תקציר: לאלה הנדים ראש למצבם של אנשים במדינות טוטליטאריות, בחצי הראשון של המאה העשרים - שהיו נתונים לשטיפת מוח בלתי פוסקת של תעמולה - כדאי להפנים, שלמרות שפע המידע והטכנולוגיה - ואולי דווקא בגללם - האדם בן ימינו נתון למניפולציות רבות הרבה יותר; וכדאי להזכיר שוב: האנשים המשכילים ביותר הם גם הרגישים ביותר למניפולציות.

[לאוסף המאמרים על תקשורת ודמוקרטיה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית', לחצו כאן]

רוני אקריש הוא ‏מייסד ומנהל‏ האוניברסיטה העממית - חינמית "קפה דעת"‏.

זהו מאמר רביעי מתוך ארבעה העוסק בתעמולה (פרופגנדה) ובהשפעתה על ההמון. למאמרים האחרים:

• פנחס יחזקאלי: תעמולה – מקור הפרסום והשיווק המודרניים;
• רוני אקריש: דיס-אינפורמציה ותעמולה בארה"ב ובמדינות טוטליטריות;
• פנחס יחזקאלי: הסברה, תעמולה נאיבית ופרדוקס ההסברה…

*  *  *

בראשית היה גוסטב לה בון (Gustave Le Bon, 1931-1841), רופא, אנתרופולוג, פסיכולוג חברתי וסוציולוג צרפתי. כבר בשנת 1895, איחד את שתי יצירותיו: 'פסיכולוגיית האומות' ו'פסיכולוגיית ההמונים', לספר אחד, בו חזה את תחילתו של "עידן ההמונים", שיכה בעולם כולו בחצי הראשון של המאה העשרים.

לה בון תאר בדיוק רב, כיצד מנהיגים משפיעים על התודעה הציבורית; ואת תכונותיו ההרסניות של ההמון [לאוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן]. הוא פרט, כיצד משתנה תודעתו של אדם, שמרגיש חלק מן ההמון. הוא עובר מה שמכונה היום, דה-אינדיבידואציה, ומתחיל להרגיש, לחשוב ולפעול אחרת לגמרי ממה שהרגיש, חשב ופעל עד אותו רגע. התנהגות זו מכונה כיום, 'התנהגות קולקטיבית' [להרחבת המושג: דה-אינדיבידואציה, לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'התנהגות קולקטיבית', לחצו כאן].

"העידן שאליו אנחנו נכנסים יהיה באמת עידן ההמונים" - כתב - "כיום, אלו המסורות הפוליטיות, הנטיות האינדיבידואליות של השליטים, יריבויותיהם שכבר אינן נחשבות, ולהפך, קול ההמונים הפך לשולט... פעולות ההמון מבטאות את רמתו, הנמוכה להפליא; וישנם מקרים בהם פעולות ההמון מונחות, ככל הנראה, על ידי כוחות מסתוריים, שנקראו בימי קדם: 'גורל', 'טבע', 'השגחה' וכדומה... איננו יכולים אלא להכיר בכוחם של כוחות אלו, למרות שאיננו יודעים כלל את מהותם."

מנהיגים משפיעים על התודעה הציבורית בעזרת הפרופגנדה - התעמולה

ב- 1922 פרסם העיתונאי, הפרשן, הסופר והוגה הדעות היהודי האמריקאי, וולטר ליפמן (Walter Lippmann; 1974-1889) את ספרו: "דעת הציבור" (Public Opinion), שעסק בחקר המניפולציה של דעת הקהל.

ע"פ ליפמן, הפרטים מושפעים מתפיסות חברתיות בלתי רציונליות, המונעות לכידות חברתית מיטבית. הם סובלים ממגבלות קוגניטיביות, שפוגמות בהבנת הסביבה החברתית-פוליטית והתרבותית שלהם.

ליפמן מסיק, שהדמוקרטיה הולידה של צורה חדשה של תעמולה, המבוססת על מחקר פסיכולוגי הקשור למשאבי התקשורת המודרניים. הוא משתמש בביטוי "ייצור של הסכמה" שפירושו המילולי הוא "מפעל ההסכמה", קרי: ה"פרופגנדה", שיוצרת מעין מחסום, בין הציבור לאירועים.

ברנייס בעקבות ליפמן

מי שהושפע מאוד מליפמן היה אדוארד לואיס ברנייס (Edward Bernays), אחיינו של זיגמונד פרויד ושותפו בחלק מרעיונותיו, שהיה חוקר התעמולה והפסיכואנליזה, תועמלן ויחצ"ן אוסטרי-אמריקאי יהודי בולט; ונחשב לאבי תורת יחסי הציבור וההנדסה / המניפולציה החברתית; ולמפתח טכניקות של תקשורת ציבורית.

