תקציר: פרשת יתרו מובילה אותנו לשתי משימות חשובות: ביסוס היחסים שבין עם ישראל לאלוהים; והנחלת העקרונות שיהיו הבסיס לחקיקה.

[לאוסף המאמרים על עשרת הדברות, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על 'פרשת יתרו', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על מדיין ומדיינים באתר ייצור ידע, לחצו כאן]

עודכן ב- 31 בינואר 2024

דוד א' פרנקל (ראו תמונה משמאל) הוא ד"ר למשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ופרופ' אמריטוס בפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון בנגב.

מחבר הספר "תובנות מנהיגות וניהול - הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל" בהוצאת ראובן מס, ירושלים (ראו תמונת כריכה בסוף המאמר למטה).

*  *  *

פרשת יתרו מובילה אותנו לשתי משימות חשובות: ביסוס היחסים שבין עם ישראל לאלוהים; והנחלת העקרונות שיהיו הבסיס לחקיקה.

מערכת המשפט – הנורמה הבסיסית – עשרת הדיברות

פגישת משה עם יתרו:

הפרשה פותחת בהצגה שלווה ושקטה של איחוד משפחתו של משה – על רקע הצגת סדרי השפיטה הבאים לחזק את סדרי השלטון, עוד בטרם יפורטו ויובהרו הוראות החקיקה.

לאחר סערת המלחמה של עמלק נגד ישראל, שהסתיימה בניצחון ישראל, אנו קוראים על הפגישה של עם ישראל עם יתרו כהן מדין.

מדין היה שמו של עם או שבט נפרד, שהתגורר במדבר אותה עת [לאוסף המאמרים על מדיין ומדיינים באתר ייצור ידע, לחצו כאן].

המדיינים לא חברו לעמלקים במלחמתם נגד ישראל. על עמלק נכתב: "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם־יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם" (יז, ח) [לאוסף המאמרים: 'הכל על עמלק', לחצו כאן]. המדיינים אינם מוזכרים כלל בכל הקשור למלחמה זאת.

על הפגישה עם יתרו אנו קוראים:

"וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל־מֹשֶׁה [...] וַיֹּאמֶר אֶל־מֹשֶׁה אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ" (יח, ה-ו).  משה מספר ליתרו את כל מה שאירע מזמן שנפרדו מאז השליחות שהוטלה עליו: התלאות במצרים, התעקשותו של פרעה, מכות מצרים, היציאה ממצרים וקריעת ים סוף – מסכת אירועים שנסתיימה בשחרור עם ישראל מעבדות והפיכתו לעם חופשי ככל העמים. יתרו, מלא התפעלות, מודה בעליונותו של אלוהי ישראל על פני אלים אחרים ולאחר העלאת זבחים בדרכו שלו, בנוכחות משה, מצטרפים אליהם אהרן וכל זקני ישראל לסעודה.

מערכת המשפט

למחרת הפגישה השלווה והידידותית, חוזר משה לסדר יומו לשפוט בין המתדיינים בקרב בני ישראל. שיטת המשפט בהנהגת משה הייתה של ערכאת שיפוט יחידה בה משה היה השופט היחיד. יתרו תמה על שיטה זו, אך משה מסביר לו שהמתדיינים מעדיפים שהוא, כנציג אלהים, ישמש דן יחיד, כי בדרך זו הוא גם מסביר את חוקי אלהים ותורותיו (יח, טו-טז).

יתרו חולק על גישה זו ומזהיר את משה שאם ימשיך בה "נָבֹל תִּבֹּל גַּם־אַתָּה גַּם־הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי־כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר. לֹא־תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ" (יח, יח). יתרו אינו מסתפק במתן אזהרה אלא משיא עצה למשה: עצתו היא להפריד בין תפקיד החקיקה – הרשות המחוקקת – שיישאר בידי משה, לבין הרשות השופטת שתהיה מופקדת בידי "אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע" (יח, כא) שעל משה למנות כערכאות שיפוט בהתאם לקושי או ערך הסכסוכים ובכך גם יזורזו הדיונים. כאשר תתעורר שאלה חשובה ועקרונית – ישמש משה המחוקק כערכאה עליונה שתדון רק ב"כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל"(יח, כב) ולא ישאירה בידי השופטים למרות שהם אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע.  

