תקציר: בשם הקידמה והכבוד לבחירתו של כל פרט, מיעוט מאורגן שולט על רוב החברה, ומאלץ אותה להתכופף ו'לארוז מחדש' את עקרונות השוויון בפני החוק, חופש הדעה, הדת והתנועה; ומתקרב הרגע שבו כל אותן חירויות נשגבות תחשבנה בטלות ומבוטלות מול טענותיהן של כמה תנועות פרוגרסיביות, מאורגנות ותובעניות.

[לאוסף המאמרים על 'הפרוגרסיביים החדשים ואנחנו' באתר ייצור ידע, לחצו כאן]

רוני אקריש הוא ‏מייסד ומנהל‏ האוניברסיטה העממית - חינמית "קפה דעת"‏.

*  *  *

בצעירותי, קריאת הטקסט של חנה ארנדט על "משבר התרבות" מילאה תפקיד מכריע במסע האישי שלי, והעירה אותי מהתרדמה הדוגמטית, שבה השתמשו בני העידן ההוא, להטביע את נעורינו...  (The Crisis in Culture; 1961; ראו תמונה בהמשך המאמר משמאל).

ארדנט יצאה עם כתב אישום חריף כנגד הרלטיביזם התרבותי: אותה גישה המניחה כי כל מה שתרבותה של חברה מסוימת מניחה כנכון מבחינה מוסרית, הוא אמנם נכון מבחינה מוסרית באותה תרבות.

ביצירה ספרותית זו - המחברת הטילה ספק בחינוך, ובגורל האידיאלים של המהפכה הצרפתית - טענה כי הציווי לחירות והשאיפה לאוטונומיה של תקופת ההשכלה, הולידו סטיות: כדי שהילדים ילמדו בעצמם, ההורים נפטרו בהדרגה מהאחריות שלהם. לאחר מכן היא הזכירה לנו, שאיננו יכולים להניח, שהידע מולד בכל אחד מאיתנו; ובכך, להסיק שאין צורך להעביר את החינוך שבידינו גם לילדינו [להרחבת המושג 'ידע', לחצו כאן].

מה שהציל אותי היה ההבנה, כי הפרט יכול להשתחרר מעצמו, כדי להיות חופשי למשהו אחר, גדול יותר. זו הייתה התקופה המפורסמת של הפילוסוף אדמונד הוסרל והמסורת הפנומנולוגית, שמסתמכת על מה שמכונה: 'תופעות' (phenomena):

ע"פ גישה זו, אין צורך בתיאוריות כדי לגבש דיעה. העיקר הוא תהליך ההתנסות היום יומי שלנו (experience), שמביא את הדברים ישירות לפתחנו, ללא צורך להיעזר בתאוריות, בדעות קדומות, במסקנות או בהשערות מתחומים אחרים, כמו מתחומי מדעי הטבע. 

אדמונד הוסרל היה זה שפתח לי את דלתות ההוויה בהגות, ובחירה בפילוסופיה כפתה את עצמה עליי בתיכון מכיתה י"א. לאחר מכן נקשרתי בנפש חפצה לחשש מהמובן מאליו.

הפילוסופיה מונעת מאיתנו להישאר כלואים בארבע אמותינו, ולהישאב לחשיבה מעגלית. אנו חיים ביקום רווי תשובות. הפילוסוף מעביר אותן ללא הפוגה לחקירה ולדרישה. זו הסיבה שסוקרטס כל כך חסר סבלנות כלפי בני שיחו, שהתקשו להבין זאת.

משברים פוליטיים ומוסריים הם, בראש ובראשונה, משברים אינטלקטואליים

מחשבה איננה פעולה. פעולה נחושה צריכה להינשא על ידי כמה רעיונות, ובמיוחד על ידי רעיון מוביל, של סוג הציוויליזציה שבה אנחנו רוצים לחיות. 

