תקציר: בפרשת שְׁמִינִי שני נושאים - האחד הוא עבודת הקודש ובה אנו לומדים גם על טרגדיה – מותם הטרגי של נדב ואביהוא בני אהרן (פרק י); והשני הוא מאכלים אסורים (פרק יא).

[לאוסף המאמרים על פרשת שמיני, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על נדב ואביהוא בני אהרן, חטאם ומותם, לחצו כאן]

עודכן ב- 5 באפריל 2024

דוד א' פרנקל (ראו תמונה משמאל) הוא ד"ר למשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ופרופ' אמריטוס בפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון בנגב.

מחבר הספר "תובנות מנהיגות וניהול - הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל" בהוצאת ראובן מס, ירושלים (ראו תמונת כריכה בסוף המאמר למטה).

זהו מאמר חמישי מתוך שישה על נדב ואביהוא, בני אהרן, חטאם ומותם. למאמרים האחרים לחצו כאן: 

• אבי הראל: מהות חטאם של נדב ואביהוא בחנוכת המשכן;
• אבי הראל: חטאם של בני אהרן והקשר לדוד ולמיכל בת שאול;
• אבי הראל: מות שני בני אהרון, ומותו של עוזא.
• אבי הראל: וידום אהרון;
• פנחס יחזקאלי: פרשת שמיני שבספר ויקרא – שיעור בנהלים ארגוניים.

*  *  *

בפרשת שְׁמִינִי שני נושאים: האחד הוא עבודת הקודש ובה אנו לומדים גם על טרגדיה – מותם הטרגי של נדב ואביהוא בני אהרן (פרק י), והשני הוא מאכלים אסורים (פרק יא).

עבודת הקודש

בפתיחת הפרשה בפרק ט, אנו לומדים על עבודת הקודש שהחלה ביום השמיני לאחר הקמת המשכן. במעמד זקני העם, מזמין משה את אהרן ובניו להתחיל בעבודת הקודש – הכוללת העלאת קורבנות והקטרת הקטורת. בטרם החלה העבודה "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר־צִוָּה יְהוָה תַּעֲשׂוּ, וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יְהוָה" (ט, ו). המשמעות להודעה זו היא שאין לשנות מההוראות בהיותן הוראות אותן הורה אלוהים.

לאחר מכן מתחיל אהרן במלאכת הקרבת הקורבנות, כשבניו עוזרים לידו. הקרבת הקורבנות מסתיימת מיד לאחר ברכתם של משה ואהרן "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל עַל־הַמִּזְבֵּחַ אֶת־הָעֹלָה וְאֶת־הַחֲלָבִים, וַיַּרְא כָּל־הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל־פְּנֵיהֶם" (ט, כד).

מותם הטרגי של נדב ואביהוא

בעוד כולם חוגגים, שנים מבניו של אהרן – נדב ואביהוא (ראו תמונה משמאל), פרשו מהחגיגה ולקחו "אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת, וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם, וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם, וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה" (י, א-ב).

טרגדיה גדולה: שנים מבניו של אהרן, הכהן הגדול, נספו. אהרן איבד שנים מבין ארבעת בניו, ושני האחים שנותרו איבדו את שני אחיהם, וכל זאת ביום בו החלו בעבודת הקודש במשכן.

תגובתו המיידית של משה הייתה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן: הוּא אֲשֶׁר־דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי־כָל הָעָם אֶכָּבֵד" (י, ג). תגובתו של אהרן היתה הלם מוחלט: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (י, ג).

לא הצלחתי למצוא היכן תועדו דברי אלהים שמשה מזכיר לאהרן שאלהים הורה – "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד". יתכן שהכוונה היתה למה שנכתב בספר שמות יט, כב:

"וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל־יְהוָה יִתְקַדָּשׁו, פֶּן־יִפְרֹץ בָּהֶם יְהוָה", שהיו הדברים שנאמרו בעת ההכנות להתגלותו של אלהים בהר סיני לפני מתן עשרת הדיברות. אלהים דרש אז ממשה שירחיק את העם מהר סיני: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה: רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן־יֶהֶרְסוּ אֶל־יְהוָה לִרְאוֹת, וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב, וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל־יְהוָה יִתְקַדָּשׁו, פֶּן־יִפְרֹץ בָּהֶם יְהוָה" (שמות יט, כא-כב).

אהרן שתק. יתכן ששתיקתו מקורה בהלם, אך גם לאחר מכן לא התריס נגדה.

