תקציר: אסטרטגיית קיר הברזל, בהשלכתה ליסודות התודעה האסלאמית, מסתכמת אם כן בהבנה שלמרות שמוטיבציית המאבק נגד הציונות אינה מסתיימת לעולם, בכל זאת ניתן יהיה להשיג מולה יציבות והשלמה זמנית. לא מכוח רצון טוב תושג ההשלמה הזו, אלא מתוקף עליונות ונחישות הכוח היהודי. ואחרי הכל, כמו בכל מערכת מורכבת, נקודת שיווי המשקל שתיווצר למול איתנות הכוח הציוני, נתונה תמיד לטלטלה. היא לעולם לא תתייצב באופן סופי וקבוע ועל כן מחויבת מידי יום במאמצי שיקום והתחדשות.

[המאמר ראה אור לראשונה בגיליון פברואר 2023 של כתב העת: 'האומה'. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר]

[לאוסף המאמרים על 'קיר הברזל' של ז'בוטינסקי, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', בהשוואה למערבית, לחצו כאן]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

במאמר "קיר הברזל", (הערה 1) הניח זאב ז'בוטינסקי את אבן הפינה ליסודות תפיסת הביטחון של מדינת ישראל [לאוסף המאמרים באתר בנושא תפיסת/תורת הביטחון, לחצו כאן].

במבט תקדימי מרחיק ראות, המאמר המשיג לראשונה - כבר בשנת 1923 - את מניעי המאבק הערבי נגד המפעל הציוני בארץ ישראל ובהתאם הציע את התפיסה האסטרטגית למענה הציוני. 

בהבנה הזו, בספרו: "תפיסת הביטחון של ישראל", (הערה 2) בחר אלוף יצחק בן ישראל, לפתוח בתיאור הגיון "קיר הברזל" כמסד לתפיסת הביטחון הישראלית. בתוך כך, היטיב לזהות ולתאר "כיצד תירגם דוד בן גוריון את הרעיון המופשט של 'קיר הברזל' לתוכנית עבודה מעשית". (הערה 3).

דוד בן גוריון ו'קיר ברזל'

סגולת האקטואליות של הגיון "קיר הברזל" כמושג יסוד בתפיסת הביטחון הישראלית, נובעת עד היום מהאופן המופשט בו הוצג.

אבל מי שקבע את מתווה הפעולה המעשי הנובע מהגיון "קיר הברזל", בשנים שקדמו להקמת המדינה ובעשורים הראשונים למדינה, היו בעיקר בן גוריון וחבריו במפלגות הפועלים החלוציות.

בקווי היסוד שאפרט להלן על משמעות ההכוונה האסטרטגית שתרם ז'בוטינסקי במאמרו, אבקש לכרוך את המאבק הערבי המתחדש בעשור האחרון נגד ריבונותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, כנובע מדעיכת הנהגת מפא"י ודעיכת דרכי הפעולה שהובילה במימוש המעשי של הגיון "קיר הברזל".

במילים פשוטות: דעיכת המחויבות הלאומית הישראלית לתודעת כורח קיר הברזל, חוללה סדקים בקיר, והם מסתמנים בעיניים ערביות כסימני חולשה המזמינים מאבק מחודש. 

שני צדדים ברעיון קיר הברזל של ז'בוטינסקי

- הצד הראשון עוסק בהמשגת מניעי המאבק הערבי ובמיוחד מניעי המאבק של הערבים תושבי הארץ.

- הצד השני עוסק במענה שראוי לתנועה הציונית לאמץ למול ההבנה שאין לסכסוך פתרון של רצון טוב והשלמה הדדית.

מבטו של ז'בוטינסקי פרץ דרך בכריכת שני צידי האבחון לרעיון כוללני אחד:

- מהצד האחד, הכיר במבט מפוכח ונועז כי מניעי המאבק הערבי רציניים ובמהותם אינם ניתנים לסיום מתוך הסכמה של רצון טוב או תמורה אפשרית הולמת.

