תקציר: פרשת צו ממשיכה לעסוק בפירוט מעשי הקורבנות מעבר לפירוט שכבר נאמר בפרשת ויקרא. בין שאר הקורבנות בהם היא דנה, מובא קורבן המנחה שהיה מובא למשכן/מקדש בדרך כלל מן הצומח. רוב המנחות היו עשויות מסולת חיטים ומיעוטן מסולת שעורים. משמעות המונח מנחה היא מתנה, שמטרתה פיוס וריצוי לאותו גורם שאליו המנחה מובאת.

[לאוסף המאמרים על 'פרשת צו', לחצו כאן]

עודכן ב-27 במרץ 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

* * *

פרשת צו ממשיכה לעסוק בפירוט דיני הקרבת הקורבנות מעבר לקורבנות שנאמרו בפרשת ויקרא. בין הקורבנות האלה מצוי קורבן המנחה, שכאמור הובא עניינה כבר בפרק ב'. הפרק האמור עסק באופן הבאתה של המנחה, ומפני שהדין שם הופנה למקריב ולכוהן גם יחד, אגב כך הוזכרה שם זכות הכוהנים לנותר מן המנחה, ואילו בפרשתנו עיקר העיסוק בקורבן המנחה נסוב על אופן הקטרתה והנותר ממנה לאחר מכן.

החידוש בפרשתנו בעניין המנחה הוא שהכוהנים אכלו אותה מצות, כדין קורבן המנחה עצמו, משמע שאסור לאפותה חמץ כדלקמן: "כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהוָה לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ, כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַיהוָה"[1]. המנחה נאכלת רק לזכרי כהונה ומקום אכילתה הוא בחצר אוהל מועד. אילו הותרה אכילת המנחה גם לנשות הכוהנים אזי מקום אכילתה היה נקבע מחוץ למשכן ולא בחצרו.

מה המשמעות של המונח מנחה?

ההוראה הכללית של מונח זה הוא מתנה. היה זה מנהג מקובל להביא מנחה או דורון למלך מכהן, לדוגמא: "וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה וַיָּקֶם יְהוָה לָהֶם מוֹשִׁיעַ אֶת אֵהוּד בֶּן גֵּרָא בֶּן הַיְמִינִי, אִישׁ אִטֵּר יַד יְמִינוֹ, וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָדוֹ מִנְחָה לְעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב. וַיַּעַשׂ לוֹ אֵהוּד חֶרֶב וְלָהּ שְׁנֵי פֵיוֹת גֹּמֶד אָרְכָּהּ, וַיַּחְגֹּר אוֹתָהּ מִתַּחַת לְמַדָּיו עַל יֶרֶךְ יְמִינוֹ. וַיַּקְרֵב אֶת הַמִּנְחָה לְעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב, וְעֶגְלוֹן אִישׁ בָּרִיא מְאֹד. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְהַקְרִיב אֶת הַמִּנְחָה, וַיְשַׁלַּח אֶת הָעָם נֹשְׂאֵי הַמִּנְחָה"[2].

המנחה באה לשם פיוס וריצוי עם כל אדם שמביא המנחה מבקש את חסדו, למשל בסיפור אודות ניסיון הפיוס בין יעקב לעשיו: "וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ, כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי"[3].

במקביל, גם הבאים לדרוש בעצת הנביא נהגו לא לבוא בידיים ריקות אלא לכבד את איש האלוהים במנחה: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל חֲזָהאֵל קַח בְּיָדְךָ מִנְחָה וְלֵךְ לִקְרַאת אִישׁ הָאֱלֹהִים וְדָרַשְׁתָּ אֶת יְהוָה מֵאוֹתוֹ לֵאמֹר הַאֶחְיֶה מֵחֳלִי זֶה. וַיֵּלֶךְ חֲזָאֵל לִקְרָאתוֹ וַיִּקַּח מִנְחָה בְיָדוֹ וְכָל טוּב דַּמֶּשֶׂק מַשָּׂא אַרְבָּעִים גָּמָל, וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֹּאמֶר בִּנְךָ בֶן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר הַאֶחְיֶה מֵחֳלִי זֶה"[4].

