תקציר: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" לעומת "ואהבת את רעך כמוך" היא דרישה לשוויון בין יחסו של אדם לעצמו ליחסו לזולת. עלינו לאהוב, במובן של לכבד, את החסרונות של רעינו כמו שאנו מתייחסים לחסרונותינו, ונדע להעריך את יתרונותיהם כפי שאנו מעריכים את יתרונותינו. זו, לדעתי, המשמעות של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", שהיא אהבה שכלית, בין אם נכללת בה גם אהבה רגשית ובין אם לאו.

עודכן ב- 9 במאי 2024

דוד א' פרנקל (ראו תמונה משמאל) הוא ד"ר למשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ופרופ' אמריטוס בפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון בנגב.

מחבר הספר "תובנות מנהיגות וניהול - הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל" בהוצאת ראובן מס, ירושלים (ראו תמונת כריכה בסוף המאמר למטה).

*  *  *

גם השבת אנו קוראים בשתי פרשות המצורפות - 'אַחֲרֵי מוֹת' וּ'קְדֹשִים' - בשנים שאינן מעוברות.

בפרשת 'אחרי מות' שני נושאים עיקריים: יום הכיפורים דוחה שבת; והוראות ואזהרות הכנה לקראת הכניסה לארץ.

פרשת קדושים עוסקת בהוראות מדיני הנזיקין, בהן שזורות הוראות מדיני העבודה; בעקרונות של מוסר וצדק חברתי; בהוראות מדיני העונשין; ובמשמעות "אהבה ל..." לעומת "אהבה את ..."

פרשת אַחֲרֵי מוֹת

מבין הנושאים שבהם עוסקת פרשת אחרי מות, התעכבתי על שניים: האחד הוא נושא הניהול הקשור ליום הכיפורים והשני הוא נושא המנהיגות – הוראות ואזהרות לקראת הכניסה לארץ.   

יום כיפורים דוחה שבת

בפרשת תזריע ניתנה הוראה מפורשת ומדייקת בדבר מועד ברית המילה – ביום השמיני, ונקבע בה כי מצוות ברית המילה אף דוחה שבת. בפרשת אחרי מות אנו קוראים על מועד נוסף עליו ניתנה הוראה מפורשת ומדייקת בדבר מועדו של יום הכיפורים:

"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ", כלומר ב-י' בתשרי. יום הכיפורים יחול תמיד ביום העשירי בחודש תשרי. התאריך חלוט, דוחה שבת ואינו משתנה בהתאם לימי השבוע. מועדים אלה קבועים, וקיים איסור להזיזם לימים אחרים.

הוראות ואזהרות לקראת הכניסה לארץ

בני ישראל היו עבדים במצרים שבה לא היו יכולים לחיות ולהתנהג באופן שונה מהמצרים שבארצם חיו. משה, בתובנות הניהול והמנהיגות שלו, מבין כי יש להדריך את בני ישראל לקראת כניסתם לארצם כיצד עליהם להתנהג ולהתנהל בארצם כעם עצמאי וחופשי.

משה גם יודע שככל שהוראותיו והנחיותיו תהיינה חדות וברורות, תימנענה טעויות ואי הבנות. לשם כך נוקט הוא בשיטה של הוראות של איסורים מצד אחד ומולן הוראות חיוביות מצד שני, וזאת בפסוקים קצרים שניתן לשנן ולזכור. הוראות אלה מכונסות בפסוקים א עד ה בפרק יח:

"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:
אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.
כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ־מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם־בָּהּ – לֹא תַעֲשׂוּ;
וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ־כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה – לֹא תַעֲשׂוּ,
וּבְחֻקֹּתֵיהֶם – לֹא תֵלֵכוּ.
אֶת־מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ, וְאֶת־חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם.
אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־חֻקֹּתַי וְאֶת־מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם – וָחַי בָּהֶם,
אֲנִי יְהוָה."

