תקציר: במקרה של "המקלל" ראינו שאמנם היו שני שלבים, אך שניהם היו רק לאחר ביצוע המעשה – ההנחייה של אלהים למשה להודיע לבני ישראל על הוראות חוק חדש האוסר נקיבת שם אלהים ומיד בסמוך לו הוראה אלהים על הוצאתו של העבריין להורג לאלתר וברגימה, ואז בוצע העונש מיד. כיצד השתלשלות פרשיה זאת מתיישבת עם העקרון ש"אין עונשין אלא אם כן מזהירים"? אֶתְמְהָא.

עודכן ב- 17 במאי 2024

דוד א' פרנקל (ראו תמונה משמאל) הוא ד"ר למשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ופרופ' אמריטוס בפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון בנגב. מחבר הספר "תובנות מנהיגות וניהול - הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל" בהוצאת ראובן מס, ירושלים (ראו תמונת כריכה בסוף המאמר למטה).

זהו מאמר שלישי מתוך ארבעה על סיפור המקלל ועונשו - הסקילה - בפרשת אמור. למאמרים האחרים:

• אבי הראל: סיפור המקלל והקשר לסוגיית מיהו יהודי.
• אבי הראל: עונש המקלל סקילה וכרת?
• פנחס יחזקאלי: הוצאה להורג בסקילה: אין אכזרית ממנה…

*  *  *

.

.

פרשה זו עוסקת במספר נושאים, אך אתעכב כאן רק על שניים שהעלו במוחי הגיגים והרהורים: האחד הוא מועדי ישראל שנקבעו בחומשי התורה, והשני – ענישה על עבירה שנקבעה בדיעבד.

מועדי ישראל שנקבעו בחומשי התורה

פרק כג בספר ויקרא מרכז את כל מועדי ישראל שנקבעו בחמשת חומשי התורה. לאחר חזרה נוספת על החובה של שמירת השבת ושמירת צום הכיפורים, אנו קוראים בפרק זה את רשימת המועדים והחגים כפי שנקבעו בלוח השנה העברי המקורי, שתחילתו ב-א בניסן:

"אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה, מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר־תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם" (כג, ד). אין לשנות את המועדים שנקבעו ויש לחגוג אותם בכל מקום בעולם במועדים כפי שנקבעו בלוח העברי, ללא קשר לעונות השנה המשתנות לפי מיקומן הגיאוגרפי של הארצות.

המועד הראשון הוא פסח הידוע יותר כ"חג המצות":

"בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַיהוָה. וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַיהוָה. שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא־קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם – כָּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ, [...]. בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא־קֹדֶשׁ כָּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂו". (כג, ה-ח).

החג מתפרס על פני שבעה ימים המתחילים בערב שבין י"ד לט"ו בניסו. היום הראשון והיום האחרון הם ימים של "מִקְרָא קֹדֶשׁ" ונאסרה בהם "מְלֶאכֶת עֲבֹדָה". הימים שביניהם הם "ימי החול" שבמועד, בהם יחולו כל דיני הפסח למעט איסור על "מְלֶאכֶת עֲבֹדָה".

המועד השני הוא יום הביכורים:

"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת־עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָה. מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם, שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה, בִּכּוּרִים לַיהוָה" (כג, טו-יז). גם בו נאסרה "כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה" (כג, כא).

על השאלה ממוצאי איזו שבת שאת חמישים הימים סופרים ממחרתה, התשובה ניתנה בפסוקים ט- יא:

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה לִרְצֹנְכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן". "הַשַּׁבָּת" היא היום הראשון של חג הפסח, עליו נכתב: "מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ". מועד זה שאנו מכירים גם כ"חג השבועות" הוא היום שבו מביאים את הביכורים, ועליו נכתב: "וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא־קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם" (כג, כא). לפי פרשת יתרו היה יום זה גם יום מתן תורה: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, בַּיּוֹם הַזֶּה, בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי, וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר. וַיִּחַן־שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שמות יט, א-ב).

