תקציר: זהו מאמר תשובה למאמרו של יואב קרני ב'גלובס' (ראו למטה) "בואו נדבר על הצער הפלסטיני", מה- 6 במאי 2023. במאמר הציע קרני כי מדינת ישראל תציין באופן רשמי את "יום הנכבה" - החל ב- 14 במאי, תחת השם: "יום הצער והפיוס"... עצתי שונה!

[לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על תרבות האשמה והשלכותיה, לחצו כאן]

ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות". זהו מאמר דעה פרי עטו.

זהו מאמר תשובה למאמרו של יואב קרני ב'גלובס' (ראו למטה) "בואו נדבר על הצער הפלסטיני", מה- 6 במאי 2023. במאמר הציע קרני כי מדינת ישראל תציין באופן רשמי את "יום הנכבה" - החל ב- 14 במאי, תחת השם: "יום הצער והפיוס".

*  *  *

יואב קרני שלום,

אני מניח שהצעתך, להכיר בטרגדיה הלאומית של הפלסטינים - כאות לביטוי אמפתיה לכאבם - נסמכת על דעתם של רבים וטובים, שלקחו דוגמה מצעדי פיוס דומים בין עמים, בדרום אפריקה של מנדלה; או בהסכם "יום השישי הטוב", שעצר את מלחמת האזרחים המדממת בין הקתולים והפרוטסטנטים באירלנד; ואולי אף בפיוס שבין שתי הגרמניות לאחר הפלת חומת ברלין.

יש הסוברים שנכון לאמץ דוגמאות אלה, כדי לשים קץ לסכסוך הדמים בינה ובין הפלסטינים. 

גם אני נטיתי באופן אינטואיטיבי למהלך כזה...

עשיתי זאת, כאשר השתתפתי לפני מספר שנים בפרויקט ל"צדק מאחה" בצורה של סדנאות לפיוס בהשתתפות משפחות שכולות פלסטיניות ויהודיות, וגם לבני נוער תלמידי תיכון.

הפרויקט שנמשך מספר שנים בו תלו תקוות רבות, הסתיים בכישלון כי נמצא שהפערים רק התחדדו ולא נמצא כל מכנה משותף, אולי כי לא הייתה הבנה להשפעתם של הבדלי הדת והתרבות על תפיסות העולם השונות.

[לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', לחצו כאן].

בביקורך בכפר הפלסטיני בחגיגות אירועי ה-14 מאי, צפית ב"הנפת הדגלים ושירת ההמנון הפלסטיני, הצהרת אמונים והתחייבות לפעולה להשבת כול הפליטים ולמען צדק לעם הפלסטיני" שמשמעו - למי שעדיין מנסה להתכחש - היא השמדתה של הישות הציונית במזרח התיכון.

זה תואם את תפיסת העולם המוסלמית המפורטת בדוקטרינת הג'יהאד האיסלמי הגלובלי לפיו כול שטח שהיה אי פעם תחת שליטה מוסלמית, חייב לחזור לשליטה מוסלמית ורצוי בכוח החרב (דיר- אל- חארב).

לכך מצטרפת גם האמונה ב "הסכם חודיבייה" שהטמיע הנביא, לפיו במצבים בהם האויב חזק ממך, אתה רשאי לנהוג בעורמה, להכריז על שביתת נשק ואף לחתום על הסכם שלום, שבמהלכו אתה מחזק את יכולותיך וממתין לשעת כושר להרדים את האויב ולהתגבר עליו, מהלך הכרוך אמנם בהפרת ההסכם שחתמת עליו (הקוראן אוסר לשקר), אך במקרה כזה הוא זוכה לברכת הנביא.

כך גם אמר יאסר ערפאת בכנס בדרום-אפריקה כאשר באו אליו בטענות על כי העז לחתום על הסכם אוסלו. תשובתו הסתכמה במשפט אחד: "הסכם חודיבייה" (בערבית כמובן), והקהל הבין בדיוק במה מדובר. לכן האומה הפלסטינית - מן הסתם ממתינים בסבלנות לשנה ה- 88, כדי להכחיד את ישראל - לבטח לא להתפשר על כלום.

ואם נאלצים להתפשר - כי האויב עדיין חזק - אזי, ניתן לאמץ את "תכנית השלבים" שחכמי הדת המוסלמים כבר מצאו לכך צידוק והיתר הילכתי.

