמונה: איור מאוסף פיליפ מדהרסט המתאר את יהושע נלחם בעמלק (שמות 17). התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Philip De Vere. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

בסופו של קרב ניגף עמלק "וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב" (יז, יג). במהלך הקרב השקיף משה על שדה הקרב מראש הגבעה, וכדי לחזק את הלוחמים החזיק את ידיו מורמות ללא הפסקה. לצורך זה נעזר באחיו אהרן וכן בחוּר, אחד ממנהיגי העם (כד, יד). מבחינה פסיכולוגית – היתה לכך השפעה חיובית וחשיבות רבה.

המנהיג היה ליד שדה הקרב ולא "נעלם" בעת שהקרב נוהל בפועל. הוא לא התחבא במקלט או ב"בור" אלא משה המנהיג היה עם הלוחמים כל עוד נמשכו הקרבות כשהוא מעודדם ומחזקם.

בתום הקרב הורה אלהים למשה "כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר" וכן הורה לו להשמיע ליהושע, שמונה להיות ממשיכו, את הבטחתו: "כִּי־מָחֹה אֶמְחֶה אֶת־זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם". משה בונה מזבח באותו האתר, אותו כינה "יְהוָה נִסִּי", וזאת כדי לסמל "כִּי־יָד עַל־כֵּס יָהּ, מִלְחָמָה לַיהוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר" (יז, יד-טז). סיפור זה מובא לכאן לא כדי לספר פעם נוספת על גדולתו של אלהים, אלא להבהיר שלאחר שהושיעם מידי המצרים, הוא דואג וימשיך לדאוג להציל את בני ישראל מפני כל מי שיקום נגדם ולא רק מסכנות הטבע והסביבה.   

[לאוסף המאמרים על 'פרשת בשלח', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'פרשת בשלח'.
• אוסף המאמרים על פרשת בא.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי, שרית משיח (2017), הכל על מנהיגות, ייצור ידע, 23/9/17.
• פנחס יחזקאלי (2019), 'פרשת בשלח' באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 17/1/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת וארא באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 3/1/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת בא באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 10/1/19.