תקציר: "בלי הפרדת רשויות ברורה בין בית המשפט העליון לבין הכנסת; בלי עצירת הזליגה של בית המשפט העליון לסמכויותיה של הכנסת; ושל הכנסת לסמכויות בית המשפט העליון ולעצמאותו, אנחנו נישאר נכים בדמוקרטיה שאנחנו כל כך מתפארים בה" (הנשיא לשעבר ריבלין).

[לאוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית', לחצו כאן]

היה זה הנשיא לשעבר, ראובן ריבלין שהשכיל למצות את הרציונל של המאמר הזה למשפט ברור אחד: 

"בלי הפרדת רשויות ברורה בין בית המשפט העליון לבין הכנסת; בלי עצירת הזליגה של בית המשפט העליון לסמכויותיה של הכנסת; ושל הכנסת לסמכויות בית המשפט העליון ולעצמאותו, אנחנו נישאר נכים בדמוקרטיה שאנחנו כל כך מתפארים בה". 

המצב הנוכחי הוא בדיוק המצב הזה, והאיזון בין הרשויות הופר ואיננו קיים עוד. ולכן, כל רפורמה צריכה לעשות את שני הדברים גם יחד: להחזיר את בית המשפט לתחומי אחריותו מחד גיסא; ולסלק את האיום על עצמאותו של בית המשפט שמציב היום המחוקק.

אבל, בואו נתחיל מההתחלה, מעיקרון הפרדת הרשויות של מונטסקייה...

עיקרון הפרדת הרשויות:

עיקרון הפרדת הרשויות הוא עיקרון שלטוני, לפיו יש לפצל את סמכויות השלטון לרשויות נפרדות ועצמאיות (ככל הניתן) המפעילות ביניהן "איזונים ובלמים" כלומר, המאזנות ובולמות אחת את השנייה. מטרת העיקרון למנוע מגורם יחיד במדינה כוח מוחלט. 

עקרון זה היה ידוע עוד מימי יוון העתיקה, והורחב הודות לעבודתו של הברון שארל לואי דה מונטסקיה (1755-1689) בתחום זה (ויקיפדיה: הפרדת רשויות).

השיטה בה תמך מונטסקיה, בעקבות מה שהוא ראה כהצלחת המונרכיה הבריטית לעומת הצרפתית, היא הפרדה לשלוש רשויות שלטון. עם השנים נוספה אליה, לפרק זמן מסויים, רשות רביעית (ויקיפדיה: הפרדת רשויות):

• הרשות המחוקקת - שאחראית על קביעת החוקים.
• הרשות השופטת - שאחראית על פירוש החוקים.
• הרשות המבצעת - שאחראית על ביצוע החוקים.
• במאה העשרים אפשר היה כבר להוסיף גם את התקשורת כרשות רביעית בלתי תלויה בפני עצמה; שאמורה בביקורת שלה ובהיזון החוזר, להתריע על סכנות מתפתחות לדמוקרטיה; אולם במציאות ימינו התקשורת הפכה כלי להשגת מטרות של בעלי הון ופוליטיקאים ולתיבת תהודה מהדהדת של בעלי אינטרס; ועל כן, נוציא אותה מדיוננו.

בית המשפט העליון 'זולג' לתחומי הרשויות, המבצעת והמחוקקת

ב- 22 באוקטובר הגיש ארגון ״רופאים למען זכויות אדם״ עתירה לבג"ץ, לאחר חצות הלילה, ובו הוא טוען כי בית חולים בעזה אמר לו שהתקשרו מצה״ל לבית החולים והודיעו לו שעליו לפנות מיידית את בית החולים כי בכוונת צה״ל להפציץ אותו/ לקיים בו פעילות צבאית. לעתירה לא קדם הליך של מיצוי הליכים כלשהו מול הצבא או הממשלה. לא הוגש תצהיר של אף אדם. לא הובאה ראיה כלשהי. סתם טענה עמומה ומשונה ש״כך אמרו לנו בבית החולים״.