בפסוקים אלה גלומה פילוסופיית חיים חברתית, העוסקת בהעתקת מקום מגוריו של עם. בני ישראל יצאו ממצרים והם בדרכם לארצם. אותה עת הייתה מצרים אחת הארצות המפותחות, מלאת חכמה ואמנות, מדע, טכנולוגיה ותרבות. גם הארץ אליהם יגיעו – ארץ כנען. היא ארץ מפותחת, בעלת תרבות (או תרבויות), טכנולוגיה, אמנות, פיתוח חקלאי ומנהגים.

בין שתי תרבויות...

בין מצרים לארץ כנען הפריד מדבר. שתי תרבויות שהמדבר מפריד ביניהם. כדרכו של עולם, בד בבד להתפתחות הטכניקה, המדע וההתפתחות החקלאית והתעשייתית, צומחת תרבות, ובה מנהגים, פולחנים וערכי מוסר המתאימים לתרבותה של כל ארץ, ואינם בהכרח זהים לאלה שבארץ האחרת.

מהגרים המגיעים בקבוצות, מביאים אתם את אורח חייהם, היכול להיות שונה מזה של התושבים בארץ הקולטת.

ככל שקיימים הבדלים בארצות שמהן באים תושבים שונים, כך קימת סכנה להתנגשויות בין תרבויות. התנגשויות כאלה יכולות להיות מלוות בגלי שנאה, קנאה ומלחמות אחים, כאשר ייפגשו.

על רקע זה יש להבין את חידוד הוראות האיסור לעומת הוראות החובה:

הוראות האיסור –

כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם־בָּהּ - לֹא תַעֲשׂוּ;
וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ־כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה - לֹא תַעֲשׂוּ,
וּבְחֻקֹּתֵיהֶם – לֹא תֵלֵכוּ.

ולעומתן הוראות החובה –

אֶת־מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ, וְאֶת־חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם [...]
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־חֻקֹּתַי וְאֶת־מִשְׁפָּטַי, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם
וָחַי בָּהֶם.

אל להם לאלה המגיעים מארץ זרה, לדבוק במנהגי ארץ מוצאם ולנסות להשליטם על תושבי הארץ אליה הם באים, במיוחד כאשר מוצאם בארצות ובתרבויות אחרות ושונות. אין עדיפות לתרבות מצרים על תרבות כנען, כשם שאין עדיפות לתרבות כנען על תרבות מצרים.

משה קובע שיש להעמיד את המורשת הלאומית של עם ישראל כעמוד מרכזי בארצם, כשאליה תתווספנה מורשות מהארצות האחרות – כדי ליצור "משפטים וחוקות" חדשים מאוחדים.

אם כל קבוצה תתעקש לשמור על המורשת האתנית שהיא מביאה מהארץ ממנה אנשיה יצאו, מבלי להכיר בצורך ליצור אופי לאומי ותרבות חדשה – התוצאה תהיה דריכה במקום, מלווה בשנאה ובפירוד, שיהיו בעוכרי האומה.

העדפה של שימור התרבויות השונות בנפרד, על פני יצירת תרבות חדשה ומעורבת

לאחר הקמת מדינת ישראל, כאשר עלו אליה המוני עולים שמשך דורות התגוררו בארצות ותרבויות שונות ונפרדות, לא ניתן היה לקיים יותר מדיניות של כור היתוך, ונוצר מצב שבו נשתמרו תרבויות שונות בנפרד, במקום יצירת תרבות חדשה ומעורבת [להרחבת המושג: 'כור היתוך', לחצו כאן].

אחד הביטויים לגישה זו ניכר בהקמת עיירות הפיתוח כ"חבלים של יישובים" – כאשר בכל עיירה נשמרה בקפידה התרבות המקורית של כל קבוצת עולים שהגיעו אליה, וזאת על פי הוראה ממשלתית מפורשת, שגם הורתה שהמפגש התרבותי בין הקבוצות השונות ידחק למרכזים מלאכותיים של פיתוח וקליטה.