הספציפיות, וגם הקושי של הרגע הנוכחי נובעים מהפער בין חותם אידיאולוגי פרוגרסיבי (שאינו בלעדי לשמאל, חלק גדול מהימין אימץ אותו...) שמשפיע על האליטה הפוליטית, התקשורתית, התרבותית, ועל אותם יחידים שבוחנים את המבוי הסתום שאליו נקלענו על בשרם, ואינם מקבלים עוד להיכנע לו בצייתנות.

הפרוגרסיביים נשארים כפופים לאסוציאציות של רעיונות מוסריים. לכן השורשיות, העבר, האומה, הן "נקודות הכאב" המובהקות של של התודעה הפרוגרסיבית. לזרם האידאולוגי הזה אין את המונופול על הדיבור, אך הוא השתלט על המונופול על הדיבור הלגיטימי, שומר אותו מכל משמר ומונע כל נסיון לשפץ ולו במשהו, את הנחותיו.
[להרחבת המושג: להשתיק,  To Cancel – לבטל – למחוק מהתודעה, לחצו כאן]

הפרוגרסיביים מניחים שהאדם יהיה חופשי יותר, על אחת כמה וכמה יצירתי, ככל שהוא משוחרר מעול העבר.

לא שבתי הספר יסגרו, או אפילו שהעבר, הספרותי או ההיסטורי, כבר לא יועבר הלאה; אלא שעכשיו הם לא מועברים עוד מתוך כוונה ליצור יורשים; ליצור את הישראלי של מחר. באופן הגיוני למדי הפדגוגיה שרווחת, מאז אימצנו את הפרוגרסיביות, הופכת יצירה כזו לבלתי אפשרית.

הניתוק הפרוגרסיבי מההיסטוריה ומהמקום והשלכותיו

מילת מפתח - שהתערבבה באוצר המילים של בית הספר - היא המודעות. כבר לא מדובר בחינוך, אלא בהעלאת מודעות. בדרך זו משכננו את התנאים להופעתו של יחיד משוחרר באמת, המסוגל לחשוב, ולשפוט בעצמו.

ללא חינוך איך השתרשות - זהו הצורך להיות חלק מההיסטוריה ומהמקום, שהוא הכרח אנתרופולוגי עבורנו; והשורשים לעולם לא משתקים, להיפך הם מניעים. ההיסטוריה שלנו משולה בהקשר זה לדיו, שבו אנו טובלים את העט שלנו...

[בתמונה משמאל: השורשים לעולם לא משתקים - הם מניעים! הצלם: פנחס יחזקאלי]

אדם ללא היסטוריה, ללא עבר, נידון להפשטה. הוא חי, לפי דבריו של הפילוסוף "הנרי ברגסון", על פני עצמו. 

ברגסון דיבר על 'עובי הזמניות', המאפשר לתפוס את החיים כדיאלוג קבוע בין ההווה ל"שדה החוויות" (העבר) וו"אופק הציפייה" (העתיד).

'עובי הזמניות' הוא מאפשר לנו להכיל את הזהויות המרובות של הפרט ו/או הקולקטיב. 

אבדן היכולת להטיל ספק: אין מחשבה חופשית ללא שליטה בשפה

כלומר: אוצר מילים שופע, תחביר בעל ניואנסים אך קפדני לא פחות. השפה היא מכשיר האמנציפציה האולטימטיבי, היא מאפשרת לארגן את הכאוס הראשוני, לסדר את מה שניתן לנו בצורה מבולבלת, לקחת קצת מרחק... היא גם מכשיר של תפיסה, היא מזריקה הבחנות וחושפת לנו את האמיתי במגוון שלהן.

כיצד יוכל הפרט לתבוע חירות אם הוא ננטש מעצמו, מופקד בידי העולם היחיד שמסביבו? אדם שאיננו לומד את העולם הישן - על גווניו השונים - כאילו כלוא בכלא של ההווה. העבר, העשיר באופני קיום שונים משלנו, הוא מנוף להטיל ספק בעולם שבו אנו חיים.