לשיטתו של יתרו – הערכאה השיפוטית העליונה תעסוק רק בעניינים המורכבים, לא לפי ערכם הכספי, אלא לפי גודל הבעיה. כי כאשר הבעיה גדולה – היא גם הקשה. ולפי שיטתו יש להביא את הבעיה הגדולה המצריכה פתרון בפני משה שבתפקידו "כרשות המחוקקת" יפסוק כערכאה השיפוטית העליונה בסכסוכים הקשים, שלפיה יפסקו השופטים.

משה מקבל את העצה, נפרד מיתרו החוזר לארצו כאשר בתו צפורה, אשתו של משה, ובניהם גרשם ואליעזר נשארים עם משה.

מעמד הר סיני – הנורמה הבסיסית

לאחר פרק של שלווה והרמוניה, עוברת הפרשה לנושא המרכזי של הפרשה – המעמד הנשגב, מעמד הר סיני ומתן עשרת הדיברות, שהם יסודה של התורה כולה, ובחירת עם ישראל לעם סגולה.

קביעת חגים ומועדים בתאריכים קבועים, היא שיטה טובה לאיחוד העם ולשמירת האירועים הלאומיים, ללא קשר למקום הימצאם של בני העם מבחינה גאוגרפית ברחבי העולם מה שיכול להביא שחגים ומועדים יוחגו בתאריכים שונים שיתאימו לעונות השנה.

בדרך זו נשמרים המועדים עם המנהגים הקשורים בהם, כשכל בני העם חוגגים באותם הימים, גם אם לא באותן עונות השנה. בנושא זה עוסקות בהרחבה פרשת אֱמֹר שבספר ויקרא (פרק יט) ופרשת יתרו, המכינה אותנו למעמד הר סיני ולמתן עשרת הדיברות. משה מבהיר, שההכנות החלו בראש חודש סיון, שהוא החודש השלישי בספירת החודשים מניסן. העם חנה "נֶגֶד הָהָר", כאשר משה "עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים" לקבלת הוראות [לקובץ המאמרים על 'פרשת אמור', לחצו כאן].

אלוהים מנחה את משה מה עליו לומר לבני ישראל, ולהזכיר להם שבתחילתם היו בית יעקב שבינתיים הפכו לבני ישראל. בהנחייתו למשה, אין אלהים מזכיר את פרטי התלאות והעונשים שהוטלו על מצרים אלא מתרכז במטרה – "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם, וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל־כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" (יט, ד). לאחר שמשה מעביר דברים אלה לבני ישראל, "וַיַּעֲנוּ כָל־הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ: כֹּל אֲשֶׁר־דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה" (יט, ח). בכך הסכימו בני ישראל לכריתת הברית וקבלת הוראות האלהים כנורמה הבסיסית של שיטת המשפט.

משה, מצויד בהסכמת כל בני ישראל, חוזר לאלוהים להמשך קבלת ההוראות המעשיות אותן עליו להעביר לבני ישראל ללא דיחוי. הוראות אלה כללו הכנה במשך שלושה ימים לקראת ירידת אלוהים "לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי"(יט, יא), שתהיה ב-ו בסיון, וביניהן הוראות הגבלה להגעה להר. אלהים מורה למשה לרדת מההר, כדי שההמונים לא יעלו להר אלא ישמרו מרחק ממנו. הכתוב מספר לנו על התפרצות איתני טבע כאשר משה יורד – קולות וברקים, עננים ועשן וקול השופר "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (כ, א).

עשרת הדיברות

אלוהים מונה את עשרת הדיברות, שהם יסודו של המשפט שיחול על עם ישראל בתחולה מיידית, אף על פי שהעם נמצא עדיין בשלב של תקופת נדודיו. כאשר העם ייאחז בארצו, יהיה זה הבסיס למשפט המדינה.

בני ישראל עמדו בפחד ובאימה במעמד הר סיני - "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת־הַקּוֹלֹת וְאֶת־הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק" (כ, טו). 