התוצאה הייתה והינה שהתרבות המקורית של כל קבוצה ממשיכה להיות התרבות שלה גם בהיותה בישראל, והמשיכה להתפתח בד בבד ובנפרד מהקבוצות האחרות, כולל השפה והתרבות החברתית, כשהיא דוחה ומסרבת לקבל את התרבות שכבר התפתחה בארץ לפני עלותה לישראל, שכבר אז נחלקה לתרבויות משנה שמקורותיהן היו חלקי תבל שונים ואף מרוחקים אלה מאלה.

לאחר קום המדינה נוספו בארץ קהילות עם תרבויות שונות, ולאור המדיניות שהונהגה ונכפתה – אנו עדים להיווצרותן של תרבויות נפרדות ושונות ומנהגי חברה שונים, לעתים אף לשימור השפה והעגה המקוריות והעדפתן על העברית – למרות שהיא שפת המדינה.

כל אלה גרמו וגורמים לסירובן של קהילות שונות להכיר האחת באחרת, ובמקרים רבים אף הגיעו ליחסי איבה. כל קבוצה התכנסה לתוכה, וחבריה המשיכו את חייהם כאילו הם עדיין במקום מוצאם, הן מבחינה חברתית והן מבחינת התרבות והשפה. כל "קהילה" שמרה בקנאות על תרבות ארץ מוצאה, והאיבה ביניהן אף עלתה על האיבה שכבר הייתה נחלת רבים עוד מהתקופה שלפני הכרזת עצמאותה של המדינה. 

על אפשרות שזו תהיה המציאות בארץ, קונן כבר משה רבנו כשדרש בשם אלוהים:

"כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ־מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם־בָּהּ – לֹא תַעֲשׂוּ;

וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ־כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה – לֹא תַעֲשׂוּ,

וּבְחֻקֹּתֵיהֶם – לֹא תֵלֵכוּ".

הפירוד בין ה"קהילות" השונות, שמקורו במדיניות שנקבעה בארץ מיד לאחר קום המדינה כשהחלו להגיע עליה גלי עולים מרחבי תבל, שדגלה בשימור התרבויות הנפרדות ופעלה לעידודם של קיום המנהגים החברתיים השונים עד היום – הוא בעוכרנו.

פרשת קְדֹשִים: דיני עונשין – דיני נזיקין - מוסר וצדק חברתי – "אהבה ל" לעומת "אהבה את"

פרשת קדושים כוללת הוראות מדיני הנזיקין, בהן שזורות הוראות מדיני העבודה; עקרונות של מוסר וצדק חברתי; והוראות מדיני העונשין. 

היא עוסקת בעקרונות המשפטיים שביסודות החברה, בניסוח מרשים וברור של הוראות ודרכי פרשנות, כשהם סדורים בשלושה חלקים: חלק אחד – הוראות משפטיות מדיני הנזיקין, כשהן שזורות בעקרונות אתיקה; חלק שני – עקרונות של מוסר וצדק חברתי; וחלק השלישי - דיני העונשין.

דיני עונשין

נפתח בחלק השלישי ולאחר מכן נחזור ונפנה לשני החלקים הראשונים.

משה הנחיל עקרון יסודי במשפט, שביטויו בולט יותר במשפט הפלילי – דיני העונשין, והוא החובה לפרסם את העבירות, כשבצידן יצוינו העונשים שיוטלו על העבריינים בגין כל אחת מהעבירות וכן שהפרסום חייב להיות מראש ובכתב. לאור עקרון זה מפרסם משה כבר בפרק כ' רשימה ראשונה של עבירות פליליות חמורות ובצידן ההוראה שכל העובר על אחת מהם דינו מוות.     

זה המקור המקראי לעקרונות המשפטיים שנכלל במשפט המודרני – "בהעדר חוק אין עבירה" ו"אין לענוש ללא הוראה בחוק". עקרונות אלה קיבלו את ביטויים במשפט הרומי כ-1500 שנים מאוחר יותר, בכללים שנוסחו בלטינית: Nullum crimen sine lege וכן: Nulla poena sine lege.

