תקציר: כדאי לא לשגות באשליות: אליטות אינן מוותרות מרצון על עוצמתן. לעיתים הן יורדות מהבמה בדם אש ותימרות עשן. פעמים רבות, הן גולות למחוזות אחרים ומוציאות, ככל יכולתן, את רכושן מארץ האם. הן עושות זאת הן לצורכיהן, והן כדי ליצור נזק גדול כזה, עד כי לצד השני לא תהיה ברירה אלא לבקשם לחזור (זה כמעט אף פעם לא קורה. להיפך. הן שורפות בכך את הגשרים מאחוריהן). הנה הדוגמה הצרפתית ...

[לאוסף המאמרים על אליטות ואליטיזם, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים אודות  שינוי ארגוני והשלכותיו, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'הכל על מנהיגות', לחצו כאן]

מוקדש באהבה אין קץ לגיסי-אהובי, השגריר בדימוס מיכאל מיקי ארבל, שבזכותו...

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

באירועי המהפכה הצרפתית ב- 1789, חוותה צרפת, בין היתר חילופים אלימים של אליטות. האם יש לקחים שניתן להפיק מהם לגבי מחאת האליטות שלנו, פה בישראל? [לאוסף המאמרים על אליטות ואליטיזם, לחצו כאן].

חילופי אליטות היא תופעה שכיחה ומוכרת. האליטות משרתות את המדינה ומנהיגות אותה בתחומי החיים השונים. המציאות דינאמית, ועם השנים משתנה מאזן העוצמה בחברה. קבוצות חדשות מתחזקות ומתחילות לתרום גם הן למדינה, אולם הן מודרות, בשלב זה, מזכויות היתר. בשלב מסוים, הן קמות ודורשות את המגיע להן.

כך קרה במהפכה הצרפתית ב- 1789. כך קורה גם היום אצלנו.

האירועים המתוארים במאמר, מתבססים, במידה רבה, על ספרו האייקוני של דייויד תומסון "אירופה מאז נפוליאון" (תומסון, 1984, כרך א').

ניתן לחלק את אוכלוסייתה של צרפת המלוכנית, ערב המהפכה הצרפתית ב- 1789, לשלושה מעמדות:

אך פרדוקס הוא, שעל פי אמות המידה של הימים ההם, הייתה צרפת מדינה גדולה, מאוכלסת, עשירה וחזקה מאוד. סחר החוץ שלה גדל פי חמישה מאז מותו של לואי ה- 14 ב- 1715. 

אבל, דווקא העושר הזה המחיש את האנומליה של חלוקת המעמדות הצרפתית וקרב את סופה. 

באמרת אגב, אנו משתמשים כאן במושג: 'מעמדות' אף על פי שקיים שוני של ממש בין המעמדות של אז והיום. אז הם היו מולדים, התחלקו ע"פ הגישה הפיאודלית (estate), ולא התאפשרה מוביליות ביניהם, להבדיל מהמעמדות בני ימינו (class), שהם אינם מולדים ולכן, גמישים יותר (תומסון, 1984, כרך א', ע' 26).

המעמדות בצרפת הפאודלית של ערב המהפכה הצרפתית היו:

שני המעמדות האליטיסטים: הכמורה – 100 אלף; והאצולה – 400 אלף נפש:

המבנה החוקי והפוליטי המסורתי של האומה העניק זכויות מיוחדות לכמורה הבכירה ולאצולה - שני המעמדות שהיו המנותקים ביותר - מבחינת האינטרסים וההשקפה - מן האיכרים והמעמדות הבינוניים.

שני חלקים אלה של האליטה, היו בעלי מכנה משותף נרחב, ורבות מן הכהונות הבכירות בכנסייה הוחזקו בידי האצילים. בימי מלכותו של לואי ה 16, כבר היה כל הגמון, אציל; ולבניהם של משפחות אצולה היה כמעט מונופולין על הכהונות הבכירות והמכניסות היטב בשירות המדינה ובצבא. כיוון שמספרם לא עלה על חצי מיליון מתוך אוכלוסייה בת 24, 25 מיליון, היה הכוח הפוליטי מרוכז בידיים מעטות מאוד. לאצולה ולכנסייה היו בתי משפט משלהם וסמכות שיפוט.

המעמד התחתון, השלישי (Third Estate) – עשרים וארבעה מיליון נפש.