- מהצד השני, למרות שהפריך את האשליה, שישנה דרך של רצון חיובי להסכמה ערבית עם המפעל הציוני, הוא בכל זאת הציג תקווה למציאות של השלמה ערבית עם הדרך הציונית.

זאת, בתנאי שהתנועה הציונית תשכיל לגבש מצג של עוצמה ועמידה איתנה, בדמות: "קיר ברזל שלא יהיה בכוחה של האוכלוסייה המקומית (הערבית) להבקיע".

למרות שהרעיון בכללותו מציב היגיון אסטרטגי שלם, חשובה האבחנה בין שתי סוגיות היסוד כמחוללות דיון מהותי כל אחת לעצמה

הסוגייה האחת ממוקדת במניעי המאבק הערבי, והיא מחייבת לימוד וחקירה של תנאיי הקיום התרבותי הדתי והלאומי של ערביי ארץ ישראל וערביי האזור, מתוכם צומחת ההתנגדות הערבית.

ז'בוטינסקי היה ראשון בדורו בהנהגה הציונית שהעז להכיר בקיומו הממשי והבלתי ניתן לשינוי של לאום ערבי בארץ ישראל. על בסיס הכרתו זו שירטט במבט נוקב את מניעי העומק של ההתנגדות והמאבק הערבי כנגד המפעל הציוני בארץ ישראל. מתוך הבנתו קבע: "על התפייסות מרצון ביננו לבין הערבים אין לדבר כלל, לא כעת ולא בעתיד הנראה לעין".

הוא הסביר: "הפנטזיה שהם יסכימו מרצון למימוש הציונות תמורת תועלת תרבותית או חומרית שעתיד להביא להם הקולוניזטור היהודי היא ילדותית."

הסוגייה השנייה ממוקדת במענה הרצוי להתנהלות ההנהגה והיישוב היהודי בארץ למול המאבק הערבי.  היא מחייבת לטענת ז'בוטינסקי, ברור יסודי בסיפור שיהודים ציוניים מספרים לעצמם על הצפוי להם ועל מה שנדרש מהם לקיומם ולהתפתחות מפעלם בארץ המובטחת, והיא כרוכה בבניית כוח מגן ובהשגת תמיכת השלטון האנגלי.

בהטלת הגיון המאמר על אתגרי הביטחון והמשילות של ימינו, ניתן לסכמו בשלוש טענות אקטואליות:

הטענה הראשונה: ההתנגדות והמאבק הערבי נגד הציונות מבטאים מאבק לאומי דתי שמקורות ההנעה שלו מתמידים. המחשבה המאפיינת את הממשל האמריקאי והנהגת האיחוד האירופי שיש לסכסוך פתרון חיובי בר קיימא, בהסכמה לפיצוי מתאים ולפשרה נכונה, מתגלה בשל כך שוב ושוב כמופרכת. 

הטענה השנייה: המאבק הערבי וגילומו בדרכי טרור ואלימות אינו נובע ממצוקה כלכלית, עוני וייאוש כפי שמבקשים להציגו במערב ובתמיכת בכירים ישראליים "שוחרי שלום", כמו שהוא נובע מהתקווה הערבית שניתן לערער ולהחליש את הנוכחות הריבונית הציונית עד כדי הבאתה לסיום. לא מצב הייאוש מחולל את הטרור הערבי אלא דווקא התקווה [לאוסף המאמרים על 'ריבונות', לחצו כאן].

הטענה השלישית: בהפנמת שתי הטענות הראשונות, רעיון קיר הברזל מיועד, לשלילת התקווה הערבית להשגת הישגים בדרכי המאבק כנגד הנוכחות והריבונות הישראלית ציונית.

הלמידה האישית של דוד בן גוריון

כעשר שנים לאחר פרסום "קיר הברזל", קיים בן גוריון סדרת מפגשים אישיים עם מנהיגים ערבים. הוא ניגש למעשה, לבחון בהתנסות אישית את תקפות הנחת היסוד של ז'בוטינסקי על אודות העדר כל אפשרות להשלמה מרצון.

