תקציר: אינני רואה ב"מגילת אסתר" קרן אור והצלה. אני רואה בה דיכוי הרגש הלאומי ובגידה ברעיון שיבת ישראל לארצו. יהיו כאלה שיראו במלים אלה שלי כפירה בכח האמונה ובחסדי האל. אך עלינו לקרא במגילה וללמוד ממנה שהרצון מקדמת דנא להשמיד ולאבד את עמנו, התגלה בצורה חמורה כבר בתקופת מלכותו של אחשוורוש ומאז לא נעלם ואף חזר בכל שנות ההיסטוריה ולשיאו הגיע בגרמניה ובארצות אירופה כהעתק מדויק של גזרות אחשורוש בעצתו של המן.

[לאוסף המאמרים אודות פורים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על תופעת הירידה מהארץ ו'חיבת הגולה', לחצו כאן]

עודכן ב- 24 במרץ 2024

דוד א' פרנקל (ראו תמונה משמאל) הוא ד"ר למשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ופרופ' אמריטוס בפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון בנגב.

מחבר הספר "תובנות מנהיגות וניהול - הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל" בהוצאת ראובן מס, ירושלים (ראו תמונת כריכה בסוף המאמר למטה).

*  *  *

את חגיגות הפורים שנקבעו במגילת אסתר לא קבע אלהים,
שאף אינו מוזכר במגילה, ואף לא במצוותו. מרדכי הוא שקבע אותן, כדי לפאר את הישגו

החגיגות קיבלו תוקף מלכותי בהוראת בת דודו אסתר כמלכת פרס ומדי (אבותיהם היו אחים). כל זאת ללא התייעצות עם היהודים היושבים בארץ, וגם ללא ידיעתם כי התעלמו מהם.

הרקע ההיסטורי

לאחר חורבנה של ממלכת ישראל שהחלה בהגליה בנפרד, לאשור, של שבטי ראובן, גד וחצי שבט מנשה, שהתיישבו מזרחית לירדן (דבה"י א, ה, כה-כו) ונכללה לאחר מכן במושג הכולל "גלות עשרת השבטים" (שהיתה, למעשה, גלות של שמונה שבטים, מאחר ששבטי יהודה, שמעון, לוי – צאצאיה של לאה, ושבט בנימין – צאצאיה של רחל, לא נכללו בממלכת ישראל), נותרה בארץ מלכות יהודה, שהיתה קטנה בהרבה מממלכת ישראל.

מלכות יהודה היתה יכולה להישאר במקומה אילולא החלטת מלכה, יהויכין, בן ה-18, למרוד או להילחם כעבור זמן בנבוכדנצר מלך בבל. תוצאתה של מלחמה זו היתה שלאחר שלושה חודשים נאלץ יהויכין לצאת ולהיכנע לבבלים.

עם הכניעה, לקחו הבבלים עמם את אוצרות בית המקדש ואוצרות בית המלך, כאשר את יהויכין ואת אמו נְחֻשְׁתָּא לקחו בשבי, ואיתם היגלו רבים נוספים מממלכת יהודה, שכללו את רוב הצמרת השלטונית ובית המלוכה, נכבדי הכהנים, העיר והארץ ("אילי הארץ"), העשירים ("גיבורי החיל"), ו"החרש והמסגר", כלומר, בעלי המלאכה.

בירושלים נותרה רק "דלת הארץ", עליהם המליך נבוכדנצר את צדקיהו, שהיה דודו של יהויכין. עם זאת, נשמר ליהויכין מעמדו המלכותי וגם כינויו כמלך, כפי שמסתבר מארבע תעודות לאספקת מזון לגולים מארמונו של נבוכדנצר, בהן מוזכר יהויכין כ"מלך ארץ יהודה", ולפחות באחת מהן מצוין זמנה - שנת 13 לנבוכדנצר, כלומר 591/592 לפני הספירה הכללית.