ואלו הם עשרת הדיברות:

1) אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (כ, ב). זוהי הנורמה הבסיסית והבהרת מעמדו של אלהים כמקור החקיקה, שיש לקבלה גם תוך הבנה והכרת טובה על כך ששחרר את בני ישראל מבית עבדים. דיבר זה קובע, שהנורמה הבסיסית של המשפט שיחול על עם ישראל, נובעת מההנחה שהיא מביעה את רצונה של אוטוריטה על אנושית או על טבעית.

2) הדיבר השני מבהיר את הנורמה הבסיסית, בקבעו: "לֹא­­־יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (כ, ג). כלומר, מונותאיזם ולא פוליתאיזם. אלהים הוא יחיד ולא רבים בשונה מהמקובל בקרב עמים אחרים. "לֹא־יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי", ולא יהיו.

כדי להסיר ספקות, הדיבר מבהיר בצורה מפורשת: "לֹא־תַעֲשֶׂה־לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ" (כ, ד) וכן "לֹא־תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם" (כ, ה). הסיבה לכך היא: "אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא, פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל־בָּנִים עַל־שִׁלֵּשִׁים וְעַל־רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי, וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי"(כ, ה-ו). 

3) הדיבר השלישי הוא "לֹא תִשָּׂא אֶת־שֵׁם־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא" (כ, ז). ההסבר לכך ניתן מיד: "כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה אֵת אֲשֶׁר־יִשָּׂא אֶת־שְׁמוֹ לַשָּׁוְא". למונח "לַשָּׁוְא" שני מובנים שונים, והם: שקר ו-ללא צורך.

משמעותה של שבועת שקר אינה זקוקה להסבר. אך המשמעות השנייה – ללא צורך – מצריכה הסבר. אפשרות אחת היכולה להתפרש כהמשך לדיבר השני – איסור שימוש בשם אלוהים בעבודות אלילים או דומות להם, כגון ניחושים או מעשי כשפים. לעומתה יכולה להיות אפשרות שנייה – מניעת שבועת שקר – וזו נראית לי יותר.

לעיתים קרובות אנו פוגשים באנשים הרגילים להשתמש בשבועה כדי לנסות לשכנע אחרים בצדקת מעשיהם או דעותיהם. אין זה משנה אם מדובר בדברים שראו, שמעו או עשו, בין שהם נשבעים על מה שהם מתכוונים לעשות או על מה שיקרה. אנשים כאלה – ברצונם להפגין את ביטחונם האישי – לא תמיד ערים לגבולות יכולותיהם, ועלולים לעבור בהיסח הדעת משבועה שלא לצורך לשבועת שקר.

כדי למנוע שבועת שווא בכל מקרה, מזהיר אותנו סיומו של הדיבר, "כִּי־לֹא יְנַקֶּה יְהוָה אֵת אֲשֶׁר־יִשָּׂא אֶת־שְׁמוֹ לַשָּׁוְא".

4) הדיבר הרביעי הוא שמירת השבת: "זָכוֹר אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (כ, ח).

בהמשך הדיבר אנו מוצאים את הדרך בה יש לשמור את השבת: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל־מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: לֹא־תַעֲשֶׂה כָל־מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ", ומייד נמסרת הסיבה לכך: "כִּי שֵׁשֶׁת־יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ, אֶת־הַיָּם וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. עַל־כֵּן בֵּרַךְ יְהוָה אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ" (כ, ט-יא).

משמעותו של דיבר זה היא מעבר לקדושת היום. לרמת הקדושה שבו – הגבוהה מזו שבכל ששת הימים האחרים – נוספת משמעות בריאותית וחברתית, הנכללת במה שאנו מכנים היום "דיני עבודה". לשמירה על בריאותו, זקוק כל אדם ליום מנוחה שבועי. על כן חובה על מעסיק לתת לעובד ולכל רכושו יום מנוחה שבועי קבוע.

חובת יום המנוחה השבועי הקבוע, היא לא רק כלפי האדם עצמו ובני ביתו, אלא גם לגבי העבדים, השפחות והגרים המתגוררים עמו, ואף לגבי בהמתו. דיבר זה מחבר את הדיברות לבריאת העולם, כדי ללמדנו שאין כאן "גזירה" או הוראה חדשה, אלא העתקה או הבהרתה של הוראה מקדמת דנא שתהפוך מעתה לאחד העקרונות החשובים של עם ישראל וברבות הימים של כלל האנושות.

