תקציר: בסופה של פרשת תְּצַוֶּה , לאחר חמישה פרקים מלאים וגדושים שמתארים את עשיית המשכן וכליו, כולל בגדי הכונה, בא הציווי על עשיית מזבח הקטורת שהיה מצופה זהב. למרות המיקום הזה בסדר הפסוקים, ברור שעבודת הקטורת הינה ריטואל דתי רב חשיבות...

[לקובץ המאמרים על פרשת תְּצַוֶּה, לחצו כאן]

עודכן ב- 20 בפברואר 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

זהו מאמר ראשון מתוך שניים על הקטורת ומזבח הקטורת. למאמר הקודם:

• אבי הראל: הקטורת – היבטים קבליים.

* * *

בסוף פרשת תְּצַוֶּה, מוזכר כלי פולחן נוסף במשכן והוא מזבח הקטורת.

למרות שמו אין הוא נועד להקרבת קורבנות מהחי, ולמרות זאת הוא עדיין נקרא מזבח, זאת ככול הנראה על שום דמיונו למזבח העולה, ובגלל שאף הוא משמש לעובדת ה' במשכן.

היות ומיקומו פנימי, לעומת מזבח העולה שנמצא בחצר המשכן, הוא נחשב למפואר יותר וחשוב יותר. יופיו החיצוני היה בולט לעין, היות והוא היה מצופה זהב, קרנותיו היו מזהב, וזר זהב הקיף אותו מסביב, בדומה לארון ולשלחן.

כאמור על מזבח הזהב הקריבו קטורת, אולם אין במקרא הסבר לייחודה של עבודת הקטורת

כאמור על מזבח הזהב הקריבו קטורת, אולם אין במקרא הסבר לייחודה של עבודת הקטורת. מה שברור, שעבודת הקטורת הייתה נפוצה כפולחן בכל מקדשי המזרח הקדום. לכן הרמב"ם - שלשיטתו כל עבודת המשכן הינה להרחיק את עם ישראל מעבודה זרה - אומר את הדברים הבאים בעניין מזבח הקטורת:

"...מכיוון שבמקום הקדוש שוחטים כל יום בהמות רבות, חותכים ושורפים בשר ורוחצים קרביים – לו היו משאירים אותו במצב זה, היה ריחו בלי ספק ריח בתי המטבחיים. לכן ציווה על הקטרת הקטורת בו פעמיים בכול יום בבוקר ובין הערביים, למען ייטב ריחו וריח כל המשרתים בו. אתה יודע את דברם (של חז"ל – מסכת תמיד, פרק ג', משנה ח') – מיריחו היו מריחין את ריח הקטורת. אף זה מקיים את יראת המקדש. אילו לא היה לו ריח טוב, כל שכן אילו היה ההיפך מזה, הייתה התוצאה היפך כיבוד, כי הנפש מתרווחת מאוד מריחות טובים ונמשכת אליהם, ומתכווצת מריחות רעים ובורחת מהם..."[1].  

מול הטעם הפרקטי של הרמב"ם, ניתן למצוא הסברים רבים נוספים, המתייחסים לקטורת באופן שונה בתכלית

לדוגמא פרשנותו של רבי יצחק בן יהודה אברבנאל [2] (ראו תמונה למטה), על אתר אודות הקטורת:

"… והיו בהיכל(משכן) ג' כלים: השולחן, המנורה ומזבח הקטורת, לרמז ששומר התורה והמצוות (הארון) ג' מיני שכר יושפעו עליו מאת בעל החסד והרחמים. האחד - השכר הגופני: העושר והכבוד, ולזה היה רומז השולחן... והשכר השני - הוא החכמה והמדע... והמנורה הייתה רומזת לזה... והשכר השלישי - הנמשך משמירת התורה הוא השארות הנפש הבא לאדם אחר המוות... ולרמז זה היה מזבח הקטורת בהיכל שהיה עניינו העלות העשן למעלה רמז לנפש הצדיק העולה למעלה... והיות השכר הזה יותר יקר ועליון היה הכהן הגדול ביום הצום הנבחר בהכנסו לקודש הקדשים מוליך שם הקטורת ומניח לפני הארון והכרובים כאומר: שובי נפשי למנוחיכי".