יהויכין המשיך לשאת את תואר "המלך" גם בתקופת כהונתו של צדקיהו. מבחינה זו הוא לא היה יוצא דופן, כפי שניתן ללמוד מרשימה אחרת, בה נמנים רשימת שליטים גולים – ביניהם מלכי עזה, צידון, צור ואשדוד בחצרו של מלך בבל. מעמדו של יהויכין, בהגיעו לגיל חמישים וחמש, נמצא בסוף ספר מלכים ב:
"וַיְהִי בִשְׁלֹשִׁים וָשֶׁבַע שָׁנָה לְגָלוּת יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ־יְהוּדָה בִּשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּעֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ, נָשָׂא אֱוִיל מְרֹדַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת מָלְכוֹ אֶת־רֹאשׁ יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ־יְהוּדָה מִבֵּית כֶּלֶא. וַיְדַבֵּר אִתּוֹ טֹבוֹת וַיִּתֵּן אֶת־כִּסְאוֹ מֵעַל כִּסֵּא הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ בְּבָבֶל. וְשִׁנָּא אֵת בִּגְדֵי כִלְאוֹ וְאָכַל לֶחֶם תָּמִיד לְפָנָיו כָּל־יְמֵי חַיָּיו. וַאֲרֻחָתוֹ אֲרֻחַת תָּמִיד נִתְּנָה־לּוֹ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ כֹּל יְמֵי חַיָּו" (מלכים ב, כה, כז-ל).

בשיירת השבויים עם יהויכין היו הנביא יחזקאל (יחזקאל א, ב) ומרדכי היהודי (אסתר, ב, ו). מרדכי הוא הראשון המכונה "היהודי" בספרות הכתובה, וזאת להדגיש כי מוצאו מארץ יהודה.

סיפור המגילה

סיפורה של מגילת אסתר הוא סיפור גרוטסקי, מעורר גיחוך

אחשוורוש, מלך או קיסר, מצווה על אשתו, המלכה ושתי, להיחשף עירומה במהלך משתה רב שיכורים, ומשזו מסרבת, מורה הוא להוציאה להורג לאלתר. כשהתפכח, אמנם התחרט על החלטתו והוצאת אשתו להורג אך מיד מכריז על תחרות לאיתור מלכה חדשה, תחרות הנמשכת שנה תמימה.

יועציו מנצלים את מבוכותיו, משכנעים אותו בתקופת הביניים לחלק מינויים, לגזור גזירות קשות, ולהורות על הוצאות להורג, כשכל אלה הן שליפות מהמותן ללא מחשבה עמוקה. אחת מהן היתה תכנון אנטישמי מובהק – לתלות יהודי על עץ גבוה ולהשמיד את כל היהודים, כלומר כל אלה שגלו מארץ יהודה, אותם ואת צאצאיהם, שהיו אותה עת בארצו.

בפיקחותו הצליח מרדכי בסיועה של אסתר לבטל גזירות אלה, ולהביא לכך שאחשוורוש יתיר או יצווה על היהודים להתנקם לאנשי המן.

ההצלחה, כמתואר במגילת אסתר, נבעה מטכסיס שנקטו מרדכי ואסתר, וגם זאת לאחר שאסתר היססה אך מרדכי הפציר בה ואף איים עליה כדי שתשתף פעולה, ולפי הכתוב במגילת אסתר: "יֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל-אֶסְתֵּר: אַל־תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית־הַמֶּלֶךְ מִכָּל־הַיְּהוּדִים. כִּי אִם־הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת – רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית־אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ; וּמִי יוֹדֵעַ אִם־לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת" (ד, יג-יד) [להרחבה בנושא הצלחה וכישלון, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים אודות שיתוף פעולה לסוגיו, לחצו כאן].

לא אכנס כאן לתיאור כל העובדות, שהרי הן מפורטות במגילה, אך אציין כי השיחות עם אחשוורוש היו בעת שהיה שתוי -"בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן" (ז, ב), במהלך יומיים רצופים.

