תקציר: בפרשת בְּהַר מופיע האיסור של לקיחת נשך/ ריבית מאדם שירד מנכסיו. איסור זה מופיע סמוך לגאולה של שנת היובל, ולדיני עבדים הבאים לאחר מכן. מקור האיסור להגשת עזרה לאח או לבן משפחה הוא בחברה השבטית הקדומה, ובאה למנוע עיוותים במעמד השוויוני של חבריה. תוקף האיסור הינו מוסרי בלבד היות ולא מצאנו בכתובים עונש למי שעשה זאת.

[לקובץ המאמרים על 'פרשת בְּהַר', לחצו כאן]

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

בפרשות בְּהַר בחֻקֹתַי, ישנו מגוון רחב של דינים חברתיים כלכליים וביניהם נמצא איסור נשך וריבית כדלקמן: 

"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ. אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ. אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים" [1].

איסור הריבית

איסור ריבית מובא בספר ויקרא סמוך לדיני שנת היובל ומקורו בחברה השבטית הקדומה, הדורשת מחבריה לגלות חמלה ולעזור לזולת כדי למנוע עיוות במעמד של חבריה כאנשים בעלי נחלות המבטיחות את חוסנם הכלכלי ואת אי תלותם באחר [2].

חשיבותו של איסור הריבית עולה מעצם העובדה שהוא מובא שלוש פעמים במקרא. פרט לפרשתנו, איסור הריבית מופיע בספר שמות:

"אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ", ובספר דברים: " לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ. לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ"[3]. מעיון קצר בשלושת המקורות הללו עולה כי איסור הנשך/ריבית חל על בני ישראל בלבד, והמקורות בספר ויקרא ודברים מדגישים זאת על ידי השימוש במילה אחיך, מה גם שבספר דברים יש היתר לקחת ריבית מהנוכרי.

הזיקה של איסור הריבית לדיני שנת היובל מסתברת הן מעצם מיקומו בפרקנו והן מצד ניסוחו. מיקומו מלמד אותנו אודות ייעודו – האפשרות של בעל אחוזה שירד מנכסיו והתרושש כלכלית להמשיך ולהחזיק בנחלתו מבלי שיאלץ למוכרה. מצד ניסוחו, איסור ריבית מובא בלשון של התניה (לשון קזואיסטית), המקשרת בין איסור הריבית לדיני גאולת הקרקע שקדמו לו, ולדיני עבד וגאולתו הבאים לאחר מכן בהמשך הכתובים.

העיקרון של איסור הריבית הוא פשוט – כאשר אדם מתמוטט כלכלית, קיימת החובה לעזור לו ולתמוך בו, כדי שיוכל לעבור את התקופה הקשה הפוקדת אותו. אמנם גובה שיעור התמיכה איננו נמצא בפסוקי המקרא, אלא שהתמיכה באדם שכזה תעשה על ידי מתן הלוואה כספית או בשווה כסף בדמותו של אוכל נפש. שיעור התמיכה מסור לשיקולו של הפרט, אולם האמירה בפרקנו – וחי אחיך עמך - אומרת במפורש שיש לדאוג לאדם שירד מנכסיו כך ששום דבר לא יחסר לו.   

האם יש הבדל במשמעות הביטויים נשך ותרבית? הדבר נתון במחלוקת בין חוקרי ומפרשי המקרא [4]

התרבית היא הריבית שכבר מוזכרת במשנה:

"אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ וְאֵיזֶהוּ תַּרְבִּית? אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ? הַמַּלְוֶה סֶלַע בַּחֲמִשָּׁה דִּינָרִין, סָאתַיִם חִטִּין בְּשָׁלֹשׁ מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹשֵׁךְ. אֵיזֶהוּ תַּרְבִּית?  הַמַּרְבֶּה בְּפֵרוֹת."; "הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ לֹא יָדוּר בַּחֲצֵרוֹ חִנָּם וְלֹא יִשְׂכֹּר מִמֶּנּוּ בְּפָחוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רִבִּית"[5] ...

ונראה שגם הנשך משמעותו דומה, כפי פירוש רש"י על אתר בעניין הריבית בפרשתנו:

"שהיא (הריבית) כנשיכת נחש, שנחש נושך חבורה קטנה ברגלו ואינו מרגיש, ופתאום הוא מבצבץ ופושה עד קודקודו. כך ריבית, אינו מרגיש ואינו ניכר עד שהריבית עולה ומחסרו ממון רב".

חוקרים ופרשנים אחרים רצו לטעון כי יש להבחין בין נשך וריבית, כך שלשון נשך קשורה בהלוואה כספית, ואילו תרבית קשורה להלוואה במצרכי מזון.

אולם קשה לקבל עמדה זו כי לפי המקור שהבאנו מספר דברים, איסור הנשך קשור הן להלוואה כספית והן למתן הלוואה במוצרי מזון.