המעמד הזה הוא בעצם אוסף של קבוצות נפרדות במעמד שונה. ברובד העליון שלו, העושר הביא לצמיחת מעמד בינוני גדול יחסית של סוחרים, אנשי עסקים - תעשיינים קטנים, אנשי כספים ועורכי דין - ומעמד איכרים מבוסס, בדרך כלל, יותר מכל מדינה אחרת באירופה. הם אף החזיקו חלק ניכר מן האדמות במדינה. כל זה הקנה להם כוח כלכלי רב.

למרות זאת, נשללו מהם - בגלל המוצא והמעמד החברתי - רוב המשרות האחראיות והמכובדות במדינה ובכנסיה; כמו גם הזכויות להכרעה פוליטית כלשהי. יתרה מזו, היות שהכמורה והאצולה נהנו מפטור ניכר במיסים, נפל על שכמם העול, העיקרי והכבד, של כיסוי הוצאות המדינה והכנסייה.

הגורם המעמדי האחרון היה המלך, ששימש כציר שעליו סבבה כל המערכת החברתית והפוליטית הזו.

כדרכו של מבנה היררכי לאורך זמן, המבנה החברתי-שלטוני הזה - שלא השתנה לאורך שנים - נרקב, החליד ואיבד את גמישותו; כך שכשהגיע רגע המשבר, לא היה ביכולתו להתאים את עצמו לנסיבות המשתנות, של התחזקות השכבות המבוססות שבתוך 'המעמד השלישי', והעצמת רצונם בתיקון עוולות בשיטה הקיימת: ליצירת שיטה יעילה והוגנת יותר של מיסוי; ושיטת ממשל טובה יותר.

שני ניצוצות שהדליקו את התבערה...

הניצוץ הראשון היה המשבר הכלכלי הקשה שפקד את צרפת, כתוצאה מאינפלציה ממושכת, שאותה לא העריכו נכונה: 

(תומסון, 1984, כרך א', ע' 29)

בין השנים. 1726 ל- 1780, ייבאה צרפת לא פחות ממחצית כמות המתכות היקרות שהובאו לאירופה, ובמרוצת המאה ה- 18, גדלה אוכלוסייתה משמונה 18 מיליון נפש ל- 25 מיליון בקירוב.

המחירים האמירו באופן בלתי נמנע, כתוצאה מהשימוש במטבע מתכת רב מאוד במחזור; מהתפתחות אמצעי האשראי; מגידול בביקוש למצרכים מצד אוכלוסייה גדולה יותר; ומגידול איטי יחסית בייצור.

המשכורת הממוצעת בכסף עלתה רק כדי שליש מהאמרת המחירים, ויוקר המחיה האמיר בתלילות רבה ביותר. לגבי אותם אנשים - שחיו סמוך ביותר לרמת את הקיום - גם הטבע החמיר את המשבר:

היבולים של 1787 ו- 1788 היו דלים; בין השאר, בגלל מכת ברד קשה ב- 1788. זה גרם למצוקה חברתית קיצונית, שהבריחה אנשים רבים, מיואשים ורעבים, אל הערים הגדולות, המעטות. נהירה זו הולידה את יסוד האלימות העתידי במהפכה, כיוון שיצרה את ההמון הפרוע בפריז, והציתה את מהומות האיכרים באזורי השדה, ב- 1789.

הניצוץ השני היה החלטת המלך לכנס את אספת המעמדות: 

התחזקות השכבות המבוססות שבתוך 'המעמד השלישי' יצרה, כאמור, שסע חריף, מעורר מרירות, בין חלקי האומה חזקים מבחינה כלכלית ובין אותם חלקים שהיו חזקים מבחינה פוליטית.

הלחצים שנוצרו הביאו את לואי ה- 16 ב- 1789 לפרסם ברבים את כוונתו לכנס את אספת המעמדות, שהייתה מוסד דמוי פרלמנט, שייצג את כל שכבות העם. עובדה זו העלתה לרגע את הפופולריות של המלך, שהיה זה תפקידו מסורתי להגן על נתיניו מפני עוולות ומצוקה.

אבל, טעויות שנעשות בכוונות טובות מובילות לא פעם לגיהינום...

בעוררו תקוות לרפורמה ליברלית, ובכנסו רבים מן האנשים הלהוטים ביותר לשינוי חברתי ופוליטי, הוא רק האיץ את המצב המהפכני; והעמיד את המעמדות המקוטבים זה מול זה. כינוס אסיפת המעמדות נתן ל'מעמד השלישי' הזדמנות להפעיל בזירה הפוליטית את משקלו החברתי והכלכלי. זו הייתה ההזדמנות שהוא עט עליה כמוצא שלל רב.