בפרשתנו, המונח 'מנחה' בא ככינוי לקורבן, שהרי גם קורבן נתפס בעיקר מהותו כשי לה'[5]. אשר על כן, המונח מנחה משויך על כל צורה של קורבן, בין אם המדובר על קורבן מהחי או בין אם מדובר בקורבן מהצומח. בספר ויקרא כמו גם בספר יחזקאל, המונח מנחה מתייחס בעיקר ככינוי טכני דווקא לקורבן הבאה מהצומח, היינו מהחיטה או מהשעורה.

רוב קורבנות המנחה הבאות מהצומח באות מהחיטה, שממנה ניתן להפיק קמח איכותי יותר מהשעורה. המנחות האפויות מצווה להביאן בפורמט של מצות בלבד, היות שחמץ אסור בהקרבה על גבי המזבח. המנחה יכולה לבוא גם בצורת קלי, כלומר גרעיני דגן שלא נטחנו בריחיים ונקלו באש עד היותם ראויים לאכילה.

רוב המנחות המוקרבות, הן בצורת סולת והן בפורמט של מצות, נבללות בשמן ומוסיפים עליהם לבונה, שהוא סוג של תבלין. השיעור הקצוב למנחות הוא העישרון, שהיא עשירית האיפה [6], וזה השיעור של המנחות המתלוות לקורבן עולה הבא מהכבשים, או לקורבן השלמים. בקורבנות האחרים קיימים שיעורים גבוהים יותר. עשיית המנחה כפי המתואר בעיקר בספר ויקרא, הינה פשוטה עד מאוד. המקריב מביאה אל הכוהן, וזה האחרון קומץ בידו מעט מהסולת והשמן ואת הלבונה, וכך הוא מקטירם על המזבח.

לאחר ההקטרה כל הנותר מהמנחה נאכל לזכרי כהונה בלבד במקום קדוש, כלומר בחצר המשכן. בעניין זה יש שוני בין המנחות שהובאו בפורמט של מצות, לבין מנחת סולת או קלי. המנחות מהסוג הראשון נאכלות רק לאותו כוהן שהקריבן על המזבח, ואילו המנחות מהסוג השני נאכלות לכלל הכוהנים. ברם, על פי הנאמר בספר יחזקאל, אין המנחה נאכלת על ידי הכוהנים אלא מוקטרת כולה באש על המזבח [7]. הד לדבר אנו מוצאים במעשהו של מנוח, שהקריב מנחה לצד גדי עיזים, ושניהם עולים בלהב האש על המזבח:" וַיִּקַּח מָנוֹחַ אֶת גְּדִי הָעִזִּים וְאֶת הַמִּנְחָה, וַיַּעַל עַל הַצּוּר לַיהוָה, וּמַפְלִא לַעֲשׂוֹת וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים. וַיְהִי בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ הַשָּׁמַיְמָה, וַיַּעַל מַלְאַךְ יְהוָה בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם אָרְצָה"[8].

על רקע המנהג לשרוף את כלל המנחה על המזבח כפי שמובא מחוץ לספר ויקרא, ניתן לשער ולהבין את המנהג שהמנחה נאכלת לזכרי כהונה בלבד במקום קדוש, היות ומלכתחילה היא הייתה כנראה נועדה להיעשות אישה לה', אלא שספר ויקרא גם קובע שבמקום להקטירה כליל לה', תינתן למאכל לכוהנים כפי הנאמר במקור הכוהני הבא: "לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם. כָּל זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכְלֶנָּה חָק עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם מֵאִשֵּׁי יְהוָה כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בָּהֶם יִקְדָּשׁ"[9].

סוגי המנחות מתחלקים, בדרך כלל, לשני סוגים שונים:

המנחות המתלוות לקורבן בהמה ולמנחות שמובאות ומוקרבות בפני עצמן (ראו תרשים למטה).

