תקציר: מדינה שבה רווחת לאומיות שופעת מצד אחד - דתית כחילונית, בעלת מאפיינים פראנואידיים - ושאינה מקיימת במלוא היקפה את הפרקטיקה של "אזרח-חייל" – לעתיד הרחוק אין לה תקומה

[לריכוז המאמרים בסוגיית צבא העם' וגיוס החובה, באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית', לחצו כאן]

תת אלוף במילואים, ד"ר דב (דוביק) תמרי (ראו תמונה משמאל) הוא ממפקדי סיירת מטכ"ל וקצין המודיעין הראשי הראשון בצה"ל. בעל עיטור העוז ושני צל"שי הרמטכ"ל.

שימש בעבר כעמית מחקר במרכז יפה למחקרים אסטרטגיים שבאוניברסיטת תל אביב, וכחבר יועץ במרכז הבינתחומי לחיזוי טכנולוגי.

עמד בראש המכון לחקר תורת המערכה בצה"ל והרצה בתוכנית ללימודי ביטחון שלאוניברסיטת תל אביב. קודם לכן שימש מפקד חטיבת טנקים ואוגדה משוריינת סדירות; וכן, מפקד המכללה לפיקוד ולמטה.

שימש כראש התוכנית ללימודי חברה, ביטחון והגנת העורף במכללת בית ברל.

[מקור התמונה משמאל: המחבר]

*  *  *

בימים טרופים, אולי מטורפים, או משוגעים, ראוי להתבונן על מושגי היסוד של התופעות העכשוויות המעיבות על חיינו...

אם ניזכר בהיסטוריה, שחובה להתבונן בה, נראה שלאומיות היא תופעה רווחת בהיסטוריה של עמים ומדינות, במיוחד במדינות המודרניות במאות ה-19 וה-20. חברות אנושיות בעלות זהות משתפת מתגדרות וגאות בלאומיותן.

על לאומיות ופרנויה...

לאומיות, כמעט כל לאומיות, סובלת מפרנויה. במיוחד במדינות בעלות חברות אנושיות מתחדשות. את הפרנויה ההנהגות הלאומיות מסדירות ע"י הצבעה על אויב כרכיב חיוני בזהות הלאומית. אין לאומנות בלי הצבעה על "האחר", אין לאומיות בלי הצבעה על "האיום". בשביל ליצור תוכן ממשי בלאומיות שלנו אנו מעצבים "אחר" שיש לו צורה ותוכן שונים משלנו. "האחר" אינו נתון אובייקטיבי, אנו יוצרים אותו במעט או בהרבה.

התבוננות היסטורית על המאה ה-20 מלמדת שהנהגות לאומיות שסבלו מפרנויה פנו למאבק באויב הפנימי, זה הנמצא בתוך המדינה, במכלול האזרחות והצורה הפוליטית המקובלת, אשר לכאורה נראה בדיוק כמונו. זה הרבה יותר זמין קל ומבטיח.

במדינת ישראל, שנוסדה מוקפת אויבים, ובמהלך השנים אינה מאוימת קיומית, הפרנויה פנתה פנימה.

אידיאולוגיה כרכיב בלאומיות

אִידֵאוֹלוֹגְיָה היא אסופה של רעיונות ותפיסות חיים ערכיות, המהווים יחדיו מִשְׁנָה רעיונית בתחום מוגדר. לכאורה, אידיאולוגיה אמורה להיות הבסיס ונקודת המוצא למהות החיים הפוליטיים; ולאורה יפעלו נבחרי הציבור. ספק גדול אם זו המציאות. 

לאידאולוגיה כוח רב הן כמניע אישי והן כמניע חברתי, והיא יכולה לשנות את חייו של אדם מן הקצה אל הקצה וכן את פני החברה כולה.