'פשרה' היא מילה שאינה קיימת בשפה הערבית

בהקשר זה ראוי לזכור כי הצד השני אינו מחפש פשרה, מילה שאינה קיימת בשפה הערבית, ולא בכדי. 
'פשרה" במשא ומתן מחייבת לעשות ויתורים, הנחשבים לכניעה ובושה בתרבות המזרח. 

לכן הפלסטינים נוקטים בטקטיקה של בקשת 'מחוות' (ג'סטות) שמעצבנות אמנם את בן תרבות המערב ("למה לעשות ויתור עוד לפני תחילת המשא ומתן?"); אבל, מחזקות את הנרטיב הפלסטיני.

ע"פ תרבות המזרח, זה הפותח במחווה במטרה לשחר את פני היריב- חושף בכך את חולשתו, ומודה באשמתו.

ועכשיו לסוגית האמפתיה שאתה מציע שישראל תאמץ ביחסה לטרגדיה של העם הפלסטיני. הכרה בכאב- כן, זה בסדר להכיר בכאבו של זה שכפה עליך מלחמת השמד ולא הצליח, ולכך יש תוצאות כואבות.

אבל בהמשך אתה מדבר על דרישה להתנצלות! וזו כבר שגיאה קריטית בניהול המשא ומתן עם הפלסטינים. כי "התנצלות" מתפרשת כהודאה בכך שעשית משהו רע, האשמה המוטלת עליך, ומכאן עליך גם האחריות לפצות את הקורבן!

זו בדיוק השאיפה הפלסטינית, להחדיר את תרבות האשמה בלבבות היהודים, שלצערנו כי רב נופלים במלכודת ויש המחפשים כול דרך להקל על מצפונם "האשם" עי עשיית ויתורים מסוכנים, שמחירם כבד בטווח הרחוק [להרחבה על 'תרבות האשמה, לחצו כאן].

הסבר זה נעוץ בהבדל משמעותי בין התרבות המערבית/ נוצרית שאימצה את תרבות האשמה (כמו המשפט הבנלי "אם לא הבנתה- אז כנראה שלא הסברתי טוב" כלומר האחריות לאי הבנתך מוטלת עלי ולא על איזה פגם אצלך).

מנגד, אימץ המזרח את תרבות הבושה! המאפיינת את מסגרת היחסים בחברה קולקטיביסטית בה הפרט חש חובה לעמוד בציפיות הציבור ממנו, ואם נכשל - אוחזת בו הבושה והדחף לעשות הכול כדי לפצות את הציבור ולהשיב את כבודו שנפגע.

הביקורת המופרכת על גולדה מאיר

 אגב - זה בדיוק מה שלא הבנתי בעניין הביקורת המופרכת, כאילו כשלה גולדה מאיר בדחייתה את ההצעה "להיכנס לנעליו של נאצר" (או יורשו אנוואר סאדאת המצרי), שאילו עשתה כך היה אולי נמנע אסון מלחמת יום הכיפורים.

צריך להבין, שכדי להציל את כבודו וכבוד מצרים, סאדאת לא יכול היה לחיות עם חרפת תבוסת מלחמת ששת הימים. לכן, היה חייב להילחם, כדי להשיב את הכבוד המצרי שנרמס, ע"י השגת ניצחון צבאי בקרב, ולו ניצחון חלקי ביותר, שניתן יהיה להעצימו לדרגה היסטורית (כפי שאכן השיג בסיועו של קיסינג'ר).

לבסוף, בעזרת המלחמה, השיבה מצרים את כבודה - וגם את כל השטחים שאיבדה במלחמת ששת הימים - בתמורה לחתימה על "הסכם שלום" לכאורה, שמעולם לא עמד במרבית סעיפיו למעט "היעדר מלחמה". בעובדה, אין שלום אמיתי עד עצם היום הזה; ודי אם נזכיר את הלחץ שאחז במערכת הביטחון הישראלית שגלתה שהנשיא לשעבר מורסי מתחיל לדבר על הכנסת כוחות צבא לחצי האי סיני.

אדגיש: כבוד אבוד שנפגע, חייב להיות מושב בדם!! לא די בוויתורי האויב ביוזמתו - אלא רק כזה שבא בעקבות הקזת דמו! כפי קריאת הקרב: "ברוח ובדם תשוחרר פלסטין".