שבתאי טבת בספרו - "בן גוריון וערביי ארץ ישראל" - (הערה 4; ראו תמונת כריכה משמאל) תיאר בפרוט את תוכן המפגשים ואת השפעתם על התפתחות גישתו של בן גוריון לשאלה הערבית. 

על פי טבת, בן גוריון הגיע למפגשים במגמה אופטימית, בתקווה למצוא "מצע משותף לתנועה הציונית ולתנועה הלאומית הערבית".

הפגישה הראשונה התקיימה ב- 20.3.1934 עם מוסא עלמי, בדירתו של משה שרת בירושלים. הפגישה נפתחה על ידי בן גוריון בביטוי הטענה הציונית הרווחת שהיהודים מביאים ברכה וקידמה לערבים בארץ. מוסא עלמי ענה לו באנגלית רהוטה: "אני בוחר שהארץ תהיה עניה ושוממה אפילו עוד מאה שנה, עד שאנחנו הערבים נהיה מוכשרים בכוח עצמנו להפריחה ולפתחה" (הערה 5).

התגובה הנחרצת הפתיעה את בן גוריון...

היא ערערה את הנחת המוצא לפגישה, שהתבטאה בציפייה לגשר על הפער בין השאיפות הציוניות לשאיפות הערביות.

מות הגבורה של עז א-דין אל-קסאם (ראו תמונה משמאל) בנובמבר 1935 בקרב עם הבריטים בכפר יעבד, עורר בבן גוריון ערעור נוסף לגישתו האופטימית. שבועיים לאחר הקרב אמר בישיבת מפא"י: "זאת פעם ראשונה שיש לערבים מעין תל חי" והוסיף כי "יש לנו ענין עם תופעה חדשה בקרב הערבים...זה לא ענין של קריירה פוליטית או בצע כסף, אלא מסירות נפש על 'קידוש השם', וכרגע יש לא אחד כמוהו אלא עשרות, אולי אלפים..." (הערה 6)

עם תחילת מאורעות תרצ"ו, בדיון במרכז מפא"י ב-16 אפריל 1936, אמר בן גוריון שהגיע למסקנה: "שאין סיכוי להבנה עם הערבים." ובשל כך יש לחתור להבנה עם האנגלים...

הוא הוסיף: "מה יכול לדחוף את הערבים להבנה הדדית אתנו? עובדות! רק לאחר שיעלה בידינו ליצור עובדה יהודית גדולה בארץ ישראל, שיהיה פה כוח יהודי כזה אשר כל אדם יראה שאין להזיזו, רק אז ייברא התנאי המוקדם לדיון עם הערבים." (הערה 7).

הדברים בלשונם וברוחם גילו אימוץ מלא של עמדת "קיר הברזל" של זאב ז'בוטינסקי, כפי שבוטאה במסקנת מאמרו: "כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאתנו, הם לא יבגדו בתקווה זו... עם חי מסכים לוויתורים בשאלות גורליות שחשיבותן אדירה, רק כאשר אין לו כל תקווה; רק כאשר בקיר הברזל לא נראה אף לא סדק אחד."

קיר הברזל בזיקתו לאמונה האסלאמית

למרות שז'בוטינסקי לא התמחה ברזי האמונה האסלאמית ולא בגווני התרבות הערבית, מבטו הבוחן נגע בשורש התודעה שמכוננת את הגיון המאבק של המאמינים בני דת האסלאם [לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', בהשוואה למערבית, לחצו כאן].

מה שמוכר כיום במושג "אל מוקאמה", התקבע בטעות בתרגום הרווח למושג במילה "התנגדות", אלא שבנוסף הוא טעון ביסודותיו בשקיקה דתית לקוממיות ולחובת דרך המאבק:

- המושג מבטא מצד אחד חובה אמונית שלא לזנוח את דרך המאבק (אם תרצו, הגרסה הפלסטינית ל"לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה ..."; משנה, מסכת אבות, פרק ב', משנה ט"ז). 