מכאן שבני ישראל הגיעו למדבר סיני בראש חודש סיון, וכעבור יומיים:

"וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם, וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהו יְהוָה.  וַיַּעֲנוּ כָל־הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ: כֹּל אֲשֶׁר־דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה. וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת־דִּבְרֵי הָעָם אֶל־יְהוָה.  וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה: הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ, וְגַם־בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם. וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת־דִּבְרֵי הָעָם אֶל־יְהוָה. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה: לֵךְ אֶל־הָעָם, וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר, וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יְהוָה לְעֵינֵי כָל־הָעָם עַל־הַר סִינָי" (שמות יט, ז-יב). בחישוב זה, מתן תורה היה ביום השישי של החודש השלישי (– חודש סיון), ועל כך נכתב בתלמוד: "בששי בחדש [סיון] ניתנו עשרת הדברות לישראל " (שבת פו, ע"ב).   

החג השלישי הוא שבתון זיכרון תרועה

עליו כתוב: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ. כָּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ [...]" (כג, כד-כה). היום אנו חוגגים יום זה כראש השנה, כי נהוג להתחיל בו את השנה לאחר השינוי שנעשה בלוח העברי, כאשר החודש השביעי הפך להיות הראשון. גם יום זה הוא יום של "מִקְרָא קֹדֶשׁ" בו אסורה "כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה".

יום הכפורים הוא המועד הבא

"אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם [...] וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם [...]. כָּל־מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ – חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם. שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד־עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם" (כג, כז-לב). גם כאן מודגש שתחילתו של שבתון יום הכיפורים היא בערב שבין ט' ל-י' בתשרי ונמשך עד לערב שלאחר יום י' בתשרי. בכל אותו פרק זמן אסורה "כָּל מְלָאכָה" ולא רק "מְלֶאכֶת עֲבֹדָה" ונוספה בו החובה של "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם".

החג הבא הוא סוכות

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַיהֹוָה. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא־קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂו [...]." על היום לאחר תום חג הסוכות נקבע: "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם [...] עֲצֶרֶת הִוא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. [...]. אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת־חַג־יְהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן. וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ־עָבֹת וְעַרְבֵי־נָחַל, וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים. וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ. בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים. כָּל־הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת, לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" (כג, לד-מג).

ביום הראשון של חג הסוכות אסורה "כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה", וכן נאסרה כל מלאכת עבודה גם ביום השמיני – היום שלאחר שבעה ימי החג, שעליו נקבע: "כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ".

הרשימה ברורה:

• חג הפסח – שבעה ימים בלבד.
• ביכורים (שאנו מכנים "שבועות") – יום אחד בלבד.
• האחד בחודש בשביעי – שאנו מכנים היום "ראש השנה" – יום אחד בלבד.
• יום הכיפורים – יום אחד בלבד.
• חג סוכות – שבעה ימים בלבד.  
• עצרת – יום אחד שהוא היום שלאחר שבעת ימי חג הסוכות.

 אנו נתקלים כאן בשיבוש לשוני נפוץ: רבים מכנים את יום העצרת בכינוי "שמיני עצרת" וזו טעות חמורה. הכתוב הוא: בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם [...] עֲצֶרֶת הִוא". אין זה יום "שמיני עצרת". יום זה הוא "עצרת", החלה ביום השמיני לאחר תחילת חג הסוכות.

יום טוב שני של גלויות - האמנם עמנו, העם היהודי, טרם יצא מהגלות?

לפני שגובש הלוח העברי, היו מקדשים את החודשים לפי עדויותיהם של עדים המעידים על צאת הכוכבים. מאחר שלא תמיד היו העדויות ברורות, או שלא הגיעו בזמן לכל מקום שבו התגוררו יהודים, החלו לחגוג כל חג פעמיים, כך חגיגתו נמשכת יומיים, כדי שלא להימצא במצב שבו לא חגגו את היום הנכון. כנראה שהחג הראשון שנהגו לחגוג יומיים מסיבה זו, היה א בתשרי וכך נקבע שאת ראש השנה יש לחגוג בשני ימים גם בארץ ישראל.

