תקציר: בשני נושאים עוסקת פרשת צו: הראשון מופנה לכהנים ובתיאור עבודתם, והשני מופנה לכלל ישראל בנושאים של בריאות.

[לאוסף המאמרים על 'פרשת צו', לחצו כאן]

עודכן ב-27 במרץ 2024

דוד א' פרנקל (ראו תמונה משמאל) הוא ד"ר למשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ופרופ' אמריטוס בפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון בנגב.

מחבר הספר "תובנות מנהיגות וניהול - הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל" בהוצאת ראובן מס, ירושלים (ראו תמונת כריכה בסוף המאמר למטה).

*  *  *

בשני נושאים עוסקת פרשת צו: הראשון מופנה לכהנים ובתיאור עבודתם, והשני מופנה לכלל ישראל בנושאים של בריאות.

הוראות לכהנים בנושא הקרבת קורבנות – בגדי קודש ובגדי חול

בגדי קודש ובגדי חול - וְכָל־דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם

בנושא הראשון, המופנה לכוהנים, ישנם שלושה שלבים:

• השלב הראשון: סקירה על מטרתן של הוראות אלהים למשה כדי שיעבירן לאהרן ולבניו;
• בשלב השני אנו לומדים על אופן העברתן;
• ובשלב השלישי: העברתן.

מטרת ההוראות היא במבוא המסתיים במלים: "זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי, בְּיוֹם צַוֺּתוֹ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם לַיהוָה בְּמִדְבַּר סִינָי" (ז, לז-לח).

השלב השני הוא העיתוי למתן ההוראות והעברתן לביצוע:
"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַח אֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים וְאֵת סַל הַמַּצּוֹת, וְאֵת כָּל־הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד".

השלב השלישי הוא שלב העברתן לביצוע: "וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָעֵדָה: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשׂוֹת" (ח, א-ה).

בדרך זו העביר משה בפומבי לידיעת כל בני ישראל את ההוראות לנושאי המשרות. הוראות וחוקים חייבים להתפרסם. הדרך לפרסמם, כאשר לא ניתן להעלותם על הכתב אותו כל אחד יכול לקרוא, הייתה כינוס כל הקהל – העם, והשמעתם באזניו. היום הפרסום הוא בכתובים, ב"רשומות", בהם כל אחד יכול לקרוא בהם, ובזמנים שחלפו, אך עדיין במאה ה-20 – נהגו גם להביא את תוכנם של חלק מההוראות הדחופות והחשובות, בהדבקתם על לוחות מודעות, על קירות בניינים ופרסומן בעיתונים.

ואלו הן ההוראות: "צַו אֶת־אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר: זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה, הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל־הַמִּזְבֵּחַ כָּל־הַלַּיְלָה עַד־הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ. וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד, וּמִכְנְסֵי־בַד יִלְבַּשׁ עַל־בְּשָׂרוֹ, וְהֵרִים אֶת־הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת־הָעֹלָה עַל־הַמִּזְבֵּחַ, וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ וּפָשַׁט אֶת־בְּגָדָיו, וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת־הַדֶּשֶׁן אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל־מָקוֹם טָהוֹר. וְהָאֵשׁ עַל־הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד-בּוֹ לֹא תִכְבֶּה, וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים. אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל־הַמִּזְבֵּחַ – לֹא תִכְבֶּה" (ו, ב-ו).

לפנינו תיאור לבושו של הכהן המעלה עולה, בצד ההוראה שאש התמיד לא תכבה. כאשר קראתי פסוקים אלה הרהרתי – מפני מה היה צורך לתאר את הלבוש והחלפתו בשני השלבים: בשלב הראשון "וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד, וּמִכְנְסֵי־בַד יִלְבַּשׁ עַל־בְּשָׂרוֹ, וְהֵרִים אֶת־הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת־הָעֹלָה עַל־הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ". אך לאחר מכן – בשלב השני: "וּפָשַׁט אֶת־בְּגָדָיו, וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת־הַדֶּשֶׁן אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל־מָקוֹם טָהוֹר."

ואכן, גריפת הדשן והרמתו מעל המזבח היא עבודת קודש, עבודה הנעשית בתוך המקדש, מול אלוהים. מסיבה זו על הכהן להתהדר בלבושו, במדיו. לעומת גריפת הדשן – הוצאת הדשן אל מחוץ למחנה, שהיא עבודת חול, נעשית מחוץ למקדש, לעיני כולם, לעיני כל אלה שיעברו וישובו בדרכיהם. מסיבה זו נדרש מהכהן, כאשר הוא מוציא את הדשן מחוץ למחנה, שיסיר מעל גופו את בגדי הפאר וימירם בבגדי יום-יום.