לכך נוספה הטרדה מינית מצד המן

"וַיָּבֹא הַיַּיִן, מַה שְּׁאֵלָתֵךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְתִנָּתֵן לָךְ וּמַה־בַּקָּשָׁתֵךְ עַד־חֲצִי הַמַּלְכוּת, וְתֵעָשׂ, וַתַּעַן אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וַתֹּאמַר: אִם־מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הַמֶּלֶךְ, וְאִם־עַל־הַמֶּלֶךְ טוֹב, תִּנָּתֶן־לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי. כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי, לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד. וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ, הֶחֱרַשְׁתִּי כִּי אֵין הַצָּר שֹׁוֶה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וַיֹּאמֶר לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה: מִי הוּא זֶה וְאֵי־זֶה הוּא, אֲשֶׁר־מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן? וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר: אִישׁ צַר וְאוֹיֵב, הָמָן הָרָע הַזֶּה. וְהָמָן נִבְעַת מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה. וְהַמֶּלֶךְ קָם בַּחֲמָתוֹ מִמִּשְׁתֵּה הַיַּיִן אֶל־גִּנַּת הַבִּיתָן; וְהָמָן עָמַד לְבַקֵּשׁ עַל־נַפְשׁוֹ מֵאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, כִּי רָאָה כִּי־כָלְתָה אֵלָיו הָרָעָה מֵאֵת הַמֶּלֶךְ. וְהַמֶּלֶךְ שָׁב מִגִּנַּת הַבִּיתָן אֶל־בֵּית מִשְׁתֵּה הַיַּיִן, וְהָמָן נֹפֵל עַל־הַמִּטָּה אֲשֶׁר אֶסְתֵּר עָלֶיהָ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת־הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת? [לריכוז המאמרים אודות תופעת ה- MeToo# והשלכותיה, לחצו כאן]

הַדָּבָר יָצָא מִפִּי הַמֶּלֶךְ, וּפְנֵי הָמָן חָפוּ. וַיֹּאמֶר חַרְבוֹנָה, אֶחָד מִן־הַסָּרִיסִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: גַּם הִנֵּה־הָעֵץ אֲשֶׁר־עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי אֲשֶׁר דִּבֶּר־טוֹב עַל־הַמֶּלֶךְ עֹמֵד בְּבֵית הָמָן: גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: תְּלֻהוּ עָלָיו. וַיִּתְלוּ אֶת־הָמָן עַל־הָעֵץ, אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי, וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה." (פרק ז).

מיד לאחר מכן, כשאחשוורוש עדיין "מסונוור" ממקרה המן, עדיין "בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן" שכנעה אסתר את אחשוורוש שיתיר לה ולבת דודה, מרדכי, לבטל את הוראותיו הקודמות בדבר השמדת היהודים ובקומן תבואנה הוראות שתרשינה ליהודים לנקום בשונאיהם.

"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּלְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי: הִנֵּה בֵית¬־הָמָן נָתַתִּי לְאֶסְתֵּר, וְאֹתוֹ תָּלוּ עַל־הָעֵץ עַל אֲשֶׁר־שָׁלַח יָדו בַּיְּהוּדִים. וְאַתֶּם כִּתְבוּ עַל־הַיְּהוּדִים כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם, בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ, וְחִתְמוּ בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ, כִּי־כְתָב אֲשֶׁר־נִכְתָּב בְּשֵׁם־הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ – אֵין לְהָשִׁיב״ (ח, ז-ח) ואכן כך עשו.

כבר בתחילת מגילת אסתר נכתב במפורש כי אחשוורוש לא בחל ביין ונהג להשתכר. "נס" פורים קרה כאשר המלך נתן עינו ביין. לא ידוע לי על שונאי ישראל בדורות שלאחר מכן ובוודאי לא באלה שטבחו בעמנו ברבע השני של המאה ה-20, שההחלטה על השמדת עמנו נתקבלה או שונתה רק כתוצאה ממסיבת שיכורים.

על מנהיגותו של מרדכי

מרדכי הוגלה לבבל בתקופת מלכותו של נבוכדנצר, כלומר לפני חורבן המקדש. היה בה כאשר כורש כבשה וחי בה עד אחר מותו של כורש.

כלומר, מרדכי יכול היה לחזור לירושלים עם עזרא ונחמיה לאחר מתן הצהרת כורש. אלא שבמקום לעלות לירושלים, שהיא דרומית - מערבית לבבל, העדיף להתרחק ממנה ולעבור מזרחה לארץ אותה לא הכיר – לפרס, שבבל הפכה להיות חלק ממנה. 

היתה זו "חיבת הגולה" בניגוד ל"אהבת ציון" שאפפה את החוזרים מבבל בהנהגתם עזרא ונחמיה.

האם אין זה דומה למה שקרה לעם היהודי במאה העשרים?