יתרה מזאת. העובדה שהביטוי נשך צמוד במקרא תמיד ללשון תרבית באה ללמד כי המדובר בשני מושגים זהים. כך גם הבינו חז"ל את הסמיכות האמורה: "אמר רבא אי אתה מוצא לא נשך בלא תרבית ולא תרבית בלא נשך ולא חלקן הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאוין"[6], וכך גם פסק הרמב"ם:" נשך ומרבית אחד הוא שנאמר - את כספך לא תתן לו בנשך, ובמרבית לא תתן אכלך ולהלן הוא אומר - נשך כסף נשך אוכל נשך כל דבר אשר ישך". ולמה נקרא שמו נשך? מפני שהוא נושך שמצער את חבירו ואוכל את בשרו. ולמה חלקן הכתוב? לעבור עליו בשני לאוין"[7].

מה התוקף של איסור ריבית ולהוראה המקראית שיש לעזור לאדם שירד מנכסיו? ככול הנראה מה שעולה מהכתוב הוא שהתוקף של עזרה ואיסור ריבית אינו אלא תוקף מוסרי בלבד, היות ולא מצאנו בכתובים שום עונש למי שעבר עליו ולקח ריבית מאחיו או משכניו. הבסיס של האיסור האמור מושתת על עקרון העזרה ההדדית של החברה השבטית דאז, וככול שהבסיס השבטי נחלש הרי נחלשה ממילא החמלה הקהילתית בדמותה של הלוואה ללא ריבית. יתרה מזאת. האיסור על לקיחת נשך /ריבית בפרקנו מכוון במפורש רק להלוואה לאחיך המך (שירד מנכסיו), ולא עוסק בכלל ההלוואות מכאן שהפסוקים כאן עוסקים במציאות של תקופה בה כבר היו פרצות ניכרות באיסור זה.

אחרית דבר

בפרשת בְּהַר מופיע האיסור של לקיחת נשך/ ריבית מאדם שירד מנכסיו. איסור זה מופיע סמוך לגאולה של שנת היובל, ולדיני עבדים הבאים לאחר מכן. מקור האיסור להגשת עזרה לאח או לבן משפחה הוא בחברה השבטית הקדומה, ובאה למנוע עיוותים במעמד השוויוני של חבריה. תוקף האיסור הינו מוסרי בלבד היות ולא מצאנו בכתובים עונש למי שעשה זאת. בנוסף, למרות האזהרות המקראיות שלא לקחת ריבית אין במקרא אפילו דין אחד השולל בפירוש את התוקף המשפטי של חוזה ההלוואה, המחייב את הלווה בתשלומי ריבית. לכן ניתן לשער כאמור כי איסור לקיחת ריבית תוקפו הינו מוסרי בלבד.

חרף האמור כאן שאיסור לקיחת ריבית הינו מוסרי בלבד, הרי הבנקאות המודרנית עובדת בעיקר על הלוואות עם ריבית, מה שהביא את אנשי ההלכה לגיבוש אפשרות שכזאת תחת היתר עסקה. היתר זה מופיע בספרות חז"ל ובספרות ההלכתית.

הרמב"ם (ראו תמונה למטה) פוסק בעקבות חז"ל באופן הבא: " תיקנו חכמים שכל הנותן מעות לחבירו להתעסק בהן (לסחור בהם), יהיה חצי הממון בתורת הלוואה, והרי המתעסק (הלווה), חייב באחריותו, אף על פי שאבד באונס. והחצי האחר בתורת פיקדון, והרי הוא באחריות בעל המעות. ואם נגנב או אבד החצי של פיקדון, אין המתעסק חייב לשלם, ולפיכך יהיה שכר זו החצי, אם הרוויח, של בעל המעות" [8].

כלומר בעסקה האמורה שני הצדדים אינם מלווה ולווה, אלא זו עסקת חבילה, בה שני הצדדים הופכים להיות שותפים להפסד ולרווח כאחד. ברם, העסקה האמורה, הגם שהיא מאפשרת לאדם לצבור רווחים על הונו, עדיין אין בה פתרון למלוא סכום ההלוואה אלא רק למחציתה, וכמו כן אין בה פתרון לחששם של המלווים שהם שמים את מעותיהם על קרן הצבי ומחצית מכספם עלול לרדת לטמיון עמד בעינו. לכן במאה ה-17 תיקנו בגרמניה תקנה המאפשרת למלווה להרוויח מתקופת ההלוואה ולתגמל אותו על הסיכון שהוא לוקח בכך [9].

כיום היקפה של היתר עסקה הוא גורף בפער מהתקנה הראשונה האמורה, ויישומו רחב יותר מהתקנה המקורית. למעשה, רוב הצרכנים הדתיים משתמשים בו לכל סוגי הלוואות, אף על פי שמעיקר הדין היה מקום להגביל אותו להלוואות עסקיות בלבד.