קיים קושי להגדיר את המושג "אידאולוגיה" משום שהוא משמש בימינו להגדרת קשת רחבה מאוד של מחשבות, תנועות, איגודים, תנועות פוליטיות ותפיסות עולם. מקובל להניח כי אידאולוגיה היא השקפת עולם כוללת, המתייחסת לעבר, למציאות בהווה וזו החזויה לעתיד. מטרתה ליצור מסגרת רעיונית המאפשרת לאדם ולחברה בה הוא חי, לארגן ולהבין את העולם שבו הוא מתקיים ולפעול לשינויו או לשימורו.

כל האוחז באידאולוגיה, בין אם הוא דתי ובין חילוני, מאמין בכל ליבו בצדקת דרכו ויפעל לפי דרך זו. האידיאולוג הקיצוני, הפנאט, יהיה מוכן לפגוע באחרים או להקריב את עצמו למען המטרה המקודשת מתוך אמונה שהוא פועל בשם האמת ו"הדרך האחת והנכונה".

ההבדל, אפוא, בין אידאולוגיה חילונית לאידאולוגיה דתית, אינו במהות. ההבדל הוא רק בנימוק לצדקת הדרך. 

האידאולוגיה הדתית מוסיפה פן נוסף להצדקתה נוסף על הצדק החברתי הענייני, והוא רצון האל. האידיאולוג הדתי ינמק את כל מעשיו, בכך, שנוסף על כך שהם נכונים וצודקים, הם גם מהווים את הגשמת רצון האל. יהודי ציוני-דתי יתיישב בשטחים, בנימוק שהאל נתן את הארץ ליהודים. יהודי חרדי יתבדל מהחברה החילונית, בנימוק שזו חברה החוטאת לאלוהים ואינו רוצה להשתתף במחיצתה ובאורח חייה, או לחילופין – לכפות את אורח חייו על החילוני. פונדמנטליסט מוסלמי יבצע פיגוע התאבדות בנימוק שזהו רצון האל.

אין ארוחות חינם...

הבעיה המטרידה של האידאולוגיות כדרך ליצירת שינוי פוליטי או חברתי, נובע עקב תפיסת המחיר שהן גובות מן הפרט והחברה, וחוסר היכולת שלהן לממש את האוטופיות שהן שואפות לחולל מול מציאות הרחוקה עד מאד מפשטות המסר האידיאולוגי, אשר כמעט תמיד הוא ליניארי, חד-ממדי, לא מורכב, ולכן כה רבים מאמצים אותו [להרחבת המושג 'ליניאריות', לחצו כאן] [להרחבת המושג 'חוסר ליניאריות', לחצו כאן].

גדולתו של המסע הציוני, מהעליות הראשונות, מהקונגרס הציוני הראשון שיזם הרצל ועד למאה הנוכחית, שההנהגות הציוניות עיצבו, בנו והפעילו, מוסדות פרקטיים שמימשו אידיאולוגיות מצד אחד, חיברו אותן למציאות המתהווה, בשעת הצורך הסתערו וגם מיתנו ואפילו דחו קיצוניות לא מתפשרת.

לתופעה האמורה יש השלכות לכל הכיוונים בחיים הפנימיים במדינה. אחת מהן הוא היחס בין דמוקרטיה למִילִיטָרִיזַצְיָה: מיליטריזם איננו מושג שלילי מיסודו. ניסח זאת היטב פרופ' אורי בן אליעזר: "מיליטריזם הוא תופעה תרבותית, המצביעה על קיומה, ולעתים גם על השלטתה, של תפיסת מציאות; לפיה המלחמה, או האלימות המאורגנת, היא פתרון נכון ונאות לבעיות פוליטיות".

 זו תופעה הרואה בצבא יסוד, רכיב מרכזי במדינה ובחברה אשר מלבד חיוניותו להגנת המדינה (ולעיתים, גם להשגת הישגים מחוץ לגבולות הקיימים), הוא מאחד את חברי האומה, מטיל אליהם חובות ועול לא קלים. ההכנות למלחמה וההשתתפות בה מעוגנות בחוק, ההופך את הנטל הכבד על הפרט והכלל לנכון ולגיטימי.  