השופטת דפנה ברק ארז הורתה מיידית למדינה להגיב לעתירה במקום לזרוק את העתירה הזו מכל המדרגות ולחייב את מגישיה בהוצאות משפט. לבסוף העתרה נפסלה. הוצאות משפט לא נפסקו, ונשאלת השאלה: מה לבית המשפט ולניהול המלחמה בעזה? באיזה מדינות דמוקרטיות אחרות יכול האויב לעתור דרך שלוחיו לבית המשפט כנגד צבא המדינה, בעת מלחמה?

אחד הניתוחים הטובים והאובייקטיביים, לטעמי, על מערכת היחסים בין הרשויות נמצא בפודקסט 'האמת היא' של עפר שלח, בפרק המוקדש לראיון עם פרופ' יואב דותן, מתנגד חריף של החקיקה שהציעה הקואליציה מחד גיסא, אבל גם מתנגד ידוע ל'אקטיביזם השיפוטי' מאידך גיסא. 

הנה עיקרי הדברים שאמר בהקשר זה בפודקאסט, שמצורף לכם למטה

בניגוד למה שנטען בדרך כלל, מה שמכונה "המהפכה החוקתית" לא החל בימיו של פרופ' אהרן ברק כנשיא אלא לפני כן, בשנת 1988, בפסיקה של בית המשפט העליון על גיוס תלמידי ישיבות, שבה לא הייתה כלל מעורבות של המחוקק (פסק דין רסלר - בג"ץ 910/86).

הפסיקה הזו ביטלה את ההגבלות שחלו על זכות העמידה בבית המשפט. עד אז, בית המשפט דרש מכל עותר להראות כי נפגעה זכות אישית שלו, כתנאי לעתירתו.

ואז, קבע השופט ברק בפס"ד רסלר, שמאז כל אדם יכול לעתור בכל עניין שהוא, גם אם לא נפגע אישית. הדרך לבית המשפט נסללה בפני כל אחד שלא מוצא חן בעיניו מעשה כלשהו של הממשלה, או הכנסת, או כל רשות שלטונית אחרת. בלי שישתנה דבר בהחלטות הכנסת כמו החוקים שמיסדו את 'המהפכה החוקית בשנות ה- 90 של המאה הקודמת, שינה בית המשפט בצורה דרמטית תפקידו.

אינני אוהב השוואות בין מדינות, בנוגע למצב המשפטי, כי הן נתונות למניפולציה וכל אחד יכול לבחור את מה שהוא חפץ בו. אבל ניתן לומר שהמעשה הזה של בית המשפט העליון הוא לחלוטין לא מקובל בשיטות משפט מערביות אחרות. 

ביהמ"ש נכנס ברגל חפצה למקום לא לו!

התוצאה: תוך שנים ספורות נוצרו ארגונים כמו התנועה לאיכות השלטון ואחרים, שלא היו קיימים בשיטות משפט אחרות, כי לא היו מקבלים זכות עמידה בבית המשפט. שהרי, אם יש מעשה שחיתות, זו חובתה של המערכת השלטונית לטפל, ותפקידו של היועץ המשפטי לממשלה להורות לפתוח בחקירה פלילית. בכל מערכת פוליטית יש מה שמכונה, מנגנוני תיקון, שאמורים לעשות זאת.

לבית משפט אין שום יתרון לבירור הדברים הללו. יתרונו היחסי הוא להגן עלינו כשהמדינה מתעמרת בנו ופוגעת בזכויותינו; בייחוד אם אנחנו שייכים למיעוט חלש, שאין לו גישה למערכת הפוליטית.

בית המשפט מצא את עצמו נכנס למקום לא לו, ועוד ברגל חפצה; וטענתי היא, שעל בית המשפט היה להימנע מלהיכנס למקומות האלה, שהוא איננו אפקטיבי בפתרונן. דוגמה קלאסית היא של גיוס תלמידי הישיבות. בית המשפט עוסק בכך שנים והוא פשוט לא רוצה להכריע בזה, כי הוא איננו יכול לחולל רפורמות ושינויים חברתיים, כאשר יש כוחות חזקים מאוד בחברה שמתנגדים לשינויים הללו. 