ברנייס פרסם ב-1928, את ספרו: 'תעמולה' (propaganda; ראו תמונה משמאל), שמסביר ומפרט רעיונות שכבר פותחו בספריו הקודמים; וחוקר את הפסיכולוגיה, כמדיום המשמש למניפולציה של ההמונים; ואת השימוש בתעמולה כדי להשפיע על הפוליטיקה, במטרה לחולל שינוי חברתי.

הטרגדיות - שהביאו עימם הנאציזם והפשיזם - הביאו לגל אופנתי של מחקרים רבים, שעסקו בחקר התעמולה...

במהלך התקופה שבין 1940 ל- 1960, נרשמו לא פחות מ- 4000 כותרים של מאמרים וספרים בסוגיה זו. אולם, אחרי 1960, הלכה ההתעניינות המחקרית בתופעה ודעכה.

אחד הכותבים החשובים בגל הזה היה ז'ק אלול, ולו אקדיש את המשך המאמר

 ‏ז'ק אלול (1912 – 1994; ראו תמונה למטה) היה אנרכיסט פרוטסטנטי, פרופסור למשפטים, פילוסוף, סוציולוג, תאולוג וחסיד אומות העולם מצרפת. אלול היה סופר פורה, חיבר יותר מחמישים ספרים ויותר מ-600 מאמרים במהלך חייו, רבים מהם דנו בתעמולה, בהשפעת הטכנולוגיה על החברה ובאינטראקציה בין דת ופוליטיקה.

הנושא הדומיננטי בעבודתו היה האיום שנוצר על חופש האדם ודתו, בעקבות הטכנולוגיה המודרנית. בין ספריו המשפיעים ביותר הם "החברה הטכנולוגית" ו"תעמולה: גיבוש עמדות האדם".

ע"פ אלול, השימוש בתעמולה התפתח שוב במערב, בשנות ה- 60 של המאה הקודמת, והתפשט; אולם היה שונה במקצת מזה של המשטרים הטוטליטריים. 

בעוד שהאחרונים התבססו על שקר - שעליו חזרו פעמים רבות עד שנקלט - הרי מאז 1945 היה מקובל להניח ש"האמת משתלמת". 

אבל גם האמת ניתנת ל'עיצוב'... ניתן לתת לעובדות פרשנויות מגוונות. אפשר גם לחבר עובדות, שאין ביניהן באמת קשר. 

וגם: המילה הקורקטית והמתונה יותר, 'תקשורת' (media) החליפה את המילה שנתפסה ככינוי גנאי, 'תעמולה'. 

לכן, עלינו לזכור תמיד, שרוב מה שנכתב על ידי אלול בשנות החמישים על 'תעמולה' חל גם על תקשורת! 

אלול מגדיר 'תעמולה' כ"מערכת השיטות, שבה משתמשת קבוצה מאורגנת, על מנת לשתף בפעולתה באופן אקטיבי או פסיבי מסה של אינדיבידואלים המאוחדים פסיכולוגית על ידי מניפולציות פסיכולוגיות וממוסגרים בתוך ארגון".

ניתן להגיע ליחיד בחברה, רק באמצעות תעמולה בקרב ההמונים

התעמולה משלבת אותו בחיים הקולקטיביים; ויוצרת עבורו שפה משותפת עם חברי הקבוצה. אלול מתחיל בהבחנה בין הדמויות והקטגוריות של התעמולה. הדבר המהותי בתעמולה, ע"פ אלול, הוא השילוב של הפרקסיס - הפעולה עם הידע.

התעמולה מופנית, הן ליחידים והן להמונים, והיא מתבצעת בעזרת אמצעי התקשורת (אז, רדיו, קולנוע וטלוויזיה. היום כמובן, יש להוסיף את הרשתות החברתיות...).

חשוב לשלב בתעמולה את כל האמצעים האפשריים, כמו: היסטוריה, ספרות, קולנוע וכדומה; והמאמץ חייב להיות קבוע ומתוזמר. 

התעמולה מתבססת על המדע. היא לא אמורה ליצור יש מאין, אלא לחזק נטיות קיימות. היא בהכרח קונפורמיסטית, ומבוססת על הנחות יסוד סוציולוגיות ומיתוסים חברתיים: על דימויים מוטוריים, בעלי אופי רגשי (השימוש בפניקה מוסרית למשל) [להרחבת המושג: 'פניקה מוסרית', לחצו כאן].

אלול יוצר שלוש קבוצות של הבחנות בקטגוריות השונות של תעמולה:

1. תעמולה פוליטית ותעמולה סוציולוגית:

תעמולה פוליטית (זו של ממשלות, מפלגות וקבוצות לחץ) שונה מתעמולה סוציולוגית, שפחות גלויה, קרובה יותר לסוציאליזציה. סוציאליזציה, ניתן להגדיר כתהליך של הקניית נורמות וערכים דומיננטיים, שבאמצעותם חברה משלבת את חבריה.

