תקציר: בקיץ 2005, השתתפתי כמפקד בצה"ל יחד עם עשרות אלפי חיילים ושוטרים במשימה שעבור רבים מאתנו הייתה מנוגדת לעיקר אמונתנו. לא עלה על דעתנו ולא על דעת הנהגת ציבור המתנחלים ותומכיהם, לאיים באי הענות לחובת השרות בצה"ל. כשסיפרתי לאבי, ידעיה הכהן ז"ל, על המשימה שהוטלה עלי, למרות שהיה ממייסדי גוש אמונים ענה לי מיד בלי היסוס: ״אין לך ברירה אתה חייב לציית. ״צה"ל היה עבורו קודש קודשים!

[מאמר ראה אור לראשונה באתר ישראל היום. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר] [לקובץ המאמרים על ההתנתקות ותוצאותיה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית', לחצו כאן]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. 

בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

בקיץ 2005, השתתפתי כמפקד בצה"ל יחד עם עשרות אלפי חיילים ושוטרים במשימה שעבור רבים מאתנו הייתה מנוגדת לעיקר אמונתנו.

צייתנו להחלטת ממשלה ולפקודת המטה הכללי שכפתה עלינו להשתתף במשימת חורבן ועקירת יהודים מביתם. ביצענו את המשימה הנוראה בלב כואב, אך בתודעת חובה לשימור אחדות צה"ל ועם ישראל [לקובץ המאמרים על ההתנתקות ותוצאותיה, לחצו כאן].  

לא עלה על דעתנו ולא על דעת הנהגת ציבור המתנחלים ותומכיהם, לאיים באי הענות לחובת השרות בצה"ל. כשסיפרתי לאבי ידעיה הכהן ז"ל, על המשימה שהוטלה עלי, למרות שהיה ממייסדי גוש אמונים ענה לי מיד בלי היסוס: ״אין לך ברירה אתה חייב לציית. ״צה"ל היה עבורו קודש קודשים.

טלטול מוסכמות היסוד

מי שבימים אלה מאיים על ממשלת ישראל בהימנעות מחובת השרות הצבאי, מטלטל את מוסכמות היסוד שגרמו לנו בימי ההתנתקות לציית למדינת ישראל לחוקיה ולפקודות צה"ל.

למרות שהכול נראה לנו כגזירת חורבן וכאסון ציוני, צייתנו באמונה. המחשבה שניתן לאיים בסירוב פקודה, הייתה עבורנו מעבר לכל אופק האפשרויות. בתיעוד דוקומנטרי ניתן למצוא אותי אומר לאלוף הפיקוד דן הראל שהציות שלי מוחלט עד כדי כך, שהייתי מציית במשימה זו גם לפקודת שלטון שאינו דמוקרטי.

אלה המעזים בימים אלה לאיים באי התייצבות לשרות, מבטאים תודעה אחרת, כאילו היו כביכול קבוצה מיוחסת שלה מותר מה שעבורנו לא עלה כלל על הדעת.

גם אהוד ברק גם דובר מטעם קבוצת לוחמי מערך המיוחדים דברו על חוזה שהולך ומופר:

"יש לנו חוזה עם דמוקרטיה ליברלית" הצהיר ברק. ראוי להדגיש, מדינת ישראל שהוקמה על ידי מפלגות הפועלים החלוציות ממש לא התכוונה להיות דמוקרטיה ליברלית. היא בהחלט הייתה מדינה דמוקרטית אבל בהגיון רפובליקאי.

מגילת העצמאות - גם בקריאתה לשוויון - אינה מכתיבה דווקא את הדרך לדמוקרטיה ליברלית. המגילה פותחת במבט הלאומי "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה חי חיי קוממיות ממלכתית..." ומסתיימת ב"ביטחון בצור ישראל".

ההבדל בין שתי הגישות מתבטא במובהק בסיפור שמדינה וחברה מספרות לעצמן על חובת הגיוס לשרות צבאי.