מאז, בית המשפט כבר לא התעסק רק בפגיעה בזכויות הדמוקרטיות הבסיסיות של אנשים, שהרוב פוגע בזכויותיהם, אלא בשאלות כמו למשל, אם אדם מסוים יכול או שאיננו יכול לכהן כשר; או האם פרופ' עודד גולדרייך יקבל את פרס ישראל. שהרי, לשום אדם, אין זכות משפטית לקבל את פרס ישראל, כך שלא נפגעה שום זכות חוקית. אין פה שום מיעוט שצריך להגן עליו. 

כך גם בנוגע לעילת הסבירות:

היא חשובה במקומות שבהם לבית המשפט צריכה להיות שליטה או השפעה מכרעת על התנהלות העניינים, כמו למשל הגנה על חירויות הפרט:

כשאזרח סובל מהתעמרות של פקיד ברשות שלטונת כזו או אחרת; ואנחנו יודעים שבמציאות שאנחנו חיים בה, יש כוח עצום לשלטון. לכן, אנו זקוקים לבית המשפט כדי להגן על הפרט בתחומים הללו. יש פה חוק כתוב, ולבית המשפט יש מרחב פרשני, לפרש אותו בהקשר של המקרה הספציפי. למשל: צריך להגיש ערעור על פסק דין תוך 45 יום, מיום מתן פסק הדין. האם זה כולל שבתות וחגים...

בית המשפט הרחיק לכת אף יותר מאשר להחליט במצב של וואקום, בהיעדר חוק כתוב. הוא פסק אף מעבר לחוק:

הוא עשה זאת, למשל, על דעת עצמו - בניגוד לחוק - בהלכת דרעי פנחסי. פה נוצר תקדים, שנקבע בשני פסקי דין של בג"ץ שניתנו ב-8 בספטמבר 1993, בהרכב זהה של חמישה שופטים. קביעת בג"ץ הייתה שהגשת כתב אישום נגד שר או סגן שר עשויה לחייב, בחלק מהמקרים, את פיטוריהם על ידי ראש הממשלה.

הרשויות, המבצעת והמחוקקת זולגות לתחומי בית המשפט העליון

הרפורמה שביקשה הקואליציה להכיל היא גורפת מאוד, קיצונית מאוד, והייתי אומר, אפילו דורסנית. היא הופכת סדרי עולם במכה אחת, באופן שיפגע ביכולת המערכת המשפטית לתפקד, כבלם אפקטיבי. 

אין במדינת ישראל אין יותר מדי מנגנוני בקרה וביקורת, שיכולים לפקח על כוח שלטוני. אפילו לפולין יש את חוקת האיחוד האירופי, שהם כפופים לו. במקומות אחרים יש שני בתי מחוקקים, או בית משפט לחוקה. לנו אין את הדברים האלה. ולכן, המערכת המשפטית - עם כל מגרעותיה ועם כל הביקורת שלי עליה - היא עדיין מערכת הבקרה החשובה והאפקטיבית ביותר היום.

יתרה מכך, הרפורמה המשפטית של שר המשפטים לא נעשית בוואקום, היא נעשית באיזה מין כחלק מאיזה מין מתקפה כוללת, על כל מנגנוני הפיקוח והבקרה. ראו למשל כיצד השידור הציבורי מאוים; ואם המתקפה הזאת תצליח, אז מערכת המשפט לא תוכל להגן גם עליהם. הצירוף של כל אלה מעלה ריח רע. לכן, ברמה הפוליטית אני נגד הרפורמה המשפטית הזאת, למרות שאני חושב שאחרי שהרפורמה הזאת תרד מהפרק, צריך להיכנס לדיון אמיתי ורציני.

אבל, חשוב לציין כי כל הניסיונות הקודמים להציע איזשהם רפורמות - אפילו כאלה, שהם בעיני טריוויאליות והכרחיות - נענו מיד בדיוק באותן קריאות וזעקות שבר, שאנחנו נתקלים בהם עכשיו (ראו הכרזה למטה). נוצר מצב בתוך המערכת הפוליטית, שבו לא ניתן לקיים דיון, כיוון שהוא מצוי לאורך קו השבר של פוליטיקת הזהויות.

הפודקסט של עפר שלח 'האמת היא'. לחצו כאן:

[לאוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית';
• בג"ץ 910/86, רס"ם יהודה רסלר נ' שר הביטחון, פ"ד מב(2) 441.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2023), בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/2/23.