תקציר: יהודים מבקשים לנטוש, כי משהו מהותי משתנה להם והם מתקשים למצוא כאן את מקומם. וכאן מתחיל דיון חדש-ישן האם יש ליהודים מקום שהוא מולדת, שאותו - בכל מחיר - לא נוטשים. הדיון הזה שייך לכל חלקי החברה הישראלית ומחייב את הנהגתה....

[מאמר ראה אור לראשונה באתר ישראל היום. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר] [לאוסף המאמרים על תופעת הירידה מהארץ, לחצו כאן]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

אין להתעלם מעוצמת החרדה שמביאה עשרות אלפים אל כיכר הבימה בהפגנות מוצאי שבת. כביטוי לעומק המצוקה, תיאר ארי שביט: "בפרוורי תל אביב, משפחות של טייסים קרביים יושבות לשיחות שקטות ועצובות של ארוחת הבוקר: מתי לרדת מהארץ, איך לרדת מהארץ, לאן לרדת?"  (מקור ראשון, "שתיקת הימין המתון", 13.1.23).

בחינת האפשרות לירידה מהארץ אינה גילוי תקדימי של ארי שביט, השימוש באפשרות הזו הפך מזמן להתרסה רווחת.

 השיח על ירידה מהארץ אינו חדש. גם בין חלוצי העלייה השנייה והשלישית, היו יורדים רבים. ובכל זאת ראוי להתבונן בסוגיה במבט חדש. גם בימי התנ"ך יהודים ירדו מן הארץ, כמו יעקב ובניו שירדו מצרימה, וכמו אלימלך ונעמי במגילת רות, שעברו לגור במואב. בגלל רעב בארץ:

אבל הפעם הסיפור אחר

יהודים מבקשים לנטוש כי משהו מהותי משתנה להם והם מתקשים למצוא כאן את מקומם. 

וכאן מתחיל דיון חדש-ישן האם יש ליהודים מקום שהוא מולדת, שאותו - בכל מחיר - לא נוטשים. הדיון הזה שייך לכל חלקי החברה הישראלית ומחייב את הנהגתה.

בנקודת המוצא חייבת להיות מונחת הכרה משותפת של כל חלקי החברה הישראלית, שאין לנו אפשרות לוויתור אחד על השני. זה לא רק כורח הנטל המשותף בו אנו זקוקים זה לזה, כמו במסע אלונקות עם ארבעה מתחת לאלונקה שלא יכולים לוותר על אחד מהארבעה.

[בתמונה משמאל: הפעם, הסיפור אחר... חלק מתמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

זה הרבה מעל, זה כורח החובה למורשת דורות יהודים ששאפו לתקומת עם ישראל בארצו. זה היה המסד המשותף לכל מה שנכתב במגילת העצמאות.

נכון שמתקשים כיום להסכים, לא רק על סדר היום של מדינת ישראל, אלא גם על מטרה לאומית משותפת. אבל, אולי נסכים על דבר אחד בסיסי, על אהבת מולדת. נסכים שאנחנו כאן על מנת להישאר. נחדל מהאיום שאנחנו תיכף עוזבים, כאילו שיש ליהודי ישראלי אפשרות ממשית לשוב לחיי גולה ללא מולדת [להרחבת המושג: 'מטרות לאומיות', לחצו כאן].

איזה זוגיות יכולה להחזיק מעמד, כשאחד מבני הזוג מכריז בכל סיבוב של קושי שהוא מחר עוזב? 

התפנית הגדולה שחוללה התנועה הציונית בחיי עם ישראל, באה לתקן את חטאו הגדול של העם היהודי שהמתמסר לפיתוי הקיום בגולה

מציינים את החטא בנוסח תפילת מוסף בשלושת הרגלים: "ומפני חטאינו גלינו מארצנו והתרחקנו מעל אדמתנו".

כן, זה אנחנו שגלינו ואנחנו שהתרחקנו מאדמת המולדת. לא הבבלים ולא הרומאים יכלו באותם ימים, להגלות אומה שלמה. היו אלה היהודים עצמם, שנטשו וגלו מרצונם. מאז גלות בני ישראל במצרים, הייתה בהם כמיהה לפיתויי סיר הבשר של ארצות גולה. בארבעים שנות נדודי המדבר, למול כל קושי, חזרו בני ישראל אל הכמיהה: "ניתנה ראש ונשובה מצרימה".

חלק לא מבוטל מתושבי הארץ שמוכרים כיום כפלסטינים, הם צאצאי יהודים בני הארץ, שבחרו להיצמד לאדמת מולדת גם במחיר הכורח להתאסלם. אלה שעזבו, הצטרפו במהלך מאות השנים, למיליוני יהודים שכבר בסיום בית ראשון, בחרו בחיי גולה, כמו מרדכי ואסתר בשושן הבירה.

הסופר א.ב. יהושע (ראו תמונה למטה) היה מגדולי המבקרים של בחירת היהודים בחיי גולה. וכך כתב:

[בתמונה משמאל: כריכת ספרו של א"ב יהושע, בזכות הנורמליות, שראה אור בהוצאת שוקן. אנו מאמינים שאו עושים בו שימוש הוגן]

"הגולה כמצב וכאפשרות היא בין היסודות הראשוניים ביותר המרכיבים את מהותו של העם היהודי. היא נמצאת בפרודות ובאטומים הבונים את זהותנו הרוחנית והקיומית והיא חלק אורגאני של המיתוסים הלאומיים שלנו. היא איננה מצב חיצוני נכפה, אלא מצב פנימי שהעם בוחר בו ומשתוקק אליו..." (בזכות הנורמליות, עמ' 44; ראו תמונת כריכה משמאל). את הפגם העמוק הזה ביקשה הציונות לתקן.