ההשלכות הן הרות אסון

אחרי ארבעים וחמש שנות חינוך פרוגרסיבי, כבר אי אפשר להמחיש את העניין בדרך של השוואה, כי קרבנות החינוך הזה קיימים לפנינו:

קיבלנו אנשים שהתרוקנו מכל חומר, מכל פנימיות המאפשרת להם לצעוד בבטחה בחיים האלה, עניים בעולמות הפנימיים שלהם, שטוחים בתפיסתם את ההווה, וכבולים לשיח התקינות הפוליטית - הפוליטיקלי קורקט.

הקורבן הגדול הנוסף הוא האומה, מפוצלת ומוותרת על טיפוח הייחודיות שלה, מיישרת קו עם המרשמים של הזמן. אנשים - שאיבדו את דרכם ואת שורשיהם - מפגינים בקול רועש, אלים ומלא תשוקה לעולם משותף, שלעולם לא יכון; לסירוב של כל צורה של קהילה; ומכאן, התכחשות לכל ייחודיות ישראלית - יהודית, ולרצון עז להטמעה קוסמופוליטית.

אין להם יותר צורך בלימודי תנ"ך, היסטוריה, מחשבת ישראל, תרבות יהודית ומסורת.

כל אלה היו לאורך דורות האוצר שלנו, והמפתח להישרדותנו בין העמים. המורשת הייתה תעודת הביטוח שלנו להישאר עם הנצח.

עתה, תוך התעלמות מבסכנות הגוברות סביבנו, אנו נקראים להמיר את החתירה לביטחון אישי וקולקטיבי בדיבורים על שלווה, שקט תעשייתי ודו קיום. אנו נדרשים להמיר את אמונותינו; ולהפוך לחברה מכילה - שם אחר לכפריות גלובלית, שבה הזהות הספציפית נמחקת לחלוטין. הופעת המושג "לחיות ביחד" מוכיחה שאישרנו את היכנעותנו בקושייה הרלוונטית ביותר: איך להיות באמת ביחד, מבלי להעלין האחד את סגולותיו של האחר.

המפגש שבין הפרוגרסיביות ואינדיבידואליזם

לטעמי, לב הבעיה ממוקד במפגש המסלים והולך שבין הפרוגרסיביות והאינדיווידואליזם.

הפרוגרסיביות שמה את הדגש לכאורה על הפרט; אולם היא משעבדת אותו ונוטלת ממנו את הייחודיות האמיתית שלו. היא סכיזופרנית במובן שהיא דורשת למשל, לכנות אותי בכינוי שבחרתי בעצמי; אבל בה בעת, היא גם מאוד הוליסטית בקטגוריות שלה (סטרייט לבן = אנס גזעני). בפועל, התוצר המתקבל הוא של ניוון האינדיבידואליזם כמו שאנו, הדמוקרטים הליברלים, מגוננים עליו.

בשם הקידמה והכבוד לבחירתו של כל פרט, מיעוט מאורגן שולט על רוב החברה, ומאלץ אותה להתכופף ו'לארוז מחדש' את עקרונות השוויון בפני החוק, חופש הדעה, הדת והתנועה; ומתקרב הרגע שבו כל אותן חירויות נשגבות תחשבנה בטלות ומבוטלות מול טענותיהן של כמה תנועות פרוגרסיביות, מאורגנות ותובעניות.

[לאוסף המאמרים על 'הפרוגרסיביים החדשים ואנחנו' באתר ייצור ידע, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'הפרוגרסיביים החדשים ואנחנו';
• הרחבת המושג 'ידע';
• הרחבת המושג 'יצירתיות'.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: 'To Cancel – לבטל – למחוק מהתודעה';
• הרחבת המושג: 'כאוס'.
• אוסף המאמרים בנושא: תקינות פוליטית - פוליטיקלי קורקט.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2022), הפרוגרסיביים החדשים ואנחנו באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/1/22.
• יחזקאלי פנחס (2014), ידע, ייצור ידע, 12/4/14.
• יחזקאלי פנחס (2014), יצירתיות, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), כאוס, ייצור ידע, 12/4/14.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: 'To Cancel – לבטל – למחוק מהתודעה'.
• פנחס יחזקאלי (2015), תקינות פוליטית - פוליטיקלי קורקט, ייצור ידע, 10/12/15.