מצד שני, המושג מבטא את תבונת המעשה האסלאמית המחויבת לתנאיי המציאות ולכורח להתחשב בהם. את השעה והמצב בהם המציאות נראית למאמין כחסומה למימוש של שאיפות האמונה, מכנים בשפת האסלאם "מרחלאת אל איסתדעף" - ומשמעות הדבר הכרה ב"שלב חולשה". אולם גם בשלב החולשה, בה המאמין פטור מחובת המאבק, מדובר רק בהשהיה זמנית. התקווה המאמינה בעינה עומדת, היא ממתינה בסבלנות לשעה המתאימה.

מכאן החשיבות המרכזית של תכונת כוח הסבל - מה שמכונה "סאבר"

זהו מצב בו המאמין מתאזר בסבלנות, בהמתנה לשעת כושר שלפתע תתהווה. מול מצב התודעה הזה, המענה שביקש ז'בוטינסקי בבניית "קיר הברזל", מכוון במדויק אל מוקד קבלת ההחלטות של המאמין המוסלמי, אל המקום בו תנאיי המציאות יכתיבו לו, לפחות לפי שעה, לחדול ממאבקו. עם זאת מכוח סבלנות המאמינים להמתין ליום חדש של תקווה חדשה, בציפייתם לסדקים מתהווים שמחוללים בעבורם הזדמנות למאבק מחודש, נובע הכורח להבין את "קיר הברזל" כמצב דינמי הנבנה ומתגבש בכל יום מחדש.

אסטרטגיית קיר הברזל, בהשלכתה ליסודות התודעה האסלאמית, מסתכמת אם כן בהבנה שלמרות שמוטיבציית המאבק נגד הציונות אינה מסתיימת לעולם, בכל זאת ניתן יהיה להשיג מולה יציבות והשלמה זמנית. לא מכוח רצון טוב תושג ההשלמה הזו, אלא מתוקף עליונות ונחישות הכוח היהודי. ואחרי הכל, כמו בכל מערכת מורכבת, נקודת שיווי המשקל שתיווצר למול איתנות הכוח הציוני, נתונה תמיד לטלטלה. היא לעולם לא תתייצב באופן סופי וקבוע ועל כן מחויבת מידי יום במאמצי שיקום והתחדשות.

סדקים נבקעים בקיר הברזל

כאמור לעיל, התשתית הרעיונית המופשטת של הגיון "קיר הברזל" אומצה על ידי בן גוריון והנהגת מפא"י ובתיווכה הוענק לה גילום מעשי. במצוקת שנות המאורעות ולאחריהן, תיווכו את הרעיון לתפיסת פעולה מעשית בהתיישבות, בפעילות העלייה, ובבניין הכוח הצבאי.

ברבות השנים, עם דעיכת המומנטום החלוצי של מפא"י ויתר מפלגות הפועלים, הלך ודעך גם מתווה הפעולה שמימש עשרות שנים את בניית קיר הברזל. הדעיכה ניכרת בשנים האחרונות בתחומים רבים, אך בולטת במובהק בכל הקשור לעצירת התפתחות ההתיישבות היהודית. 

[בתמונה משמאל: דעיכה והתפוגגות... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי dolvita108 לאתר FIXABAY]

על כך פרטתי במאמרי: "מלחמת העצמאות המתחדשת" (הערה 8) [למאמרו של האלוף במיל' גרשון הכהן: 'מלחמת העצמאות המתחדשת', לחצו כאן].