על החובה לקבוע מראש ובכתב כל עבירה פלילית ובצידה גם את עונשה, כבר למדנו בפרשת ויקהל (שמות לה, א-ג) [לאוסף המאמרים על פרשת ויקהל, לחצו כאן].    

דיני נזיקין

בין ההוראות המשפטיות שבדיני הנזיקין, בהן משולבות גם הוראות מדיני העבודה, אנו קוראים:

"וּבְקֻצְרְכֶם אֶת־קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט. לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם [...].
לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא־תְכַחֲשׁוּ וְלֹא־תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ, ולֹאֲ־תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר [...].
לֹא־תַעֲשֹׁק אֶת־רֵעֲךָ, וְלֹא תִגְזֹל.
 לֹא־תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד־בֹּקֶר.
לֹא־תְקַלֵּל חֵרֵשׁ, וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל [...].
לֹא־תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט.
לֹא־תִשָּׂא פְנֵי־דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל – בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ.
לֹא־תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ.
לֹא תַעֲמֹד עַל־דַּם רֵעֶךָ [...]" (יט, ט-יז).

מוסר וצדק חברתי

בחלק זה אנו לומדים את עקרונות הצדק החברתי:

"מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן; וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי יְהוָה.

 וְכִי־יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם, לֹא תוֹנו אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי־גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם [...].

לֹא־תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט, בַּמִּדָּה, בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה. מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי־צֶדֶק, אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם" (יט, לב-לו). 

"אהבה ל..." לעומת "אהבה את ..."

סבורני שלא יימצאו עוררים כנגד ההוראות שבשלושת החלקים, אך כפי שראינו – בין החלק הראשון לחלק השני "הובלעה" הוראה נוספת, אמנם קצרה, אך עמוקה עד מאד, העלולה לגרום לחיכוכים או לאי הבנות:

"לֹא־תִשְׂנָא אֶת־אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ;

הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת־עֲמִיתֶךָ, וְלֹא־תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא.

לֹא־תִקֹּם וְלֹא־תִטֹּר אֶת־בְּנֵי עַמֶּךָ,

וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (יט, יז-יח).

שוב עלינו ללמוד ממשה כיצד לחנך וללמד.

כדי למנוע התנגדויות ספונטניות ורגשיות לכללי התנהגות, שאילו היו עומדים לבדם היו מעוררים מריבות, יש להבליעם בין קטעים שעליהם קשה לצפות למחלוקת

קשה לאתר מישהו שיעז להתנגד בפומבי להוראות דוגמת "לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא־תְכַחֲשׁוּ וְלֹא־תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ" או "לֹא־תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט או בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ". כך גם קשה לצפות שמישהו יתנגד בפומבי להוראות כמו "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן" או "לֹא־תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט, בַּמִּדָּה, בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה. מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי־צֶדֶק, אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם".

אך אילו ההוראה שנקבעה בין שני חלקים אלה: "לֹא־תִשְׂנָא אֶת־אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ; הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ, וְלֹא־תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. לֹא־תִקֹּם וְלֹא־תִטֹּר אֶת־בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", היתה ניתנת בנפרד, יתכן שהיתה גורמת להתנגדויות ואולי אף מעוררת ריב. אך כשהיא "עטופה" בהוראות שאינן גורמת מחלוקת – ההתייחסות אליה שונה.

מה, אם כן, משמעות ההוראה – "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"? האם יתכן לדרוש מבן תמותה שיאהב את האחרים כשם שהוא אוהב את עצמו? וכן מה המשמעות של הוראה דומה שאנו קוראים לעניין היחס לגר: "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ"? (יט, לד). 

בין "אהבה את..." ל- "אהבה ל..."