אלול מנגיד את האופי הישיר, המכוון והכפייתי של התעמולה הפוליטית (המצויה בעיקר במשטרים טוטליטריים) לאופי ה"רחב", האידיאולוגי, "המפוזר", הלא מודע והספונטני של התעמולה הסוציולוגית. תעמולה סוציולוגית זו, שאנו נמנעים מלייחד אותה, במונח זה, בדמוקרטיות הפלורליסטיות שלנו, פועלת "בעדינות", על ידי "ספיגה".

זה בא לידי ביטוי באמצעות פרסום, קולנוע מסחרי, יחסי ציבור, טכנולוגיה בכלל, חינוך בבית ספר, שירותים חברתיים... באופן חלקי לא מכוונת, תעמולה זו מסתמכת על פעילויות מרובות הפועלות יחד כמכלול כדי להטמיע דרך חיים מסוימת.

לפעמים מצטרפת תעמולה מהסוג הסוציולוגי לתעמולה מהסוג הפוליטי. כך למשל, בארצות הברית מ-1936 עד 1955, קבוצות מסוימות לקחו על עצמם להפגין את עליונות של מה שכונה: "אורח החיים האמריקאי" (American way).

2. תעמולה פעלתנית ותעמולת אינטגרציה:

תעמולת פעלתנית היא הגלויה והמסיבית ביותר. היא הכרחית בתקופות מלחמה, ומשחקת על צידוק עצמי ושנאת האויב. כתעמולה חתרנית, היא יכולה גם לעורר משבר מהפכני. זאת, לעומת תעמולת האינטגרציה - האופיינית לדמוקרטיות המערביות של המאה ה-20 - שהיא תעמולה של קונפורמיות.

בתעמולה של קונפורמיות, הפרט חייב להשתלב במפלגה, בחברה או בעם; אחדות דעים היא התנאי ליעילות. תעמולת האינטגרציה הזו יעילה עוד יותר כאשר "הסביבה שאליה היא פונה אמידה יותר, תרבותית יותר, משכילה יותר".

בניגוד לדעה המקובלת, טוען אלול כי האנשים המשכילים ביותר הם גם הרגישים ביותר למניפולציות. אינטלקטואלים הם אפוא היעד הראשון לתעמולה. "הצורך בוודאות, הוא שמוביל אותם מטוטליטריות אחת לאחרת בהתאם לשינויים באורתודוקסיה" [להרחבת המושג: 'ודאות', לחצו כאן].

3. תעמולה אנכית ותעמולה אופקית:

תעמולה אנכית מקושרת לדמותו של המנהיג, ולכן היא שברירית.

למשל: מה היה קורה לתעמולה הנאצית לו הייתה קיימת הטלוויזיה? כך למשל, היטלר הזיע מאוד בנאומיו ואין דין סרט ערוך היטב, לטלוויזיה המשדרת בזמן אמת... האם היה עובר את המסך?

תעמולה אופקית היא מדעית יותר, ומתבצעת בתוך קבוצות ללא מנהיגים, הנראים לעין. זה דומה ל"המחלקה לפעלתנות ותעמולה" של לנין: "הסתננות" אל תוך האיגודים המקצועיים על ידי מחתרת מטעם המפלגה הקומוניסטית; או על ידי פעילים טרוצקיסטים. תפקיד ה"מלשין" (במהפכה הסינית) או ה"מוחדר" (יחסי אנוש בארה"ב) מיועד (בחשאי) לשינוי התודעה ול'הינדוסה' [לאוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן].

אלול גם מציין כי תעמולה רגשית, או יצרית, אפקטיבית פחות מתעמולה אינפורמטיבית ורציונלית. נראה שהאמירה "הצרכן ישפוט בעצמו" נכונה גם אצל התעמולן כיום.

לסיכום

לאלה הנדים ראש למצבם של אנשים במדינות טוטליטאריות, בחצי הראשון של המאה העשרים - שהיו נתונים לשטיפת מוח בלתי פוסקת של תעמולה - כדאי להפנים שלמרות שפע המידע והטכנולוגיה - ואולי דווקא בגללם - האדם בן ימינו נתון למניפולציות רבות יותר; וכדאי להזכיר שוב: האנשים המשכילים ביותר הם גם הרגישים ביותר למניפולציות.

[לאוסף המאמרים על תקשורת ודמוקרטיה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה.
• הרחבת המושג: 'פניקה מוסרית';
• הרחבת המושג: 'ודאות';
• אוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית'.
• אוסף המאמרים על תקשורת ודמוקרטיה.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), התודעה – והניסיונות להשפיע עליה – באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/10/19.
• פנחס יחזקאלי (2023), בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/2/23.
• פנחס יחזקאלי (2016), פניקה מוסרית: הכל מותר כדי להשיג מטרה!, ייצור ידע, 15/12/16.
• פנחס יחזקאלי (2014), ודאות, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2023), בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/2/23.
• פנחס יחזקאלי (2024), תקשורת ודמוקרטיה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 1/1/24.