5) "כַּבֵּד אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־אִמֶּךָ" (כ, יב) הוא הדיבר החמישי. לאחר ארבעה דיברות שיסודם ביחסים ובמצוות שבין אדם למקום, מגיע חלקם האחר של הדיברות, שעניינם ביחסים הבין אישיים, בין אדם לחברו.

הראשון שבהן הוא הדיבר העוסק במצוות כיבוד הורים. ההורים הם בבחינת יוצרים ובוראים. הם היוצרים את האדם ובכך הם משתווים עם האלהים למלאכת היצירה של האדם.

מסיבה זו חייבים בכבודם – אדם חייב נוסף על כבודו של בורא עולם גם בכבודם של אלה שיצרו אותו, כי בכך הם שותפים לבורא עולם. שכרו של אדם המכבד את יוצריו הוא באריכות ימיו.

שלושת הדיברות: 6) "לֹא תִּרְצָח", 7) "לֹא תִּנְאָף" ו-8) "לֹא תִּגְנֹב" (כ, יג) הגם שניתן למצוא איסורים כאלה בחוקיה של כל חברה, הפכו לעקרונות יסוד במשפט העברי שאין למחקם. ניתן לקבוע הבדלים בין סוגים שונים של גרימת מוות, כגון רוצח בכוונה לעומת רוצח בשגגה. כמו כן, יש צורך להגדיר את מושג הניאוף וכן להבחין בין דרגות הגניבה וסיבותיה, אך אין בכך לבטל שלושה דיברים אלה.    

שני האחרונים:  9) "לֹא־־תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר" (כ, יג)  ו- 10) "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ, לֹא־תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ" (כ, יד), שייכים למערכת האיסורים שביחסים שבין כל אדם לכל אדם, באשר הוא אדם, ואינם מוגבלים ליחסים ולאיסורים בין חברים או עמיתים.

הפרשה מסתיימת בתיאור תגובתו הנדהמת של העם: "וְכָל־הָעָם רֹאִים אֶת־הַקּוֹלֹת וְאֶת־הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן. וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק" (כ, טו). בני ישראל יראים, ולכן הם מבקשים ממשה שהוא יהיה זה שידבר איתם ולא אלהים. משה מרגיע אותם ואומר: "אַל־תִּירָאוּ, כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים, וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל־פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ" (כ, יז), אך למרות זאת העם המשיך לעמוד מרחוק.

לאחר שאלהים פירט את עקרונות היסוד, כבר עתה, עוד לפני שמשה יביא בעתיד בפני כל העם את כל החוקים והמשפטים, מוצא משה לנכון להבהיר כי איסור עשיית פסלים ותמונות, כנאמר בדיבר השני, חל גם לגבי אלהים ולא רק לגבי אלילי העמים, וכן שהוראות בדבר בניית מזבחות המיועדים להעלאת קורבנות – שאינם נכללים בחוקים כהוראות משפטיות נלוות – תובאנה בעתיד בפני העם, כפי שנראה בפרשה הבאה ששמה מעיד על תוכנה – משפטים [לקובץ המאמרים על 'פרשת משפטים', לחצו כאן].

[לאוסף המאמרים על עשרת הדברות, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על 'פרשת יתרו', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על מדיין ומדיינים באתר ייצור ידע, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'פרשת יתרו'..
• אוסף המאמרים על 'פרשת בשלח';
• אוסף המאמרים על פרשת בא;
• אוסף המאמרים על מדיין ומדיינים באתר ייצור ידע;
• אוסף המאמרים: 'הכל על עמלק';
• אוסף המאמרים על 'פרשת משפטים';
• אוסף המאמרים על 'פרשת אמור'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת יתרו באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 25/1/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת משפטים באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 1/2/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), פָּרָשַׁת אֱמֹר באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 7/5/19.
• פנחס יחזקאלי (2022), מדיין ומדיינים באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 20/7/22.
• פנחס יחזקאלי (2018), הכל על עמלק באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 24/8/18.
• פנחס יחזקאלי, שרית משיח (2017), הכל על מנהיגות, ייצור ידע, 23/9/17.
• פנחס יחזקאלי (2019), 'פרשת בשלח' באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 17/1/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת וארא באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 3/1/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת בא באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 10/1/19.