כאשר נפתחה הדרך לעלות לארץ ישראל, והיו רבים שהשוו בשעתו את הצהרת בלפור להכרזת כורש, היפנו יהודים רבים את גבם לארץ ישראל, הרחיבו את מרחב גלותם, והעדיפו להקים את קיומם הלאומי מחוץ לארץ ישראל – לשוטט ברחבי עולם, כדי להילחם נגד מדינות שונות או להצטרף אליהן, תוך עריקה ונטישה של המולדת והמורשת הלאומי של העם היהודי.

זכורה זעקתו של הנציב העליון הראשון של בריטניה בארץ ישראל, הרברט (צבי) סמואל, לאחר טקס הכתרתו כנציב עליון בירושלים: "עם ישראל, אַיֶכָּה?"

לולא המסופר במגילת אסתר, לא היינו אף יודעים על הימצאם של יהודים במלכת פרס ומדי, מה גם שהמגילה גם מתעלמת מהעובדה שבארץ היה כבר אותה עת קיבוץ לא קטן של יהודים.

למרות הכל - היהודים אינם עוזבים...

למרות הסיפורים הקשים שאנו קוראים במגילה – איום בחורבן טוטלי של העם היהודי היושב בפרס ובמדי לפי צו מלכותי "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת־כָּל־הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד־זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד" (אסתר ג, יג) - הוראה שתועתק כלשונה לאירופה בשנות ה-30 וה-40 של המאה העשרים, אך היהודים אינם עוזבים.

אסתר מפחדת להזדהות כיהודייה ובעצת בן-דודה מסתירה את מוצאה הלאומי – תופעה המוכרת לנו מהנעשה בדורנו ברחבי העולם. בן-דודה, מרדכי, מתכנן כיצד להפיל בפח את אויביו המוצהרים של העם היהודי ואמנם הצליח לבטל מזימה אחת, אך בכך הכניס את העם היהודי לאופוריה – אשליית שווא, שאין צורך בעלייה לארץ ישראל, שהרי גם אם יתפזרו בכל העולם, ואף יוותרו על ארצם וצבאם, הם תמיד יוכלו "לתמרן" עם הגויים, ללא צורך לעזוב את סיר הבשר הגלותי.

למרות כל מאות השנים, ובמיוחד בתקופת השואה, הוכחה אפסותה של גישה זו, אך עדיין היו ועדיין ישנם רבים הממשיכים בקו המדיניות שהתווה מרדכי ואף מתנכלים לאלה שמסרבים ללכת בעקבותיהם.

את חגיגות הפורים שנקבעו במגילת אסתר לא קבע אלהים, שאף אינו מוזכר במגילה, ואף לא נעשו במצוותו. מרדכי הוא שקבע אותן, כדי לפאר את הישגו, ודאג שיקבלו תוקף מלכותי בהוראת אחייניתו אסתר כמלכת פרס ומדי. 

כל זאת גם ללא התייעצות עם היהודים היושבים בארץ ישראל, וגם ללא ידיעתם, כי התעלמו מהם.

"נס" פורים?

מסיבה זו אינני רואה ב"מגילת אסתר" קרן אור והצלה. אני רואה בה דיכוי הרגש הלאומי ובגידה ברעיון שיבת ישראל לארצו. יהיו כאלה שיראו במלים אלה שלי כפירה בכח האמונה ובחסדי האל. אך עלינו לקרא במגילה וללמוד ממנה שהרצון מקדמת דנא להשמיד ולאבד את עמנו, התגלה בצורה חמורה כבר בתקופת מלכותו של אחשוורוש ומאז לא נעלם ואף חזר בכל שנות ההיסטוריה ולשיאו הגיע בגרמניה ובארצות אירופה כהעתק מדויק של גזרות אחשורוש בעצתו של המן.

ההצלה בימי מרדכי ואסתר היתה נס חד פעמי גם אם אנו חוגגים אותו מדי שנה. נס הוא תמרור אזהרה – בבחינת ממנו תראו ואותו אל תחקו. בדרך כלל ניסים אינם חוזרים על עצמם.