ראוי כאן לעיון שירו של שאול טשרניחובסקי (ראו תמונה משמאל), "שיר ערש":

"נודד תהיה במלוא תבל/ אך מולדתך אחת/ זאת אל תישכח, ניסך "ציון" עד רידתך שחת/ אם גם יאחר יום גאולה/ יצעד שעל שעל/ אל תיואש, אסיר תקוה/ עוד שמשנו יעל...".

[תמונתו של שאול טשרנחובסקי משמאל, היא נחלת הכלל]

 כאלוף בצה"ל, בביקור רשמי בצבא רוסיה, נפגשתי עם הדיפלומט סולטנוב,  שהיה שנים רבות סגן שר החוץ הרוסי. סיפרתי לו שסבא וסבתא שלי עזבו את רוסיה הצארית לפני למעלה ממאה שנים, ועלו לארץ ישראל כחלוצים איכרים. הסברתי שהם לא חיפשו בארץ "מקלט" ליהודים נרדפים, את זה חיפשו אלה שהיגרו לארה"ב. הם ביקשו מולדת בארץ אבות.

הוספתי שלסבא שלי היה אח שעלה עמו, אבל כמו רבים מהחלוצים סבל מהתנאים הקשים וירד לדרום אפריקה. מה שקרה עם צאצאיו יכול ללמד על ההבדל בין יהודי בגולה לבין יהודי במולדת. נכדיו של הדוד בדרום אפריקה, התנהגו כמו יהודים בגולה, היו ראשונים לזהות את השינוי, ראשונים לקחת את כספם ולהגר למקום אחר.

בקטע של התרגשות, סגן השר הרוסי שהקפיד על פרוטוקול השיחה ברוסית, בליווי מתורגמן לאנגלית, ענה לי ישירות באנגלית: "אכן אי אפשר להכחיש שארץ ישראל בעבורכם היא ארץ אבות, רק תגיד לי למה המנהיגים שלכם הפסיקו לדבר על זה".

מה שחייב לטלטל בדיבורי עזיבת הארץ, הוא שגם בני הארץ דור שני ושלישי, ממשיכים להתנהל בארץ כמו יהודים בגולה...

הם מתנהגים, כדיירי בית מלון, שנוכחותם כאן נתונה לארעיות מתמדת.  ההסבר לכך זוכה לניתוח מקיף בספרו החשוב של היהודי יורי זלסקין שהיגר מבריה"מ לארה"ב -"המאה היהודית" (ראו תמונת כריכה משמאל).

[בתמונה משמאל: כריכת ספרו של יורי סלזקין: המאה היהודית, שראה אור בהוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב. אנו מאמינים שאנו עושים בכריכה שימוש הוגן]

הוא היטיב לאבחן את הכישרון היהודי הייחודי, שעושה את היהודי לנייד האולטימטיבי, לגולה המושלם. כמתואר במילים הראשונות בספרו: "העידן המודרני הוא העידן היהודי והמאה העשרים היא המאה היהודית. מודרניזציה פירושה להפוך לעירוני נייד... אף אחד אינו מוצלח בלהיות יהודי יותר מהיהודים עצמם. בעידן ההון - הם היזמים היצירתיים ביותר, בעידן הניכור - הם הגולים המנוסים ביותר." 

דוד בן גוריון שהכיר במלוא משמעות חובת החתירה לאחדות העם היהודי בארץ ובתפוצות, בכל זאת, בכל מפגש עם יהדות הגולה, לא היסס להבליט את התפנית המהותית שהתחוללה בחיי העם היהודי עם תקומת מדינת ישראל.

בתוך כך תבע כי המאמץ החינוכי הדרוש "להעמקת התודעה היהודית והרגשת שותפות הגורל שבין המדינה והתפוצות, לא ייכון על טיח תפל המוחק את הניגוד הקוטבי שבין תכניי החיים במולדת, לבין אלה בגולה. אלא דווקא על הבלטת הניגוד בכל אכזריותו האמתית, ועל הבהרת משמעותו הגורלית של חזון הגאולה המשיחי, גם לעם היהודי וגם לעולם כולו." (כוכבים ועפר, עמ' 190)

אם אבדנו יכולת להסכמה על מטרה לאומית משותפת, עדין נותר בנו בסיס רחב להכרה משותפת בשלילת חיי הגולה ובמעלתה הבלעדית של מדינת ישראל כמולדת. גם היום את רובנו מפעים "שיר בוקר" של נתן אלתרמן: "בהרים כבר השמש מלהטת ובעמק עוד נוצץ הטל, אנו אוהבים אותך מולדת, בשמחה, בשיר ובעמל..."

[לאוסף המאמרים על תופעת הירידה מהארץ, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• הרחבת המושג: 'מטרות לאומיות';
• אוסף המאמרים על תופעת הירידה מהארץ.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), מטרות לאומיות - כיצד נקדם את האינטרסים הלאומיים, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2023), תופעת הירידה מהארץ באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 20/2/23.