משה מורה למישאל ואלצפן, בני דודו עוזיאל, אחיו של עמרם – אבי משה ואהרן (כפי שאנו לומדים משמות ו, יח), שישאו את שני הנפטרים, שהם בני אהרן, מהמשכן אל מחוץ למחנה, כדי לקוברם:

"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל־מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: קִרְבוּ, שְׂאוּ אֶת־אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי־הַקֹּדֶשׁ אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה" (י, ד-ה) (ראו התמונה למטה):

מקובל לייחס את מקור המנהג או הדין לפיו חל איסור על כהן להיכנס לבית העלמין, להוראה המובאת בספר ויקרא פרק כ"א, פסוק א:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל־משֶׁה: אֱמֹר אֶל־הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: לְנֶפֶשׁ לֹא־יִטַּמָּא בְּעַמָּיו". אך לי נראה שהמקור למנהג או להוראה זו קדם לאותה הוראה שבספר ויקרא – ולכן משה הורה לבני דודו, שלא היו כהנים אלא לויים – מאחר שלא היו צאצאיו של אהרן – שעליהם לדאוג לקבורתם של בני אהרן – הכהנים.

לאחר שבני אהרן נלקחו לקבורתם מחוץ למחנה, דורש משה מאהרן ומשני בניו האחרים של אהרן – אלעזר ואיתמר – שלא ינהגו מנהגי אבלות.

הוא אף מאיים עליהם שאם ינהגו כך הם יומתו, ואלוהים יקצוף על כולם. בשלב זה אהרן כבר אינו מתאפק, ועונה לו גם בשם שני בניו אלעזר ואיתמר, כי דרישות אלה הן דרישות שאינו מוכן לקבל, ואף העלה ספק אם ההתנהגות שמשה מבקש לאכוף על אהרן ושני בניו הן אכן הוראות אלוהים או אפילו רצויות לאלוהים: "הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְהוָה?" (י, יט). משה אמנם לא ציפה להתנגדות מצדו של אהרן, אך כעת לא יכול היה להתעלם מדבריו, ואכן הבין שאהרן צדק - "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו" (י, כ). אני למד מכאן שדרישותיו של משה מאהרן ומבניו אלעזר ואיתמר, אכן לא היו דרישות שבאו מאלוהים אלא היו אלה דרישותיו של משה, שככל הנראה, רצה לאכוף את דרך ההתנהגות שהוא בחר, וכדי לשכנע את אהרן ובניו שישמעו בקולו רמז שזוהי הוראה מאלוהים, מה שהתברר שלא היה נכון.

חריגה מסמכות

מעבר לסיפור הטראגי, עלינו לשאול מה, למעשה, היה חטאם של נדב ואביהוא בני אהרן. הם הקטירו קטורת שלא נצטוו להקטירה, ואף אם הייתה אש זרה, האם זו הייתה העבירה? ואם היתה זו העבירה היחידה – האם עבירה זו הייתה כה חמורה שהעונש המתאים לה היה מוות?

ההסבר העולה על דעתי הוא, שהתנ"ך יוצא חוצץ נגד חריגה מסמכות או נטילת סמכות שלא כדין. חריגה מסמכות נובעת מעקרון הפרדת הרשויות, שהוא אחד מעיקריו של המשטר הדמוקרטי לפי הגדרתו המודרנית, ונטילת סמכות שלא כדין משמעותה מרידה.
הקטרת העולה היא מתפקידיו של הכהן הגדול ומצויה רק בסמכותו. בניו של אהרן סייעו בידיו בהכנת ההקטרה, אך הוא זה שהקריב את הקטורת ובסיומה בירך את העם (ט, יד-כב). והנה, מיד לאחר מכן, נדב ואביהוא הקטירו את הקטורת ביוזמתם בפומבי, נטלו לעצמם סמכות שלא ניתנה להם, אלא ניתנה רק לאביהם, הכהן הגדול, ללא שביקשו את רשותו.

דוגמה אחרת שאנו מוצאים בתנ"ך לחריגה מסמכות, היא התנהגותו של המלך עוזיהו.

למלך הוקנו סמכויות רבות ורחבות, ובד בבד לאלה, הוקנו לכהן הגדול סמכויות רבות אחרות. אף על פי שסמכויות רבות יש למלך, אין הוא רשאי להרחיבן. המלך עוזיהו אמנם חיזק את ירושלים והצליח מאד בביסוס הממלכה ולהגנתה בתחום הצבאי, אבל:

"וּכְחֶזְקָתוֹ, גָּבַהּ לִבּוֹ עַד־לְהַשְׁחִית, וַיִּמְעַל בַּיהוָה אֱלֹהָיו; וַיָּבֹא אֶל־הֵיכַל יְהוָה, לְהַקְטִיר עַל־מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. וַיָּבֹא אַחֲרָיו עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן וְעִמּוֹ כֹּהֲנִים לַיהוָה, שְׁמוֹנִים בְּנֵי־חָיִל, וַיַּעַמְדוּ עַל־עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא־לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַיהוָה, כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי־אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים לְהַקְטִיר. צֵא מִן־הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ וְלֹא־לְךָ לְכָבוֹד מֵיְהוָה אֱלֹהִים. וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר וּבְזַעְפּוֹ עִם־הַכֹּהֲנִים וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית יְהוָה מֵעַל, לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת, וַיִּפֶן אֵלָיו עֲזַרְיָהוּ כֹהֵן הָרֹאשׁ וְכָל־הַכֹּהֲנִים וְהִנֵּה־הוּא מְצֹרָע בְּמִצְחוֹ וַיַּבְהִלוּהוּ מִשָּׁם וְגַם־הוּא נִדְחַף לָצֵאת כִּי נִגְּעוֹ יְהוָה. וַיְהִי עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ מְצֹרָע עַד־יוֹם מוֹתוֹ וַיֵּשֶׁב בֵּית החפשות (הַחָפְשִׁית) מְצֹרָע, כִּי נִגְזַר מִבֵּית יְהוָה" (דבה"י ב, כו, טז-כא).