על כך כותב דויד תומסון: "בצרפת של המאה ה- 18, רק המלך יכול היה ליצור רפובליקה..." (תומסון, 1984, כרך א', ע' 26).

המצב הפוליטי והכלכלי ערב המהפכה

(תומסון, 1984, כרך א', עמ' 30-29)

מערכת בקיפאון - בסטגנציה אינה מסוגלת להתגמש ולהשתנות, כיוון שמערכת קבלת החלטות מצויה בידיהם של אותם מעטים שהשינוי יפגע בהם... 

סמכותו של המלך, לא נבעה מאלוהים, אם כי מן הסדר הקיים. הוא היה לכוד במערכת, שמנעה ממנו אוטונומיה שלטונית. הוא נאלץ לשלוט אך ורק באמצעות המעמדות המיוחסים בחברה; והם, כפו עליו לממן את שלטונו, על ידי הסדרים כספיים בלתי צודקים ובזבזניים.

לכן, המלך ושריו לא יכלו, אף במיטב הרצון שבעולם, לספק את תביעותיהם של בני המעמד הבינוני והיקרים לנתח גדול יותר מן ההשפעה הפוליטית, ולנטל קטן יותר של מיסים, מבלי להרוס את סבך הזכויות העתיקות של האצולה והכנסייה. הם לא יכלו לעשות זאת מבלי לשנות את כל המבנה החברתי והפוליטי של צרפת, את אופיו של הסדר הישן שבו היו נעוצים.

את המשבר הכלכלי, החברתי והפוליטי העמוק, של 1789 - שפתח את שלשלת האירועים שחוללו את המהפכה - אפשר היה אולי למתן בדרכים שונות; אילו יכול היה המלך למצוא שרים מוכשרים, בעלי תפיסה ריאליסטית של צורכי השעה ולהחזיק בשרים הללו; ואילו יכלו השרים להשתמש באספת המעמדות לשם גיבוש מדיניות ברורה ומקיפה של תיקונים חוקיים ופסלים. אז, סביר שהייתה מתפתחת מסגרת איתנה יותר של מלוכה חוקתית.

אבל חלוקת העוצמה במדינה ואישיותם של כל האנשים העומדים בראש, ביטלה את האפשרות הזו. אופיו החלש של המלך מצד אחד; ויותר מזה, אופייה הבעייתי של המלכה, אשר הפעילה בהתמדה את השפעתה על המלך וקטלה כל אפשרות לרפורמה. גם הפוליטיקאי והמדינאי המוכשר ביותר שעמד לרשות המלך - הרוזן דה מירבו (ראו תמונה בהמשך המאמר, למטה משמאל) היה אדם בלתי מהימן ומושחת, שניצל את כישוריו לטובת עצמו ואנשי מעמדו. כך גם הפמליה המלכותית - לרבות אחיו של המלך - שעיקשותם וחוסר האחריות שלהם תרמו לגזר דין המוות, שיחרוץ העתיד על המלוכה.

כשהאש כבר בוערת, לא ניתן להסב את הגלגל לאחור

כשפרצו המהומות והיה ברור שהסדר הקיים קרס ואיננו, ניסו האליטות להקריב זכויות פחותות ערך לטובה שימור זכויות הרכוש הפאודליות החשובות באמת, ולשווא. 

ב- 17 ביוני 1789 קרא לעצמו המעמד השלישי בשם 'אספה לאומית', והצטרפו אליו כוהני דת ואצילים כפרטים. ב- 4 באוגוסט נעשה באספה הלאומית הוויתור המפורסם על זכויות היתר הפיאודליות, כאשר אצילים ליברליים התחרו זה בזה בוויתור על זכויות עתיקות יומין ואנשי הכמורה התחרו בהם בוויתור על מעשרות ועל זכויות כנסיה.