[לקובץ המאמרים על 'פרשת בְּהַר', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נספח – נוסח היתר עסקה

[מקור: 87-sFileRedir.doc (live.com)]

שטר עסקה על פי היתר עסקה

. 1 אני ___________________ (שם) ת.ז. __________________ (להלן: המקבל)

מודה שקבלתי מ

___________________ (שם) ת.ז. _____________________ (להלן: הנותן)

סך במילים___________________________

בתורת עסקה והתחייבתי להשקיע את כסף העסקה בעסק טוב ומובחר שהוא יותר קרוב להרוויח בו.

.2 אם ארצה להשתמש בכסף זה לצרכי הפרטיים או לתשלום חובות שיש לי, הריני מקנה לנותן הנ"ל בקניין המועיל חלק בכלל עסקי המניבים רווחים בשווי הכסף שקבלתי, ויהיה אותו החלק בידי בתורת עסקה כפי התנאים להלן.

3. הרווחים שיהיו מהעסקה יתחלקו מחצה לי ומחצה לנותן הנ"ל, ואם ח"ו יהיו הפסדים ישא הנותן הנ"ל בשני שליש, ואני המקבל בשליש.

4.זמן החזרת המעות וחלק הנותן ברווחים נקבע לתאריך_______/_______/______ [להלן: שעת הפרעון].

.5 מקום החזרת המעות – במעונו של הנותן או במשרדו.

6. הוסכם על ידי שלא אהיה נאמן בטענת פרעתי אלא בראיה בעדים, או בכתב מאת הנותן.

7.נאמנות על הפסדים: במהלך תקופת העסקה, באם נפסדו המעות או שלא הרוויחו כפי כפל השיעור הקבוע בסעיף 8 להלן, חובתי להודיע לנותן על כך, בכל ערב ראש חודש מידי חודש בחודשו, וכשלא אודיע לו, אזי שתיקתי כהודאה שהיה לי רווח שאינו פחות מכפל השיעור המוזכר בסעיף 8 להלן. אין אני נאמן לומר שהיו הפסדים או שלא היו רווחים, וכן לגבי גובה הרווחים שהיו, אלא בשבועה חמורה בנקיטת ספר תורה בבית הדין הרבני הגדול ובמעמד עשרה מישראל.

8. אמנם זאת הוסכם בינינו שאם אחזיר לנותן את הקרן, ואתן לו:

סך של _______________ ₪ עבור כל חודש בתקופת העסקא

סך של ________ % לשנה בצרוף הצמדה למדד יוקר המחיה, בחישוב חודשי, מהסכום הנותר לתשלום מהעסקה

הרי שכל המותר שייך לי לבדי ופטור אני מכל שבועה ובירור על הכסף הנ"ל.

) יש למלא את השיעור המוסכם, ולמחוק את האפשרות שלא נבחרה. על המקבל לחתום בסמוך לסעיף זה).

9. אם ישאר הכסף בידי לאחר הזמן הנ"ל וכל זמן שלא אחזירנו, מוסכם בינינו שימשיך הכסף להיות בידי בתורת עיסקא כפי כל התנאים לעיל.

10. כל זה נעשה בקאג"ס כתיקון חז"ל והתנאים נעשו כתנאי בני גד ובני ראובן, ובאופן שאין בו אסמכתא והכל שריר ובריר וקיים.

ועל זה באתי על החתום

________________________ [המקבל] ביום ______לחודש_________שנת _________

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'פרשת בְּהַר'.

מקורות והעשרה

[1] ויקרא, פרק כ"ה, פסוקים: ל"ה – ל"ח.

[2] עולם התנ"ך, ויקרא, דודזון – עתי, ת"א, 1997, עמוד 194.

[3] שמות, פרק כ"ב, פסוק כ"ד; דברים, פרק כ"ג, פסוקים: כ' – כ"א. בהתאמה.

[4] אנציקלופדיה מקראית, כרך ה', מוסד ביאליק, ירושלים, 1968, עמודים: 930 – 929.

[5] משנה, בבא מציעא, פרק חמישי, משניות: א' – ב'.

[6] בבלי, בבא מציעא, דף ס', עמוד ב'.

[7] רמב"ם, ספר משפטים, הלכות לווה ומלווה, פרק רביעי, הלכה א'.

[8] רמב"ם, ספר קנין, הלכות שלוחין ושותפין, פרק ו', הלכה ב'.

[9] הראשון לנסח את השטר של היתר עסקה מוגבל, היה הרב מנחם מנדל אביגדורש מלודמיר, שהיתר עסקה שלו פורסם ב-1681 בספר נחלת שבעה.