לפי לשון חז"ל, סוג המנחות הראשון נקרא מנחות נסכים, והן מובאות למשכן בפורמט של סולת בלולה בשמן, ונחשבות כתוספת הכרחית לכל קורבן מסוג עולה או שלמים הבא מהבקר או מן הצאן: "וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַיהוָה עֹלָה אוֹ זֶבַח לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה אוֹ בְּמֹעֲדֵיכֶם לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן. וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב קָרְבָּנוֹ לַיהוָה מִנְחָה סֹלֶת עִשָּׂרוֹן בָּלוּל בִּרְבִעִית הַהִין שָׁמֶן"[10].

המנחות הנקרבות לעצמן, נחשבות לקורבן צנוע יותר מהסוג הקודם, והן היו מובאות בדרך כלל על ידי פשוטי העם. פרט לכך יש עוד מספר מנחות מיוחדות, להלן העיקריות שבהן:

מנחת חטאת – מובאת למשכן על ידי מי שחייב קורבן ואין ידו משגת אפילו להביא קורבן מן העוף: "וְאִם לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת, לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה כִּי חַטָּאת הִוא"[11].

מנחת קנאות – מובאת על ידי סוטה ונעשית מקמח שעורים ללא שמן או לבונה: "וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים, לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֺן"[12].

מנחת ביכורים – נעשית מהיבול הראשון של השעורים בצורת קלי או כרמל: "וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַיהוָה אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ. וְנָתַתָּ עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְשַׂמְתָּ עָלֶיהָ לְבֹנָה מִנְחָה הִוא"[13].

אחרית דבר

פרשת צו ממשיכה לעסוק בפירוט מעשי הקורבנות מעבר לפירוט שכבר נאמר בפרשת ויקרא. בין שאר הקורבנות בהם היא דנה, מובא קורבן המנחה שהיה מובא למשכן/מקדש בדרך כלל מן הצומח. רוב המנחות היו עשויות מסולת חיטים ומיעוטן מסולת שעורים. משמעות המונח מנחה היא מתנה, שמטרתה פיוס וריצוי לאותו גורם שאליו המנחה מובאת. בספרי הנביאים אנו מוצאים לא אחת הבאת מנחה גם למלך או שליט, או לחילופין לאיש האלוהים שרצו לראות את פניו בנושא מסוים.

לפי האמור בספר ויקרא, חובה על הכוהן הגדול להביא מנחת הנקראת חביתין בכל יום. מנחה זו מורכבת משתיים עשרה חלות, וקרבה מחציתה בבוקר ומחציתה בין הערביים. ככלל, המנחות נאכלות לזכרי כהונה בלבד, במקום קדוש קרי חצר המשכן. הבלעדיות האמורה באה ככול הנראה מעיקר הקרבת המנחה. ברגיל היא הייתה אמורה להיות מוקרבת כליל לה', אולם המקרא מסייג זאת ומאפשר גם לכוהנים להשתתף באכילתה, אשר על כן רק זכרי כהונה יכולים לזכות באכילתה בחצר המשכן בלבד.

[לאוסף המאמרים על 'פרשת צו', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'פרשת צו';
• אוסף המאמרים על פרשת ויקרא.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת צו באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 21/3/19.

[1] ויקרא, פרק ב', פסוק י"א.

[2] שופטים, פרק ג', פסוקים: ט"ו – י"ח.

[3] בראשית, פרק ל"ב, פסוק כ"א.

[4] מלכים ב', פרק ח', פסוקים: ח' – ט'.

[5] אנציקלופדיה מקראית, כרך ה', מוסד ביאליק, ירושלים, 1968, עמודים: 21 – 30.

[6] יש שיטות שונות להמיר את מידת עשירית האיפה. רמב"ם – 1.4 ק"ג; הרב חיים נאה – 1.6 ק"ג ; חזון איש – 2.8 ק"ג.

[7] ראה יחזקאל, פרקים מ' – מ"ח.

[8] שופטים, פרק י"ג, פסוקים: י"ט – כ'.

[9] ויקרא, פרק ו', פסוקים: י' – י"א.

[10] במדבר, פרק ט"ו, פסוקים: ג' – ד'.

[11] ויקרא, פרק ה', פסוק י"א.

[12] במדבר, פרק ה', פסוק ט"ו.

[13] ויקרא, פרק ב', פסוקים: י"ד – ט"ו.