לפי הנאמר בפרשתנו, מזבח הקטורת היה קטן מימדים, בשטח של אמה על אמה בגובה שתי אמות:

"וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת עֲצֵי שִׁטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ. אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ רָבוּעַ יִהְיֶה, וְאַמָּתַיִם קֹמָתוֹ מִמֶּנּוּ קַרְנֹתָיו"[3], אולם חרף מידותיו הקטנות, היה מושקע במזבח זה הידור רב, בדמות ציפוי הזהב שלו, קרנותיו שהיו מוזהבות אף הן, וזר זהב המקיף את כולו. הידור זה מצטרף לעובדה שקרבן הקטורת עצמו נחשב לקורבן מעולה וייחודי.  

מהי הקטורת? קטורת הינו חומר הנשרף כדי להעלות עשן שמפיץ ריח נעים. משמעות המילה קטר(ת) בשמות השמיות של המזרח הקדום היא עשן [4]. בעברית מקראית נתייחד הפועל ק.ט.ר למעשה של שריפה והעלאה בעשן.

שימושי הקטורת בפולחן המקראי קיימים במספר מקומות, להלן העיקריים שבהם

יש מקרים בה הקטורת הינה קטורת שכולה לבונה: "וְנָתַתָּ עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְשַׂמְתָּ עָלֶיהָ לְבֹנָה מִנְחָה הִוא"[5], שבאה כתוצר לוואי לכל המנחות, חוץ ממנחת חטאת ומנחת סוטה. הלבונה לפי המקרא באה עם קומץ מהמנחה ועם שמן ונקראת אזכרה. גם עם לחם הפנים בא עם לבונה זכה, המשמשת לו אזכרה:" וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת. וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת, שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי יְהוָה. וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה, וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה אִשֶּׁה לַיהוָה"[6].

בעבודת כוהן גדול ביום הכיפורים במשכן/מקדש [7], מקריב הכוהן קטורת המורכבת משני אלמנטים מרכזיים:

• האחד - סמים, שהם באו לדעת רוב החוקרים כדי לשפר ולחזק את הריח של הקטורת;
• והשני - לבונה זכה.

הקרבת הקטורת נעשית כאמור במזבח מיוחד המיועד רק לכך, או בכלי ייעודי הנקרא מחתה. כלי זה הינו מעין כף שטוחה ששמו עליה גחלים ועליהן פוזרו גרגירי הקטורת:" = וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי יְהוָה וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת" [8].

קורבן של קטורת שהוקרב באמצאות מחתה מוכר היטב מהסיפור של נדב ואביהוא. לפי הפשט הם לא מתו משום שהקריבו קטורת זרה, אלא משום שהקריבו אש זרה, כלומר לא לקחו אותה מאש התמיד של המזבח החיצון.

עדת קורח נבחנת אף היא במבחן הקטורת שהוקרבה על המחתה: "וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אִישׁ מַחְתָּתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת וְאַתָּה וְאַהֲרֹן אִישׁ מַחְתָּתוֹ"[9],

ובקטורת האמורה כיפר אהרון על חטאו של העם: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם, כִּי-יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי יְהוָה הֵחֵל הַנָּגֶף"[10].

בדומה לכך, גם תרומת הנשיאים למשכן תרם חנוכתו, הייתה סוג של קטורת המיועדת להקרבה על מחתה או על המזבח הפנימי: "כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מְלֵאֹת קְטֹרֶת, עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה הַכַּף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ כָּל זְהַב הַכַּפּוֹת עֶשְׂרִים וּמֵאָה" [11].

הקטרת הקטורת במשכן ובבית המקדש הראשון הייתה אסורה לכל אדם חוץ מהכוהנים: "זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהוָה וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ"[12]. מנגד היו ניסיונות של מלכים להקריב קטורת כפי המסופר על המלך עוזיהו:" וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית, וַיִּמְעַל בַּיהוָה אֱלֹהָיו, וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל יְהוָה לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת"[13], ובגין כך נצטרע.