[בתמונה משמאל: הרוזן אונורה דה מירבו (de Mirabeau) - הפוליטיקאי והמדינאי המוכשר ביותר שעמד לרשות המלך - הרוזן דה מירבו (ראו תמונה בהמשך המאמר, למטה משמאל) היה אדם בלתי מהימן ומושחת, שניצל את כישוריו לטובת עצמו ואנשי מעמדו. מירבו היה גם סופר, דיפלומט, בונה חופשי ועיתונאי. הוא נודע בכושר נאומו וביכולתו הפוליטית. במהלך המהפכה הצרפתית נמנה עם המהפכנים המתונים המעדיפים מונרכיה קונסטיטוציונית על פי המודל של הממלכה המאוחדת. הוא ניהל מגעים כושלים עם בית המלוכה שנועדו לשמור על מוסד המלוכה. מותו ממחלת לב נחשב לאחת מנקודות המפנה במהפכה הצרפתית. התמונה היא נחלת הכלל]

אבל מאוחר מידי. המוני פריז הכירו כבר את טעמה של העוצמה והאיכרים בערי השדה החלו שורפים את בתי האחוזות והגנזכים הפיאודליים.

האליטות הישנות משיבות מלחמה

כאמור, אליטות יורדות מהבמה תמיד בדם, אש ותימרות עשן.

בסוף 1790 כבר ברחו רבים מהאליטות הישנות למדינות אחרות, בעיקר לפרוסיה, כשהם מוציאות עימן את כל הרכוש שהיו יכולות להוציא (הרכוש העיקרי - הקרקע, אבד עקב אבדן הזכויות הפיאודליות במהפכה). 

בניסיון להשיב לעצמם את זכויותיהם ורכושם, הגולים הצטרפו לאויבי צרפת, בניסיון לשכנע אותם להילחם בה ולהשיב ללואי ה-16 את כסאו. 

בתקופת המשטר הישן, כמעט כל הקצונה בצבא הצרפתי באה מהאצולה. בתקופה שקדמה להפלת המלוכה, מספר גדול של קצינים הבינו לאן נושבת הרוח ומיהרו להגר מהמדינה.

בימים שבין ה-15 בספטמבר ל-1 בדצמבר 1791 לבדם, 2,160 קצינים בצבא המלכותי נמלטו מצרפת. רובם התגייסו לצבא הגולה המלוכני של לואי ז'וזף, נסיך קונדה (Louis Joseph de Bourbon, prince de Condé), שניצל את הונו הרב כדי לסייע במימון תנועת ההתנגדות של הקהילה הצרפתית הגולה (ויקיפדיה: לואי ז'וזף, נסיך קונדה).

לואי ז'וזף התבסס בקובלנץ ב-1791, שם עזר לארגן ולהוביל צבא אנטי-מהפכני גדול של מהגרים. בנוסף לנכדו של הנסיך, לואי אנטואן דה בורבון-קונדה, הדוכס ד'אנייה, ושני בניו של בן דודו, אחיו של המלך המנוח, הרוזן ד'ארטואה (Count of Artois), כלל החיל אריסטוקרטים צעירים רבים שבסופו של דבר הפכו למנהיגים, במהלך שיקום המלוכה בצרפת תחת בית בורבון, שנים מאוחר יותר. קבוצה זו כללה גם את ארמנד-אמנואל דו פלסיס, דוכס דה רישלייה, פייר לואי ז'אן קזימיר דה בלאקאס ופרנסואה-רנה דה שאטובריאן.

הצבא הזה הפעיל סוכנים חשאיים רבים, שפעלו בצרפת, העבירו מידע ושייכנעו בני משפחה של גולים להצטרף לשארי בשרם בגולה ולהיכון ל"שיחרורה".

צבא קונדה נלחם בתחילה בשיתוף עם האוסטרים. אולם מאוחר יותר, עקב הבדלים עם תוכנית ההתקפה האוסטרית, נכנס הנסיך דה קונדה עם החיל שלו תחת פיקוד אנגלי ב-1795. בשנת 1796 לחם הצבא בשוואביה.

בשנת 1797 חתמה אוסטריה על הסכם קמפו פורמיו עם הרפובליקה הצרפתית הראשונה, ובכך סיימה רשמית את הלחימה נגד הצרפתים. עם אובדן בעלי בריתו הקרובים ביותר, הצבא עבר לשירותו של הצאר הרוסי, פאבל הראשון, והוצב בפולין, וחזר ב-1799 לריין בפיקודו של אלכסנדר סובורוב. בשנת 1800 כאשר רוסיה עזבה את קואליציית בעלות הברית, הצבא נכנס מחדש לשירות אנגלי ולחם בבוואריה.

צבא הגולים פורק ב-1801, מבלי שהשיג את שאיפתו העיקרית, להחזיר את שלטון בורבון בצרפת. 