חריגה מסמכות או נטילת סמכות מאחרים, היא עבירה חמורה מאד, וכאשר היא נעשית בידי בעלי עמדה או משרה גבוהה – הרי היא משולה למרד. על רקע זה ניתן להסביר או להבין את מותם של שני בני אהרן. אך האם הריגה הוא העונש היחיד המתאים? האם מותם של נדב ואביהא היא גם דוגמה ממנה יש להסיק כי שככל שאדם נמצא במעלה גבוהה יותר – חלה עליו גם חובת זהירות גבוהה יותר, וככל שיעבור עבירה חמורה – יישא בעונש כבד יותר לעומת אלה שבמעלה נמוכה ממנו?

מאכלים אסורים

חלקה השני של פרשת שמיני, עוסק ב"מאכלים אסורים". פרק יא מתייחס לכל בעלי החיים ההולכים על ארבע, לחיות המים, למעופפים, לזוחלים ולשרצים, ובכל מה שהם נמצאים או נוגעים. הוראות אלה הן ביסודה של תורת הכשרות היהודית. 

בפרשה הקודמת, פרשת צו, דנתי בנושא "הדם הוא הנפש", אך חובה גם להיות מציאותי: הפסקת אכילת בשר היא חזון, שאיפה ומטרה, אך הדרך להשגתה עדיין רחוקה, ולא רק לעם נודד במדבר. בינתיים חייבים להשגיח על הקיים, ולכן באות ההוראות בפרק זה, כדי למנוע נזק לבריאות.

אין בדעתי להבהיר או לנתח את מהותם של כל האישורים וההיתרים. אין לשלול גם את ההנחה שהרשימה המובאת בפרשה זו מקורה במידע הרפואי או הבריאותי, שנאסף עד לאותה עת בארצות המזרח הקדום ובמיוחד במצרים, אך לא אכנס כאן לשאלה זו.

את תשומת לבי, משכה דרך ההצגה של ההיתר ושל האיסורים על בעלי חיים ההולכים על ארבע:

"כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ,
אַךְ אֶת־זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה:
אֶת הַגָּמָל, כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס, טָמֵא הוּא לָכֶם;
וְאֶת־הַשָּׁפָן, כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס, טָמֵא הוּא לָכֶם;
וְאֶת־הָאַרְנֶבֶת כִּי-מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה, טְמֵאָה הִוא לָכֶם;
וְאֶת־הַחֲזִיר כִּי־מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא־יִגָּר, טָמֵא הוּא לָכֶם" (יא, ג-ז).

משה מלמדנו את הדרך הנאותה להצגה של השוואות ולהסברתן

בתחילה מובא סימן הטוהר, ורק לאחר מכן, בשלב השני, סימן הטומאה: הגמל – כי מעלה גרה הוא, ופרסה אינו מפריס; השפן – כי מעלה גרה הוא, ופרסה לא מפריס; הארנבת – כי מעלת גרה היא, ופרסה לא מפריסה; החזיר – כי אמנם הוא מפריס פרסה ושוסע שסע פרסה, אך גרה לא יגר.

משה מלמדנו את הדרך הנאותה להצגה של השוואות ולהסברתן, לא רק בבעלי חיים אלא בכל נושא העומד להשוואה, לדיון ולוויכוח.

חובה להתחיל בהבלטה ובציון הצד השווה. רק לאחר מכן אפשר לעורר את נושא אי השוויון. זוהי דרך הגיונית, שיש בה גם למנוע התפרצויות טרם זמנן לדבריו של המסביר – כי עד לשלב של הצגת אי השוויון לא יתפרצו לדבריו, כיון שהם מוסכמים. רק לאחר שיובהרו הנושאים המוסכמים, ניתן להסביר ולהבהיר את הנושאים שאינם מוסכמים או המעוררים שאלה או מחלוקת.
שיעור בסיסי בדידקטיקה - תורת ההוראה, תובנת מנהיגות וניהול.

[לאוסף המאמרים על פרשת שמיני, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על נדב ואביהוא בני אהרן, חטאם ומותם, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת שמיני.
• אוסף המאמרים על 'פרשת צו'.
• אוסף המאמרים על נדב ואביהוא בני אהרן, חטאם ומותם.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת שמיני באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 29/3/19.
• פנחס יחזקאלי (2023), פרשת צו באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 21/3/19.
• פנחס יחזקאלי (2024), אוסף המאמרים על נדב ואביהוא בני אהרן, חטאם ומותם, ייצור ידע, 5/4/24.