להתפתחות ההתיישבות היהודית כמגמה שמובילה התפשטות באחיזה המרחבית היה תפקיד מערכתי במענה האסטרטגי שגיבשה הנהגת היישוב בשנות מאורעות 1939-36, מה שזכה אז לכינוי: "חומה ומגדל". על מומנטום ההתיישבות כווקטור של חיכוך אקטיבי לעיצוב המרחב, הסביר בן גוריון: "כל מפעל ההתיישבות שלנו בארץ כקטן כגדול יוצר גבולות. כלום לא הקימו בוני עין חרוד גבול בינם לבין קומי? ... כל נקודה חדשה שלנו בארץ מוסיפה גבולות חדשים". (הערה 9)

מאז, משהו עמוק משתנה לרעה במצבה של ההתיישבות היהודית

הפעם האחרונה שמדינת ישראל הובילה פעולת התיישבות רחבה להרחבת האחיזה היהודית הייתה מפעל המצפים בגליל שנבנה ב-1976 בימי ממשלת רבין הראשונה. זו הייתה פעם אחרונה שמממשלת ישראל דיברה בגלוי על משימת "ייהוד הגליל", מה שהפך בשנים האחרונות למושג בלתי תקין.

לעומת זה, מראשית ימי ההתיישבות, להקמת יישובים חדשים נועד תפקיד בהחזקת קרקעות הלאום. לדוגמה: עם הקמת קיבוץ בית קשת בגליל התחתון בשנת 1944 הוטל במודע על חברי הקיבוץ להתמודד בפלישה הבדואית לאדמות בבעלות פיק"א שנרכשו שנים קודם לכן ונתפסו על ידי שבט בדואי. כך נכתב באותם ימים על הקמת בית קשת:

"באוגוסט 1944 זכתה אדמת אום אל ג'בייל, אשר בין כפר תבור וסג'רה, שעובדה שנים רבות בחירוף נפש על ידי אנשי כפר תבור, להקמת יישוב חדש-בית קשת...  עוד משימת כיבוש רבה נשקפה ליישוב החדש: לכבוש את אדמת היער שהחזיקו בה הבדווים בעקשנות, אף על פי שקניין פיק"א היה מכבר, לשמור על שרידי היער ולחדור עד לרמת "שהב", אשר בלב היער, עליה יוקם יישוב הקבע." (הערה 10)

גם בימים אלה אין תחליף לאחיזה בקרקע של מתיישבים יהודים. אולם, כבר שנים ארוכות שלא נבנו יישובים יהודיים חדשים ויש לכך השלכות בניתוח התנאים המרחביים שאפשרו את השתלטות הבדואים על אדמות מדינה בנגב ועל אובדן השליטה הריבונית בצירי התנועה. במגמה זו, להקפאת מומנטום ההתיישבות היהודית, כסימן של חולשה ציונית, יש מרכיב משמעותי בחילול התנאים להתפרצות הפרעות.

חסימת צירי תנועה ראשיים בימי פרעות מאי 2021

חסימת צירי תנועה ראשיים בימי פרעות מאי 2021, על ידי פורעים ערבים ובדואים, דוגמת כביש באר שבע-דימונה, כביש תל שוקת-ערד וכבישים בגוש משגב בגליל החזירה את מדינת ישראל, לזיכרון המלחמה על הדרכים מימי תש"ח ומאורעות 1936-39. באותם הימים, היה ברור להנהגת היישוב היהודי כי המענה לבעיית הביטחון בדרכים דורש הקמת רצף יישובים לאורך צירי התחבורה בתכלית ביטחונית ומדינית.

הגיאוגרף יוסי כץ פרסם במחקרו מכתב בנושא ששלח בן גוריון בנובמבר 1936 אל מנחם אוסישקין בו נכתב:

"המאורעות האחרונים הבליטו עוד צורך אחד חיוני. עלינו לכבוש את ההרים הקובעים מבחינה אסטרטגית את מצב הביטחון בארץ.  במאורעות אלו ראינו חשיבות ההרים בשביל כנופיות מזוינות שקשה לצבא מסודר לעמוד בפניהם. בחוגי השומר היה פעם רעיון נכון: ליצור "מושבים קוזקיים" על גבולות הארץ. נראה כי יש צורך חיוני ליצור מושבים בראשי ההרים, בכל מרכזי הארץ התופסים עמדה אסטרטגית מכריעה. עלינו לדעתי לעבד תכנית של רכישת הנקודות האלה..."  (הערה 11)