האם יש לקחים מאירועי אותם ימים, הרלוונטיים למאבק האליטות שלנו? - דיון

תורת האליטות, מסתבר עובדת... ההיסטוריה איננה חוזרת, אבל מציאת תבניות או דפוסים חוזרים (Pattern) יכולה ללמד אותנו הרבה לגבי ימינו אלה. לפניכם ריכוז הלקחים שהפקתי אני. הם חוזרים ונשנות גם בזירות מאבק אחרות בין אליטות, שאפרט במאמרים אחרים. 

אתם יכולים להוסיף עליהם; לבטלם; ובעידן שבו הנרטיב חשוב מן העובדות, הכל בעצם בעיני המתבונן...

להלן מסקנותי:

1. המצב שמביא לחילופי אליטות מאופיין בתהליכים של צבירת כוח של קבוצות שאינן חלק מהאליטה השלטת. הן מתפתחות, צוברות עוצמה, תורמות למדינתן, יותר ויותר; אבל, לא מקבלות על כך קרדיט ושותפות אמת, עובדה היוצרת מרירות ורצון לשנות. עובדה זו תקפה היום, גם במדינת ישראל, ואין צורך להרחיב.

2. תמיד צריך ניצוץ - אחד או יותר - שידליק את הבערה. זה יכול להיות, למשל, משבר כלכלי; או כל סיבה אחרת שתגרום ל'מעמד הנחות' לעמוד על רגליו האחוריות; ו/או לאליטה, להגיב בעוצמה.

3. לא מוותרים על עוצמה וזכויות יתר ללא מלחמה, ובמלחמה על זכויות היתר, הכל מותר! מעוצמת תגובתה של האליטה בישראל ברור, שהיא חשה, מסיבות שונות, דמוגרפיות, פוליטיות ואחרות, שהיא מאבדת אחיזה, ולא נרחיב.

4. אליטות - שאיבדו את מעמדן - נוהגות לצאת לגלות, ומתנקמות במדינת האם שלהן: חבריהן מחוברים בדרך כלל לעולם. הם מכירים היטב את החיים שמחוץ למדינתם ויכולים להשתלב בהם בקלות. הם לוקחים איתם את כל הרכוש שהם יכולים להוציא; ועושים בו ובקשרים הטובים שלהם שימוש, כדי להיפרע מדינת האם שלהם.

[לאוסף המאמרים על אליטות ואליטיזם, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים אודות  שינוי ארגוני והשלכותיו, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'הכל על מנהיגות', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על אליטות ואליטיזם.
• אוסף המאמרים על 'פער רלוונטיות' והשלכותיו;
• אוסף המאמרים על 'קבוצות';
• הרחבת המושג: קיפאון/סְטַגְנַצְיָה;
• הרחבת המושג, 'גמישות';
• אוסף המאמרים אודות  שינוי ארגוני והשלכותיו;
• הרחבת המושג: 'התנגדות לשינוי';
• אוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות.
• הרחבת המושג: 'עוצמה';
• הרחבת המושג: 'דינאמיות';
• אוסף המאמרים: 'הכל על מנהיגות';
• הרחבת המושג 'פרדוקס';
• אוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית';

מקורות והעשרה

• דייויד תומסון (1984), אירופה מאז נפוליאון, תל אביב: זמורה ביתן. כרך א'.
• פנחס יחזקאלי (2023), אליטות ואליטיזם באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 13/2/23.
• פנחס יחזקאלי (2020), הכל על קבוצות באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 18/4/20.
• פנחס יחזקאלי (2014), קיפאון - סטגנציה, ייצור ידע, 12/4/14.
• יחזקאלי פנחס (2014), גמישות, ייצור ידע, 12/4/14.
• יחזקאלי פנחס (2019), שינוי ארגוני ושינוי בכלל באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 5/11/19.
• יחזקאלי פנחס (2019), התנגדות לשינוי: תגובת הנגד של מערכות, ייצור ידע, 15/7/14.
• פנחס יחזקאלי (2015), קבלת החלטות, ייצור ידע, 8/6/15.
• פנחס יחזקאלי (2018), הכל על העוצמה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 23/8/18.
• ויקיפדיה: לואי ז'וזף, נסיך קונדה.
• פנחס יחזקאלי (2014), דינאמיות, ייצור ידע, 11/4/14.
• פנחס יחזקאלי, שרית משיח (2017), הכל על מנהיגות, ייצור ידע, 23/9/17.
• פנחס יחזקאלי (2014), פרדוקס - הסתירה שבפנים, ייצור ידע, 23/7/14.
• פנחס יחזקאלי (2023), בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/2/23.