הולדת הדמוקרטיה

יש המייחסים את הופעת הדמוקרטיה המודרנית להוגי דעות ופילוסופים באירופה. הגותם הייתה חשובה, אבל הדמוקרטיה המודרנית הופיעה לראשונה בצרפת אחרי המהפכה, כאשר חוק הגיוס הכללי של אספת הנבחרים הצרפתית, 1793 (Levee en Masse), יצר לראשונה את המושג "אזרח-חייל", המגן על הישות שהיא המדינה והעם.

[בתמונה משמאל: "אזרח-חייל" בצבא המהפכה. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Khaerr. קובץ זה הוא בעל רישיון Free Art License 1.3]

האזרח שגויס למלחמה וסיכן את נפשו ואת פרנסת משפחתו, תבע זכויות לפרט ולכלל בתמורה להשתתפותו במלחמה ואכן זכה בהן. לפני המהפכה הצרפתית ששינתה סדרי בראשית, הצבא היה שכיר של השליט, מלך, קיסר, absolute, ששימש את האינטרסים של השליט ומומן על ידו. רק במהלך המהפכה הופיעו לראשונה צבאות המונים; מצבאות השליטים שמנו חמישים עד שבעים אלפים, לצבאות של חצי עד מיליון חיילים במלחמות הנפוליאוניות. חייל הקבע של השליט תבע שכר ולא זכויות.

ה"אזרח-חייל" תבע זכויות וקיבל; סיכון חייו ופרנסת משפחתו תמורת זכויות אישיות שהפכו לזכויות לכלל. בין זכויותיו גם זכות למעורבות בהחלטות השלטון אודות מלחמה. זה היה העיקרון שאפשר למדינות דמוקרטיות להניע גיוס כללי, כמו בריטניה וארה"ב במלחמות העולם וישראל במלחמת העצמאות ואחריה.

ישראל נוסדה עם העיקרון "אזרח-חייל" ולא תשרוד בלעדיו!

בישראל שנוסדה עם העיקרון "אזרח-חייל" שמוסד בחוק שרות הביטחון, לגבר ולאישה, העיקרון היה לנחלת הכלל – שרות חובה, קבע ומילואים מגיל 18 עד 57 (בעבר).

בישראל כיום חרדים פטורים משרות צבאי (למעט גיוס סמלי מבוטל מפעם לפעם), והם מהווים חלק נכבד ההולך וגדל באוכלוסייה היהודית.  

לאחרונה התרבו בתקשורת מאמרים של פרשנים צבאיים ושל מומחים מדעת עצמם התובעים "הוציאו את צה"ל מהוויכוח הפוליטי". צה"ל מושתת על כל חייליו, שהם אזרחים-חיילים, וזכותם המלאה והבלתי מתפשרת להביע את דעתם אודות חובות וזכויות במדינת ישראל, אלה שהשלטון מציג או כופה.        

מדינה שבה רווחת לאומיות שופעת מצד אחד - דתית כחילונית, בעלת מאפיינים פראנואידיים - ושאינה מקיימת במלוא היקפה את הפרקטיקה של "אזרח-חייל" – לעתיד הרחוק אין לה תקומה!

[לריכוז המאמרים בסוגיית צבא העם' וגיוס החובה, באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• הרחבה על המושג: 'אין ארוחות חינם';
• אוסף המאמרים בסוגיית צבא העם' וגיוס החובה;
• אוסף המאמרים אודות  שינוי ארגוני והשלכותיו;
• הרחבת המושג 'ליניאריות';
• הרחבת המושג 'חוסר ליניאריות';
• אוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), אין ארוחות חינם, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2018), סוגיית צבא העם וגיוס החובה באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 29/6/18.
• יחזקאלי פנחס (2019), שינוי ארגוני ושינוי בכלל באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 5/11/19.
• יחזקאלי פנחס (2014), חוסר ליניאריות, ייצור ידע, 12/4/14.
• יחזקאלי פנחס (2014), ליניאריות, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2023), בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/2/23.