גם בפרעות מאי 2021, אובדן חופש התנועה בצירים נבע מהעדרו של רצף יישובים יהודיים. נכון כי במבט ראשון, חסימת צירי התנועה בידי פורעים נבעה מחסך מקיף בסדר הכוחות של משטרת ישראל, אך פריסה רציפה יותר של יישובים יהודיים, במיוחד בצירי הנגב, הייתה יכולה לסייע רבות למצוקת סדר הכוחות של משטרת ישראל. בפריסת ההתיישבות הדלילה במרחבי הנגב והגליל הישובים היהודיים מתקיימים כמובלעות הנתונות לאיום מצור וכיתור ובכך מסמנים חולשה שמבטאת סדק בקיר הברזל הציוני.

גם בדרכי הפעולה להגנת המתיישבים והחקלאים בחבלי הספר, חלה נסיגה

דרכי פעולה שהיו מוכרות כחלק משגרת החיים בימים שקדמו להקמת המדינה, הפכו במדינת ישראל של השנים האחרונות לבלתי אפשריות. ראוי למשל להתבונן באירוע שהתרחש בקיבוץ טירת צבי, בקיץ 1947.  ממידע מודיעיני נודע לחברים שערבים מתכוונים לגנוב מברכות הדגים. הוחלט להוציא סיורים לבריכות ולדרכי המעבר. אחד מכוחות הסיור נתקל ביריות וכך תוארה ההתרחשות: 

"בדרך המובילה למשק גילה המפקד במרחק 6-5 מטר משהו לבן בתעלה שליד הדרך. לשאלתו "מין?" שמע נקישת בריח וירייה. המפקד הספיק לירות מן המותן לכוח היורה. מיד פקד על אנשיו לתפוס עמדה מהעבר השני של הדרך. החלו חילופי יריות שנמשכו כמה דקות, עד שנפסקו היריות מהצד שכנגד...

עזרה מהקיבוץ לא אחרה לבוא, בדקו את הסביבה, מצאו במקום היריות שני ערבים הרוגים ונשקם לידם. נמסרה הודעה למשטרה הבריטית כי שודדי דגים נהרגו ליד המשק... מעתה החל ענין של גאולת דם. שלא כרגיל הסכימה המשטרה הבריטית לא לפתוח תיק פלילי."  (הערה 12)

אירועים מהסוג שהתרחש בטירת צבי, היו אז דבר יום ביומו. אולם בימים ההם לא הוטל ספק בזיקת היסוד שהתקיימה בין האיום הערבי הפלילי, לבין הלאומני. בשנים האחרונות לעומת זאת למרות שמדינת ישראל הפכה לעובדה קיימת ומבוססת, בכל הקשור ליכולתם של האזרחים היהודים להתארגן ולהגן על רכושם וכבודם, מצבם של היהודים הלך והורע.  גם את הסדק הזה בקיר הברזל, הערבים מזהים והוא מחולל בעבורם תקווה מחודשת לתוחלת מאבקם.

גם במאבק שפרץ על נטיעות קק"ל בנגב מוצאים הערבים ממד של הזדמנות

כבר לפני למעלה מעשור, התחילו להאשים את קק"ל בנטיעת עצים לצרכים קולוניאליים - "כדי למנוע התיישבות של בדואים בנגב" (הערה 13) מה שהיה בגדר מובן מאליו ציוני, בראשית ימי המדינה, הפך לשנוי במחלוקת.

יוסף ויץ (ראו תמונה משמאל), שהיה מראשי הקרן הקיימת והיה ראשון המנהלים של רשות מקרקעי ישראל, תאר לדוגמה בלי הסתייגות את החתירה הציונית ל"מאבק על גאולת האדמה, פשוטה כמשמעה- גאולה מידי זרים. מאבק על גאולת האדמה מכבלי שוממותה, מאבק על כיבוש האדמה על ידי יישובה, ומאבק על השתרשות באדמה". (הערה 14)

בעשורים האחרונים הדיבור הזה הלך ונחסם. מגמות חדשות פוסט ציוניות כרסמו בכל מה שהיה המובן מאליו של המפעל הציוני.  בתוך כך, עורער גם הבסיס הרעיוני להמשך קיום מפעלי קרן קיימת לישראל. כך כתב פרופסור ארז צפדיה: "יש לנתק את הקשר בין מוסדות העם היהודי -הסוכנות היהודית וקק"ל, לבין המדינה האזרחית." לטענתו, "מוסדות אלו נוצלו בידי חברת המתיישבים הציונית כדי לקדם את שליטתה במרחב". (הערה 15).