אלא שגם לאחר ביסוס הלוח העברי וביטול הצורך בקידוש החודש על פי עדי ראייה, כאשר ימי החגים ברורים וידועים – עדיין חוגגים בחו"ל בכל חג "יום טוב שני של גלויות", ללא כל סיבה.

רבנים רבים המתגוררים מחוץ לישראל, אף החמירו בענייני "יום טוב שני של גלויות" ואף הורו שיש לעשות בו קידוש נוסף למרות שהוא קידוש לבטלה שהרי מהתורה יום זה הוא יום חול, ואף לקיים סדר פסח שני, כך שחובת אכילת המצות לגישתם היא לשמונה ימים, כך לקושיות של "מה נשתנה" עליהן חוזרים בלילה שני –- אין כל משמעות ואף מעוררות גיחוך. הם גם הרחיקו לכם וקבעו שאין להניח תפילין ביום טוב שני של גלויות, אף על פי שהנחת תפילין היא מצווה מהתורה. במקרים רבים אף נידו "מחללי יום טוב שני של גלויות" אף על פי שאינו יום טוב מהתורה.  

מן הראוי לציין, שאף על פי שעבור יום הכיפורים לא קבעו חכמינו "יום טוב שני של גלויות" והתעלמו מהאפשרות שייחגג שלא בתאריך הנכון, לרבות חובת הצום. 

פזילה לקיצוניות בסגנון של "וכל המחמיר הרי זה משובח" הפכה לאחת התכונות השליליות הטבועות באישיותם של מנהיגים רבים.

מאד חורה לי שיהודי הגולה, גם בעת שהם נמצאים בישראל, חוגגים את החגים לפי מנהג הגולה...

בכך הם מפגינים אי הכרה במדינת ישראל והתעלמות מקיומה וממקומה המרכזי בעולם היהודי. עבורם, ישראל היא עוד מקום לטייל ולבקר בו, ולא המדינה שהיא מרכזו של עם ישראל. 

חובה להזכיר ולציין שלמרות שהחכם צבי אשכנזי זצ"ל (בתשובותיו סימן קס"ז) קבע ופסק שיהודי תושב חו"ל, כאשר הוא נמצא בארץ ישראל חייב לנהוג כמנהג ארץ ישראל, ואף אסר לנהוג בארץ כמנהג חו"ל – רבים מיהודי הגולה, לרבות רבנים גדולים ומפורסמים מתעלמים מהוראה זו.

אך לא רק יהודי הגולה מתעלמים מאיסור זה. גם בארץ נפוץ המנהג לחגוג "ימי שני של גלויות" כדי למצוא חן בעיני התיירים היהודים תושבי חו"ל ולתת לישראלים הרגשה מפנקת של חו"ל!

אין זה מצטמצם ל"הקפות שניות" יום לאחר שמחת תורה בארץ, אלא גם בקיום מניינים ביום שני של גלויות בבתי הכנסת בישראל בהשתתפות ובחסותם של רבנים ישראלים מקובלים וידועים, ובמניינים אלה אף נוסח התפילה הוא זה המקובל בחוץ לארץ ליום שני של גלויות.

האמנם עמנו, העם היהודי, טרם יצא מהגלות? מי שהיה נשיא ההסתדרות הציונית, נחום גולדמן (ראו תמונה למטה), הצהיר בתקופת כהונתו שה"גולה" הפכה ל"תפוצה". משמעותה של הצהרה כזאת שיש לבטל את מנהגי הגלות, אך מנהגי הגלות ממשיכים לנהוג ואפילו בארץ. האם הצהרתו נועדה להיות אחיזת עיניים בלבד?

ועתה לנושא השני שהעלה הרהורים רבים ונוגים במוחי – אותו אכנה כ"פרשת המקלל" ענישה על עבירה שנקבעה בדיעבד

לקראת סיום פרשת אמור אנו קוראים: "וַיֵּצֵא בֶּן־אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן־אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל־מֹשֶׁה, וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת־דִּבְרִי לְמַטֵּה־דָן, וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל־פִּי יְהוָה" (כד, י-יב).