עלינו להודות לאל ולשמוח כעת שיש לנו מדינה משלנו, ואיננו צריכים להסתיר את זהותנו ולהמשיך לרעות בשדות זרים ולהיות נתונים לחסדם. אך, למרבית הצער והתמיהה, רבים מבני עמנו התאהבו בחיי הגולה ואינם חשים, או אינם רוצים לחוש, כיצד הקרקע נשמטת מתחת רגליהם ומתעקשים להישאר בה, לזעוק מדי פעם כאשר חובלים והורגים בהם, אך ממשיכים להתגורר בה תוך עצימת עיניים.

בין מרדכי ליוסף

על מרדכי נכתב "כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו. דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּו, וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל־זַרְעוֹ" (אסתר, י, ג). על יוסף נכתב בספר בראשית שפרעה "וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר־לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל־אֶרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית, מא, מג). שניהם מונו למשרות של משנה למלך.

אולם למרות שעל מרדכי נכתב שהיה רצוי לרוב אחיו (ולא לכל אחיו) ודורש טוב לעמו, הוא לא העלה את רעיון החזרה לארץ או עלייה אליה, ואף לא הזכיר אותה, חרף סכנת ההשמדה שריחפה על יהודי פרס ומדי. לעומתו, למרות שסכנה כזו או דומה לה לא היתה נחלת בני ישראל במצרים בתקופתו, קרא יוסף לכל בני ישראל, למרות עשרו ומעמדו, לעזוב את הגולה ולעלות לארצם. הוא אפילו השביעם שיביאו אותו לקבורה בארץ ישראל: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל־אֶחָיו: אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן־הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת־עַצְמֹתַי מִזֶּה" (בראשית, נ, כד-כה).

האין בכך מן הסמליות?

במהלך השנים, כאשר נכפתה הגלות, ושערי הארץ נסגרו בפניהם, העדיפו תושבי הגולה לראות בחג הפורים סמל לנס של הצלת יהודים בגולה והחלו לחגוג אותו. עם הזמן לאחר שנפתחו שערי הארץ בעקבות הצהרת בלפור, הפכו חגיגות פורים בארץ לקרנבל, ללא קשר ל"נס פורים" המקורי, למעט מועדן. אין כל רע בחגיגות וקרנבלים, אך ספק אם יש לקשרם ל"נס?" פורים.

לפני ש"התקווה" הפכה להמנון הלאומי של מדינתנו, נהגו לשיר כעין "המנון" במרכזים יהודיים ובהתכנסויות של קבוצות ובתנועות ציוניות בארץ ובחו"ל את מזמור קכו בספר תהלים:

"שיר הַמַּעֲלוֹת: בְּשׁוּב יְהוָה אֶת־שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים. אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינו, וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה. אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם: הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת עִם־אֵלֶּה – הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ" וגו'. אף שלטון זר לא הרשה לעצמו לצוות על איסור לשיר מזמור זה בציבור, גם כאשר אסר את שירת "התקווה", כי הרי פרק תהלים מקודש בכל הדתות המערביות. עיון במזמור זה מלמדנו כי משורר התהלים הבהיר כי רק לאחר שהגויים יכירו בנס הגדול שנעשה לנו ( = הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת עִם־אֵלֶּה), גם אנחנו, בלית ברירה, "נסכים" להודות בכך ( = הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ), וכך קבע סדר זה במזמור קכו.

האין בכך מן הסמליות?

[לאוסף המאמרים אודות פורים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על תופעת הירידה מהארץ ו'חיבת הגולה', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• הרחבה בנושא הצלחה וכישלון.
• אוסף המאמרים אודות פורים;
• הרחבת המושג: 'שיתוף פעולה';
• אוסף המאמרים אודות שיתוף פעולה לסוגיו;
• ריכוז המאמרים אודות תופעת ה- MeToo# והשלכותיה.
• אוסף המאמרים על תופעת הירידה מהארץ ו'חיבת הגולה'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), מתענית אסתר עד פורים באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 21/3/19.
• פנחס יחזקאלי (2014), שיתוף פעולה, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2015), הצלחה וכישלון: תוצאות המירוץ אל המטרה, ייצור ידע, 16/5/15.
• פנחס יחזקאלי (2019), הכל על הצלחה באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 8/12/19.
• פנחס יחזקאלי (2018), MeToo# באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 6/10/18.