מובילי דעה בעולם האקדמי, הצליחו להסיט את מדינת ישראל מנתיבה הציוני. בשפה מדעית כביכול, פרופסורים דוגמת סנדי קידר, אורן יפתחאל וארז צפדיה, החדירו לשיח הישראלי נקודת מבט פוסט ציונית, (הערה 16) שעיצבה מחדש את התודעה הציבורית הישראלית ביחסה למתרחש במרחב. המלצתם לדוגמה: "לעצור באופן גורף הקמת יישובים חדשים בעבור האוכלוסייה היהודית בכל מקום במרחב", (הערה 17) התקבלה במלואה על ידי גורמי התכנון הממשלתיים.

וכך, מה שהיה במשך מאה שנים הקטר של המומנטום הציוני - כמו בניית התיישבות חדשה ונטיעות יער - הלך ונחסם. התהליך שהובילו, הביא לדעיכתה של הוויה תרבותית שלימה שביטויה המעשי מתבטא בכך שפעולות שהייתה להן משמעות מרכזית ברוח הישראלית, לא רק שאינן אפשריות עוד, אלא אף הולכות ומאבדות את משמעותן.  מסכת שלמה של ערכים ציוניים הלכה ורוקנה מתוכן אקטואלי ונעלמה מסדר היום המעשי של מדינת ישראל.

שינויים אלה נקלטים היטב בתודעה הערבית ומתפרשים כתהליך כרסום מתקדם בקיר הברזל הציוני, מה שמאיץ בעבורם את תקוותם לחילול סיבוב חדש של מאבק.

סדקים חדשים בקיר הברזל

האקטואליות הטמונה בהגיון קיר הברזל, מוצאת ביטוי במאבקי קיומה העכשוויים של מדינת ישראל. הסדקים ההולכים ומתרחבים בדימוי קיר הברזל הציוני, מסבירים במידה רבה את שיבתו של המאבק הערבי.

הסדקים מגוונים ורב ממדיים ולהלן כמה מהעיקריים שבהם:

במגמה המרכזית המאפיינת את פריסת המגורים של אזרחים יהודים במדינת ישראל, מסתמנת מגמה מדאיגה. עיקר הבניה שמקדם משרד השיכון מתמקד ברצועה הצרה לאורך החוף מנהריה ועד אשקלון. היהודים נוטשים את מרחבי פנים הארץ ומתכנסים למגדלי רצועת החוף. במרחבי פנים הארץ במיוחד בגליל ובנגב היהודים הופכים למיעוט מובהק.

במרכז הגליל היהודים מהווים לא יותר מ-15%. במגמה הזו, המפעל הציוני חדל למעשה משאיפתו לביסוס אחיזה איתנה במרחבי הארץ. בכל מה שמתרחש במרחב הישראלי שמעבר לרצועת החוף, המסר הציוני שאנחנו כאן על מנת להישאר, הולך ונסדק.

גם קולות המחאה של אזרחים יהודים שמאיימים כי בתנאיי השינוי הפוליטי, הם ימצאו את דרכם חזרה לגולה, מחוללים סדקים משמעותיים.

לחברה הישראלית אבדה מזמן המוכנות לקיום מתמשך בתודעת מאבק, בתודעת אומה חמושה ומגויסת. הטענה הרווחת מספרת שהמדינה כבר הוקמה ותמו ימי החלוציות וההקרבה.  החברה הישראלית נוטה בכך להכחשת האמת הפשוטה כי מדינה כמו כל תופעה טבעית ואנושית, נתונה במעגל מתמיד של פריחה וקמילה, בטלטלה מתמדת בין יציבות למאבק, בין תקומה לדעיכה.  בתוך כך, אובדן האחדות הלאומית והמחלוקת המתרחבת על המטרה הלאומית המשותפת, מסמנים סדק מתרחב בתשתית קיר הברזל.