בצידו של הביטוי הלשוני "אהבה ל..." – אנו מכירים גם את הביטוי הלשוני "אהבה את...".

ההוראה של "אהבה את" מחוברת לדמות אהובה, לבני משפחה, לאהבה פיזית ולאהבת אלוהים, דוגמאות לכך הן: "וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת־אֶסְתֵּר מִכָּל־הַנָּשִׁים" (אסתר ב, יז), "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו, כִּי־בֶן־זְקֻנִים הוּא לוֹ" (בראשית לז, ג), או "וָאֹהַב אֶת־יַעֲקֹב" (מלאכי א, ב).

אך מה משמעותה של "אהבה ל..."? האם יכולה להיות אהבה שכלית שאינה רגשית או שהיא פחות רגשית? 

אהבה רגשית אינה ניתנת לשליטה מלאה. היא ביטוי לרגש המציף את האוהב, ולעיתים אף ללא גבולות. ביטוי לה, גם כשאין מדובר בדמות מסוימת, היא אהבת אלוהים. 

בספר דברים אנו לומדים על אהבה רגשית, שאינה מסויגת המצויה בקריאת שמע:

"וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה), וכן "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" (דברים יא, יג). זוהי אהבה מלאה, הכוללת רגשות.

לעומת פסוקים אלה המבהירים את המושג של "ואהבת את" אנו קוראים בפרשת קדושים גם על "אהבה ל..."...

לדעתי, אהבה זאת היא האהבה השכלית לעומת האהבה הרגשית. 

אנחנו מכירים בעובדה, או לפחות מבינים שעלינו להכיר בכך שאיננו מושלמים. גם אנו טועים ואף נכשלים, אלא שאנחנו סבלנים לגבי מגבלותינו וערים למציאות הנאכפת עלינו, ועם זאת אנחנו יודעים גם את מעלותינו ושמחים בהן. 

מה שנדרש מאתנו הוא שנתייחס לזולת כפי שאנו מתייחסים לעצמנו. עלינו להכיר בחסרונותיהם כפי שאנו מכירים בחסרונותינו, ולקבל בהבנה את מגבלותיהם כשם שאנו מקבלים בהבנה את מגבלותינו. אל לנו לדרוש מהם יותר ממה שאנו דורשים מעצמנו. חובה עלינו להתייחס אליהם באותה מידה של הבנה והשלמה כפי שאנו מתייחסים לעצמנו.

"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" לעומת "ואהבת את רעך כמוך" היא דרישה לשוויון בין יחסו של אדם לעצמו ליחסו לזולת. עלינו לאהוב, במובן של לכבד, את החסרונות של רעינו כמו שאנו מתייחסים לחסרונותינו, ונדע להעריך את יתרונותיהם כפי שאנו מעריכים את יתרונותינו. זו, לדעתי, המשמעות של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", שהיא אהבה שכלית, בין אם נכללת בה גם אהבה רגשית ובין אם לאו.

משפטים קצרים בשפה נהדרת, שופעי רעיונות נפלאים ומעוררי מחשבות.

[לאוסף המאמרים על 'פרשת אחרי מות', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'פרשת קדושים', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על מורכבות האהבה, לחצו כאן] 

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'פרשת קדושים';
• אוסף המאמרים על 'פרשת אחרי מות';
• אוסף המאמרים: 'הכל על מנהיגות'.
• אוסף מאמרי יום הכיפורים.
• אוסף המאמרים על פרשת ויקהל.
• אוסף המאמרים על פרשת תזריע;

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2018), מאמרי יום הכיפורים באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 18/9/18.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת קדושים באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 3/5/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת תזריע באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 5/4/19.
• פנחס יחזקאלי, שרית משיח (2017), הכל על מנהיגות, ייצור ידע, 23/9/17.
• פנחס חזקאלי (2019), פרשת ויקהל באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 1/3/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת 'אחרי מות' באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 27/4/19.