חשיבותה של הקטרת הקטורת כריטואל דתי ניכרת גם בעובדה, שהעולים למקום בית ה' לאחר חורבנו, המשיכו להביא לבונה ומנחה לה': "וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן שְׁמֹנִים אִישׁ מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים וּמִתְגֹּדְדִים וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה בְּיָדָם לְהָבִיא בֵּית יְהוָה"[14]. על רקע זה, מובנת בקשתם של יהודי יב מהשלטון הזר לשקם את מקדשם ההרוס כדי שבין השאר יוכלו להקריב בו קטורת.

אחרית דבר

בסופה של פרשת תְּצַוֶּה , לאחר חמישה פרקים מלאים וגדושים שמתארים את עשיית המשכן וכליו, כולל בגדי הכונה, בא הציווי על עשיית מזבח הקטורת שהיה מצופה זהב. למרות המיקום הזה בסדר הפסוקים, ברור שעבודת הקטורת הינה ריטואל דתי רב חשיבות.

למרות שהמקרא לא נתן טעם לעבודת הקטורת, ברור כי היא הייתה חלק אינטגרלי מהפולחן הדתי בכל המזרח הקדום. אצלנו מרכזיותה של הקרבת הקטורת נובעת משני טעמים מרכזיים:

- האחד: מיקומו של מזבח הזהב במשכן היה בסמוך לקודש הקודשים.

- והשני: לקטורת היה תפקיד מרכזי בעבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים, כאשר כיפר על בני ישראל, ועל פי פרשנות חז"ל, הכפרה בעבודתו נובעת דווקא ממעשה הקטורת שהקריב [15].

בטעמה של הקטורת ניתנו הסברים רבים במרוצת הדורות. הטעם הפשוט והמובן ביותר מצוי בדבריו של הרמב"ם במורה נבוכים, בו הקטורת באה להשרות ריח נעים במשכן/מקדש, כי בלעדיה הם היו מריחים כבית מטבחיים על כל המשתמע מכך.

[לקובץ המאמרים על פרשת תְּצַוֶּה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת תְּצַוֶּה;

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019) פרשת תְּצַוֶּה באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 14/2/19.

[1] רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ג', פרק מ"ה, כרך ב', מהדורת שוורץ, אוניברסיטת ת"א, 2002, עמוד 607.

[2] רבי יצחק בן יהודה אַבְּרַבַנְאֵל היה מדינאי יהודי, פילוסוף, מיסטיקן, פרשן מקרא וכלכלן, ממנהיגי היהודים בחצי האי האיברי שנודע בפירושו על התורה והנביאים ובתפקידיו כשר האוצר של כמה ממלכות באירופה: פורטוגל, קסטיליה ,אראגון ונאפולי. ניסה לפעול לביטול גזירת גירוש ספרד, ללא הועיל. 1437 – 1508.

[3] שמות, פרק ל', פסוקים: א' – ב'.

[4] אנציקלופדיה מקראית, כרך ז', מוסד ביאליק, ירושלים, 1976, עמודים: 112 – 117.

[5] ויקרא, פרק ב', פסוק ט"ו.

[6] שם, פרק כ"ד, פסוקים: ה' – ז'.

[7] להרחבה על עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים ראה – אבי הראל, טקס הכפרה ביום הכיפורים, ייצור ידע, אפריל 2022.

[8] שם, פרק ט"ז, פסוק י"ב.

[9] במדבר, פרק ט"ז, פסוק י"ז.

[10] שם, פרק י"ז, פסוק י"א.

[11] שם, פרק ז', פסוק פ"ו.

[12] שם, פרק י"ז, פסוק ה'.

[13] דברי הימים ב', פרק כ"ו, פסוק ט"ז.

[14] ירמיהו, פרק מ"א, פסוק ה'.

[15] ראה – בבלי, יומא, דף מ"ד, עמוד א'.