בתנאים האלה חובתה הראשונה במעלה של ההנהגה הלאומית הישראלית, היא לקומם מחדש מצג איתן של קיר ברזל ציוני.

[לאוסף המאמרים על 'קיר הברזל' של ז'בוטינסקי, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', בהשוואה למערבית, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

הערות

1. זאב ז'בוטינסקי, "קיר הברזל", כתבים אידיאולוגיים ארץ ישראל א', בית ז'בוטינסקי
2. יצחק בן ישראל, תפיסת הביטחון של ישראל, אוניברסיטה משודרת, מודן ומשרד הביטחון, 2013
3. שם, פרק ג', עמוד 27
4. שבתאי טבת, בן גוריון וערביי ארץ ישראל- מהשלמה למלחמה, הוצאת שוקן, ירושלים תל אביב, 1985
5. שם, עמוד 225
6. שם, עמוד 246
7. שם, עמוד 254
8. גרשון הכהן, "מלחמת העצמאות המתחדשת", האומה, גליון 224
9. בן גוריון, במערכה א', עמוד  271, הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, תל אביב 1950
10. עבר הדני, ההתיישבות בגליל התחתון -חמישים שנות התיישבות, הוצאת מסדה והתאחדות האיכרים בגליל התחתון, 1951, עמודים 579-580
11. יוסי כץ, טל האדמה - הכמיהה היהודית להתיישבות בארץ ישראל בעת החדשה, הקתדרה ללימודי תולדות קק"ל ומפעליה באוניברסיטת בר אילן, חולון, 2019, עמ' 85
12. משגב, בקעת בית שאן, המחלקה לענייני הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית, המדור הדתי, ירושלים תש"י, עמ' 20
13. הארץ, צפריר רינת, 8.12.2008. 
14. יוסף ויץ, המאבק על האדמה, טברסקי 1990, תל אביב, עמוד 10
15. ארז צפדיה, "המרחב הישראלי בעידן השלום: בין כוחות לאומיים לכוחות כלכליים" , הבוקר למחרת: עידן השלום לא אוטופיה, עורך מירון בנבנישתי, המכון למחקר על שם טרומן, האוניברסיטה העברית, כרמל, ירושלים, 2002, עמוד 306
16. אורן יפתחאל, עוצמה ואדמה: מאתנוקרטיה לאפרטהייד זוחל בישראל/פלסטין, הוצאת רסלינג, 2021
17. ארז צפדיה, שם עמוד 305

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'קיר הברזל' של ז'בוטינסקי.
• הרחבת המושג 'אסטרטגיה';
• אוסף המאמרים באתר בנושא תפיסת/תורת הביטחון.
• אוסף המאמרים על 'ריבונות';
• אוסף המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', בהשוואה למערבית;
• [אוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות;
• מאמרו של האלוף במיל' גרשון הכהן: 'מלחמת העצמאות המתחדשת';
• אוסף המאמרים על משילות;

מקורות והעשרה

• גרשון הכהן (2021), 'מלחמת העצמאות המתחדשת', ייצור ידע, 22/11/21.
• פנחס יחזקאלי (2018), הכל על פרדיגמת חשיבה מזרחית – מול המערבית – באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 1/7/18.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה רבתי, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2018), תפיסת הביטחון הישראלית באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 17/12/18.
• פנחס יחזקאלי (2020), ריבונות באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 9/7/20.
• פנחס יחזקאלי (2015), קבלת החלטות, ייצור ידע, 8/6/15.
• פנחס יחזקאלי (2018), הכל על ‘משילות’ באתר ייצור ידע, 9/7/18.
• פנחס יחזקאלי (2023), קיר הברזל של ז'בוטינסקי באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 7/2/23.