הסיפור הליברלי מול הסיפור הרפובליקני

בסיפור הליברלי מדברים על חוזה בין הפרט למדינה. כי הכול עומד בגישה זו, על משוואת התועלת לאזרח הפרטי, והגיוס מוצדק בתרומתו בחשבון הכולל לתועלת של הפרט.

בסיפור הרפובליקאי קיים יסוד קולקטיבי לאומי שמעמיד את טובת האומה מעל לשיקולי התועלת של הפרט.

המעבר השקט מחברה חלוצית מגויסת, לחברה קפיטליסטית ליברלית

בעידוד בית המשפט העליון בהנהגת אהרון ברק (ראו תמונה משמאל), החברה הישראלית עברה בתהליך שקט ללא הכרזה, מחברה חלוצית מגויסת לחברה קפיטליסטית ליברלית. גם לנתניהו היה בטרנספורמציה הזו תפקיד. הוא ואביו הרי מעולם לא היו חלק מתנועת הפועלים החלוצית.

בתפיסת המדינה בהגיון דמוקרטיה ליברלית, לא הייתי יכול להנהיג את חיילי למימוש גזירת החורבן. תחת פיקודי פעל מ"פ בחטיבת גולני, בן מושב גדיד שנאלץ עם פלוגתו לפנות את הוריו וכל שכניו מביתם. הציות שלנו באותם ימי ההתנתקות התבסס על תפיסת המדינה בהשראת רעיון הממלכתיות שקבע בן גוריון; והוא בוודאי לא הכיר דיבור על חוזה בין המדינה ובין חייליה.  

אהבה ונאמנות לצה"ל, היא ללא תנאי מעל לכל חוזה. מה שלא תהיה גישת היסוד, דמוקרטיה ליברלית או רפובליקאית, עליונות השרות בצה"ל חייבת להישמר מעבר לכל מחלוקת.  אין לנו קיום בלעדיו.

הפרדוקס הוא שהמחאה מונעת באדי הדלק של הקולקטיביזם הרפובליקני...

המרתק לטעמי בהפגנות הוא בין היתר האופן שבו הן מבטאות את העוצמה המרשימה של מערכת ארגונית, בעלת תשתית של מאה שנים עליה נבנה הכוח הפוליטי של מפלגות השמאל, כשהן לא ידעו מה זה דמוקרטיה ליברלית. הכוח המניע הזה נוצר בשמאל, בימים שפעל על הנעה קולקטיביסטית. גם אם החבית התרוקנה מהתוכן הקולקטיביסטי נוצרו בה אדים שהופכים בשעה הזו לכוח מניע רב עוצמה שהוא ההיפך מחופש פרט אינדוידואליסטי.

חלק מהמחאה הוא הפניה לחברים לדרך הביטחונית, שמצאו עצמם בחלק הימני של המפה הפוליטית, כמו יואב גלנט, ניר ברקת, יואב קיש ואבי דיכטר. הטיעון המרכזי הוא ״איך אתם נוטשים את אחוות הלוחמים?"...

שימו, למשל, לב לכתבה של סמי פרץ בדה מרקר: "המסר של ניר ברקת, יואב גלנט, אבי דיכטר ויואב קיש למי שצמחו ושירתו איתם הוא: היה נחמד בטייסת או בשייטת, אבל עכשיו אנחנו בקבוצה אחרת — עם נאמנות טוטאלית קודם כל למנהיג ולקואליציה"

מה זה אם לא השעבוד לתסמיני החשיבה הקולקטיביסטית, שאינה נותנת מקום לעצמאות המחשבה של הפרט, שנגדה יוצאת המחאה? אבל זה לא מפריע לאהוד ברק, בן הקיבוץ, לתעתע באמירה, על החוזה עם המדינה הדמוקרטית הליברלית... [להרחבת המושג 'פרדוקס', לחצו כאן]

[לקובץ המאמרים על ההתנתקות ותוצאותיה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על ההתנתקות ותוצאותיה;
• הרחבת המושג 'פרדוקס';
• אוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), ההתנתקות והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 9/8/19.
• פנחס יחזקאלי (2014), פרדוקס - הסתירה שבפנים, ייצור ידע, 23/7/14.
• פנחס יחזקאלי (2023), בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/2/23.