מן הראוי לציין שלמרות שהריב והקללה היו במקום ציבורי ובנוכחות רבים, לא פגעו בו ההמונים. כנראה שהתדהמה היה רבה. משכה את תשומת לבי העובדה שגם למשה לא היה ברור כיצד לנהוג. האם נעברה עבירה? ואם כן – מהי? ואם אכן היתה זו עבירה – האם יש להטיל עונש על עשייתה ואיזה עונש? ככל הנראה, עד לאותן אירוע לא היה מקרה דומה, וכן לא נקבע מאומה מראש לגבי מעשה כזה בהוראה כלשהי בהוראות שמשה העביר לבני ישראל.

משה פונה, איפא, לאלהים לקבלת יעוץ, ומיד קיבל תשובה ברורה. תשובתו של אלהים למשה חדה וחלקה: "הוֹצֵא אֶת־הַמְקַלֵּל אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְסָמְכוּ כָל־הַשֹּׁמְעִים אֶת־יְדֵיהֶם עַל־רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל־הָעֵדָה"(כד, יד).

עם זאת אלהים מורה למשה שיבהיר לבני ישראל את מהות העבירה – "וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר: אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ. וְנֹקֵב שֵׁם יְהוָה מוֹת יוּמָת, רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת" (כד, טו-טז). בכך אלהים הורה למשה שיודיע לבני ישראל על הוספה של עבירה, שדינה מוות, שלא פורטה בחוקים עד אז – עבירה של מי "שנֹקֵב שֵׁם יְהוָה", זאת בנוסף לעבירה קיימת של "אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ". כדי למנוע ספקות, הבהיר אלהים למשה שאין הבדל בין גר לאזרח: "מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" (כד, כב). להבהרה זו יש חשיבות, מאחר שהמקלל היה בן לאיש מצרי, אף כי אמו היתה עבריה.

משה פעל בהתאם להוראה שקיבל "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה" (כד, כג). אלא שיש לדייק בקריאה – לא נכתב "כאשר צוה משה את בני ישראל" אלא רק "כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה". ניסוח זהיר זה, יכול לרמז שמשה נאלץ להודיע את מה שאלהים הורה, כי כך נצטווה, אך עשה זאת מבלי להוסיף שהוראה זו אכן מקובלת עליו. 

בפרשת קדושים למדנו, שחובה לפרסם מראש ובכתב, יחד עם הוראות החוק הפלילי ופרטי העבירות, גם את העונשים שניתן להטיל על העבריין בגין כל עבירה. בכך קבע המקרא את העקרונות המשפטיים של "בהעדר חוק אין עבירה" ו"אין לענוש ללא הוראה בחוק". ייתכנו, אמנם, מקרים בהם קיימים איסורים המצויים בחוקים קיימים, שאינם ברורים די צרכם. לא תמיד אי הבהירות פוטרת מעונש, או אפילו מהעונש המירבי, אך זאת בתנאי שהאיסור פורסם מראש.

במקרה של "המקלל" ראינו שאמנם היו שני שלבים, אך שניהם היו רק לאחר ביצוע המעשה – ההנחייה של אלהים למשה להודיע לבני ישראל על הוראות חוק חדש האוסר נקיבת שם אלהים ומיד בסמוך לו הוראה אלהים על הוצאתו של העבריין להורג לאלתר וברגימה, ואז בוצע העונש מיד. כיצד השתלשלות פרשיה זאת מתיישבת עם העקרון ש"אין עונשין אלא אם כן מזהירים"? אֶתְמְהָא.

[לקובץ המאמרים על 'פרשת אמור', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'פרשת אמור'.
• אוסף המאמרים על 'פרשת קדושים';
• אוסף מאמרי יום הכיפורים.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת אמור באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 7/5/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת קדושים באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 3/5/19.
• פנחס יחזקאלי (2018), מאמרי יום הכיפורים באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 18/9/18.