אני רואה בכך הוראה לכהן שלא יגבה לבו

כאשר אדם ממלא תפקיד – ראוי שלבושו יתאים לתפקידו, כי הלבוש מעיד על תפקידו ועל מעמדו.

כך על עורכי הדין לעטות על עצמם גלימות בעת הופעתם באולם המשפטים – כדי להזכיר להם את מעמדם ואת חובתם להתנהג באופן המתאים לתפקידם, וכן כדי שאפשר יהיה להבדיל בינם לבין הצדדים לדיון או הקהל. כך גם על השופט לעטות גלימה בשבתו באולם המשפטים, כדי להעיד על תפקידו ומעמדו. אך כשהם יוצאים מאולם המשפטים – עליהם להיות לבושים בלבוש רגיל, לבוש של חול, כדי שלא יגבה ליבם.

לא פעם רואים אנו עורכי דין עוטים גלימה בלכתם ברחוב, בדרכם ממשרדם להיכל המשפט או בצאתם מהיכל המשפט בדרכם חזרה למשרדם, גם אם במהלך דרכם נעצרים הם לישיבה בבית קפה. כך גם במקצועות אחרים, כגון עובדי בתי חולים, לרבות רופאים, היוצאים מבית החולים לרחוב כשהם עוטים את חלוקי בית החולים, לעיתים גם עם תג הנושא את שמם ומעמדם. גם אם נתעלם מכך שחלוקים אלה אמורים לשמור על עוטיהם ועל החולים שבטיפולם מפני אבק הרחוב שלא יוכנס לבית החולים – הם נכנסים איתם גם למחלקות או למעבדות לבושים אותם חלוקים לאחר ששהו בחוץ.

האם אין בכך, לפחות בחלק מהמקרים, מעין "הפגנה" על מעמדם המקצועי מחוץ למקום עבודתם? האם אין זה כדי שייהנו מ"זכויות יתר" או ממעמד מיוחד בזכות מעמדם החברתי והמקצועי? ומה בדבר שוטרים ואנשי צבא הלובשים מדים ועליהם גם דרגותיהם, אף כשאינם בתפקיד? 

אין צורך להוסיף דוגמאות. כך יש להבין גם את החלק השני של ההוראה שניתנה לכהן, שכאשר אינו משמש בקודש במשכן, יהיה לבושו רגיל ללא קשר למעמדו, כי "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל־הַמִּזְבֵּחַ־לֹא תִכְבֶּה" (ו, ה) גם אם הכהן לא יהיה לידה.

איסור אכילת דם

הנושא השני בו עוסקת הפרשה הוא: "וְכָל־דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה. כָּל־נֶפֶשׁ אֲשֶׁר־תֹּאכַל כָּל־דָּם־וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ" (ז, כו-כז).

לפני הוראה זו מובאות בקצרה כתזכורת הוראות כשרות ובריאות. בתנאי המדבר לא ניתן היה לאסור כליל אכילת בשר, למעט אם הבשר היה מיועד להקרבת הקורבנות לעבודת הקודש. על אכילת חֵלֶב של שור, כבש, עז וכן על חֵלֶב נבלה או טרפה כתוב רק "לֹא תֹאכְלוּ" וכן כתוב על "כָּל־אֹכֵל חֵלֶב מִן־הבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַיהוָה, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ" (ז, כה). אך בצד אלה אנו לומדים על הוראה נוספת, נפרדת, עצמאית, שהעובר עליה דינו מוות ללא סייגים, אותה הבאנו לעיל: "וְכָל־דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה. כָּל־נֶפֶשׁ, אֲשֶׁר־תֹּאכַל כָּל־דָּם־וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ."

כך גם בספר דברים יב, כג: "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר". תחילתן של הוראות אלה בברכת אלהים את נח: "אַךְ־בָּשָׂר, בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ" (בראשית, ט, ד).

האיסור כאן אינו מטעמי כשרות. טעמו של האיסור הובהר בפסוקים שהבאנו.

הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ

גם לבעלי חיים יש נפש, ולא רק לבני אדם. האיסור הוא אכילה של בעלי נפש, כלומר האיסור הוא על אכילת בעלי חיים. בעולם האלילי, בעלי החיים נחשבו רק כמקור למזון – לאכילה, וכך הם נועדו גם לקורבנות – כדי לפצות את האלים באופן בו בני אדם ראו כפיצוי המתאים לעצמם – אכילה. אמנם בין בעלי החיים היו כאלה שיוחסו להם תכונות "אלוהיות" – כמו החתולים במצרים והתנינים במסופוטמיה, אך הם נאסרו באכילה מפאת ה"קדושה" שיוחסה להם.

גישתו של משה שונה. בעקבות הוראת אלוהים לנח, משה ראה בהריגת בעלי חיים לצורך אכילתם מעשה לא אנושי, זאת נוסף על רצונו לבטל את העבודה הזרה, האלילית. כשהוא מכריז שהדם הוא הנפש הוא למעשה מורה: אסור לכם להרוג בעלי חיים רק כדי לאכלם.

הרמב"ן הסביר את האיסור בכתבו על ויקרא יז, יא: "כי אין לבעל נפש שיאכל נפש, כי הנפשות כולן לאל הנה, מנפש האדם ומנפש הבהמה לו".

בספר החינוך (מצוה קמח) נכתב: "[…] ואפשר לומר בדם עוד: כי מלבד רוע מזגו, שהוא רע המזג, יהיה באכילתו קצת קניין במידת אכזריות, שיבלע אדם מבעלי חיים שכמותו בגוף, אותו הדבר שבהם, שהחיות ממש תלוי עליו ונפשם נקשרת בו: כי ידוע שיש לבהמות נפש, יכנוה חכמים נפש חיונית, כלומר, שאינה שכלית; גם נראה אותם שיש לנפשם בחינה להישמר מנפול באחת הפחתים ובקצת דברים אחרים […]".

הרב אי"ה קוק זצ"ל (ראו תמונה משמאל), שהיה הרב הראשי האשכנזי הראשון לא"י, כתב: "גערה נסתרת יש בקמטי תורה באכילת בשר" וקרא להפסקת אכילת בשר, כאשר ראה בהוראות המגבילות של אכילת הבשר המוטלות בדיני הכשרות, שלב בדרך לאיסור אכילת בשר בכלל." (ראו מאמרו "טללי אורות" שהודפס מחדש בשם "חזון הצמחונות" בספר לחי רואי, תשכ"א, הוצאת מרכז הרב).

פרופ' מ' ד' קאסוטו, אחד המפרשים הגדולים של התורה, הסביר ש"להשתמש בבעלי חיים ובעבודתם מותר לכם, להשתלט עליהם כדי שיהיו לעזר לכם בקיומכם אתם רשאים, אבל אין מן הראוי שתזלזלו בכוח החיים שבהם, ושתמיתו אותם כדי לאכול את בשרם; המאכל הראוי לכם יהיה מאכל צמחוני". (בספר מאדם ועד נח, תשי"ג, עמ' 30).

בימינו יש לעקרון זה משמעות עמוקה, נוספת ומיוחדת

מקורן של מגפות חמורות במהלך הדורות היה באכילת בשר של בעלי חיים. כמו כן, לפי אחת מהגישות המדעיות, לא רק באכילתם של בעלי חיים אלה יש סיכון, אלא גם מהשתלות אברים מבעלי חיים באדם. 

אותם בעלי חיים עלולים לשאת נגיפים, שאמנם אינם מזיקים לבעלי החיים אך עלולים להיות מסוכנים לבני אדם כאשר הם מוחדרים לגוף האדם, כי כתוצאה משינויים ומוטציות ב-DNA שהם יוצרים בגופו, הוא יכול להיות מועבר בדרך של הדבקה או הורשה לאחרים, המעבירים אותם לאחרים לאחר "שהתבססו" בגופם, ובינתיים הנגיף או הנגיפים מתאימים עצמם לפגוע ב-DNA האנושי. בדרך זו, לפי אותה גישה מדעית, מתפתחים ומופצים נגיפים הגורמים מחלות ומגפות, שקודם לכן לא תקפו בני אדם.

[לאוסף המאמרים על 'פרשת צו', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'פרשת צו';
• אוסף המאמרים על פרשת ויקרא.
• אוסף המאמרים על פרשת ויקהל;
• אוסף המאמרים של פרשת פקודי.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2023), פרשת צו באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 21/3/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת ויקרא באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 14/3/19.
• פנחס חזקאלי (2019), פרשת ויקהל באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 1/3/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת פקודי באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 6/3/19.