רק בדם!! לכן השחיטה היא סמל המאבק כפי שדאע"ש רוצח את שבויו בשחיטת צוואר ועריפת הראש, וטרור הסכינים בגדה!

מי חזק ומי חלש?

כשל תפיסתי נוסף היא ההשוואה, האינטואיטיבית משהו, שישראל המנצחת - היא הצד החזק; ויוזם המלחמה המפסיד - הוא הצד החלש; ומכאן "ההיגיון" שזו אחריותו של הנחשב "חזק" לרצות את הנחשב" חלש" ליישב את הסכסוך עי וויתורים. 

זו הייתה הטקטיקה של ערפאת כאשר הצליח לשכנע חלק מהציבור הישראלי בסיסמה "שלום של אמיצים" שמשמעה שרק ישראל צריכה לעשות ויתורים.

התמיכה הבינלאומית ורמת העוינות, השיסוי והאנטישמיות בעולם המערבי, מלמדים בין היתר כי הפלסטינים הצליחו למנף היטב את חולשתם.

הבעיה היא שלא מספר הטנקים אלא הלגיטימציה הבינלאומית היא שקובעת, במידה רבה, את יחסי הכוחות. לכן הנטייה לדון בסוגיה מנקודת מבט האחריות המוטלת על הצד החזק לכאורה ליישב את הקונפליקט - היא טעות!

בקצרה, עלינו לעמוד על עמדתנו, שהפלסטינים במו מעשיהם הביאו את הטרגדיה על עצמם, וזו אחריותם הבלעדית לאסונם. ישראל יכולה ומוכנה להציע עזרה בשיקומם בארצות ערב השכנות; אך בשום פנים ואופן, אל לה לקחת על עצמה את האשמה והאחריות למר גורלם!

אחת הסיבות שעזה לא מוכנה להיכנס לפרויקט "סינגפור של המזרח התיכון" הוא, שהוא מוצע ביוזמה ובכסף יהודיים!

אני מתקשה גם לקבל את הרעיון שהעלית (יואב קרני) לאחד שמות ישובים עבריים שהערבים שיבשו את שמם עם ההגירה המוסלמית לאזור. מבחינתי ראוי שם "ירושלים" (Yerushalaim) להישאר על כנו באופן רשמי ולא להחליפו ב "ג'רוסאלם" על אף קושי הגייתו באנגלית. ביתו של הנביא ירמיהו צריך להישאר ענתות (ולא ענתא) שכם ולא נבלוס, וכך שאר 88 האתרים והישובים העבריים בארץ ישראל.

ולנו, הישראלים חובה ללמוד היטב את תרבות המזרח, ולבחון את תהליך המשא ומתן על גורל היחסים בין שני העמים על בסיס השפעת התרבות על תפיסת העולם.  

נספח: שורשי הטמטום הישראלי

התפיסה של 'האויב כמונו וחפץ באותם דברים', היא שורש הקיבעון המחשבתי הישראלי. אז לידיעת כל מי שלא הפנים: הוא ממש לא... הוא מאמין באמונה שלמה שזוהי, אדמתו ושדינם של כופרים למות מבוזים ומושפלים.

אנחנו הבנו את זה?

• המאמר הרלוונטי באתר ייצור ידע: פנחס יחזקאלי: "בדיוק כמוך" (?) – השיר שמשקף את עומק הקונספציה וחוסר הכרת האויב.

[לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על תרבות האשמה והשלכותיה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית' ביחס למערבית;
• הרחבה על הסכם חודיבייה – הסכמי שלום כתחבולה;
• הרחבה על 'תרבות האשמה;
• אוסף המאמרים בנושא מלחמת יום הכיפורים;
• אוסף המאמרים על מלחמת ששת הימים;
• אוסף המאמרים על תרבות האשמה והשלכותיה.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2022), תרבות האשמה המערבית והשלכותיה, באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 10/10/22.
• פנחס יחזקאלי (2018), הכל על פרדיגמת חשיבה מזרחית באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 1/7/18.
• פנחס יחזקאלי (2014), הסכם חודיבייה – הסכמי שלום כתחבולה…, ייצור ידע, 19/7/14.
• גדעון שניר (2018), תרבות האשמה מהי? ייצור ידע, 21/7/18.
• פנחס יחזקאלי (2018), מלחמת יום הכיפורים באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 18/9/18.
• פנחס יחזקאלי (2018), מלחמת ששת הימים באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 5/6/18.