תקציר: חטא המרגלים בפרשת שלח לך: כאשר אנשים מתמלאים שנאה ורוצים להרבות בדברי נאצה וקטרוג, הם מתפתים להגזים ולשקר ואף אינם חשים בכך גם אם הם סותרים את דברי עצמם... השנאה מעוורת ולא רק אז אלא גם בימינו, ולא אוסיף.

עודכן ב- 27 ביוני 2024

דוד א' פרנקל (ראו תמונה משמאל) הוא ד"ר למשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ופרופ' אמריטוס בפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון בנגב. מחבר הספר "תובנות מנהיגות וניהול - הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל" בהוצאת ראובן מס, ירושלים (ראו תמונת כריכה בסוף המאמר למטה).

*  *  *

פרשת שלח לך צופנת בחובה שני נושאים עיקריים: חטא המרגלים; הענישה שנדרשה להצלת ישראל כעם, לקראת הקמת מדינה עצמאית.

חטא המרגלים

המרגלים החלו כשליחים או כתיירים: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: שְׁלַח־לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר־אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (יג, א-ב), רק שהם הפכו עצמם למרגלים:

"וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ הָהָרָה וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ" (דברים א, כד). תיירים הם אלה היוצאים למדינות אחרות כדי לגלות את הטוב והיפה שבהם, ולספר עליהם כאשר יחזרו. לעומתם - מטרתם של מרגלים למצוא את הרע באזורים אליהם יגיעו, כדי לגלות את הפגמים ואת נקודות התורפה כדי להזהיר מפניהם את שליחיהם.

משה שלח שנים עשר תיירים לכנען כדי שיחזרו עם תשובות לשלשה זוגות של שאלות:

1. זוג שאלות אחד על תושבי הארץ: "וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ מַה־הִוא וְאֶת־הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם־רָב".
2. זוג שני של שאלות לגבי יישוב הארץ: "וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר־הוּא יֹשֵׁב בָּהּ, הֲטוֹבָה הִוא אִם־רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר־הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה – הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים".
3. זוג שלישי של שאלות לעניין מצבה החקלאי של הארץ: "וּמָה הָאָרֶץ – הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם־רָזָה? הֲיֵשׁ־בָּהּ עֵץ אִם־אַיִן?" (יג,יח-כ).

על מה שקרה למעשה, אנו למדים מעובדות המפורטות בספר דברים

בספר דברים יסקר משה את האירועים של בני ישראל במדבר, ויספר לבני ישראל את אשר ארע:

"וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ: נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ־לָנוּ אֶת־הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה־בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן. וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט", בהאמינו שאכן זה היה רצונם של בני ישראל לסייע בהבאת נתונים בדבר "הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן" (דברים א, כב).

אך ממה שאנו קוראים בפרשת שלח לך, מתברר כי משה הוטעה. אלהים השאיר את ההחלטה בידי משה ואמר לו "שְׁלַח־לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת־אֶרֶץ כְּנַעַן [...]" (יג, ב), כלומר שישלח תיירים לסייע בהמשך המסע. לא מסופר לנו כיצד נבחרו נציגי השבטים, אך ברור שלא הוטל על משה לבחור את נשיאי השבטים למשימה זו, "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת־אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר־אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם. וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי־יְהוָה כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (יג, ב-ג).

מתברר כי היו בין השליחים גם כאלה שכנראה ציפו, שיוכלו להביא נתונים שלפיהם יש לחזור למצרים ולהימנע מלהיות עם עצמאי כחזונו של משה לפי הוראת אלוהים. אלא לאחר שהשליחים שנשלחו כתיירים יצאו לדרכם, הבינו שלא יהיה ביכולתם שלא לשבח את טיב הארץ, חשפו אותם אלה שהתנגדו לעליה לארץ את עורם ומיד לאחר מכן התנהגו כמרגלים, והוסיפו לדיווחם את פרשנותם מלאת הארס, אותה הפיצו בין כל בני ישראל. אף על פי שחזרו עם פרי הארץ לאחר ארבעים יום ואף הודו שהארץ היא ארץ זבת חלב ודבש, עשרה מבין שנים עשר - שכפי שמתברר התנגדו מלכתחילה לכל המהלך של עליה לארץ – הוציאו את דיבת הארץ רעה ודרשו לחזור למצרים כי העדיפו חיי עבדות, ואולי אף לזכות בשל כך בטובות הנאה וזכויות יתר הנתונות לראשי קהילה של עבדים.

משה ראה בכך התנהגות פושעת ובגידה, המגובה בדברי שקר. סופו של הסיפור – עונש כבד הוטל על בני ישראל שהושפעו מאד מדברי עשרה מבין שנים עשר השליחים: המסע במדבר עד הכניסה לישראל יתעכב ארבעים שנה. כל יוצאי מצרים מגיל 20 ומעלה ימותו במדבר ולא יזכו לעצמאות, מכיוון שהעדיפו חיי עבדים וניסו להכשיל ולחבל בעליה לארץ. 

רק שניים: כלב בן יפונה ויהושע בן נון, שלא הצטרפו לעשרת המרגלים, ייכנסו לארץ. על צאצאיהם של שנים אלה, וכן על כל בני ישראל הצעירים מגיל 20 וצאצאיהם, לא יוטל העונש, והם יעלו לארץ ויחיו בה חיי עצמאות וכבוד.

טכניקה מקובלת להדלפות...

מניתוח העובדות עולה גם שאף על פי שבהתאם לכתב המינוי היה עליהם להביא את תשובותיהם למשה, הם פרסמו את תשובותיהם בפומבי במקום להביאן למשה, ואליהן צירפו את דעתם ופרשנותם האישית: 

"וילכו ויבאו אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אוֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה" (יג, כו). לא רק שחשפו את העובדה שנשלחו לאסוף מידע על הארץ, אלא אף נטלו על עצמם סמכות של מקבלי החלטות. בל נשכח, כל תפקידם הצטמצם לאיסוף נתונים ולהביאם למשה אישית, אלא שכאמור, פרסמו את דעתם ברבים.

זו טכניקה, המקובלת גם היום להדלפות וניסיון ליצירת דעת קהל. כאשר מתעורר בהם צורך לחקור נושא שיש בו חשש להתנהגות פלילית, הנוהג התקין אמור להיות העברת הנושא לחקירת המשטרה. תפקידם של החוקרים לחקור ולאסוף את כל הנתונים שביכולתם, ולאחר מכן להעבירם, בהצנע, לממונים על קבלת ההחלטה, כגון הפרקליטות, וזאת מבלי שינסו להשפיע על מקבלי ההחלטה. על מקבלי ההחלטה, לאחר שיקבלו את הנתונים שנאספו, להפעיל את שיקול דעתם, ואסור שיהיה מושפע מראש מדעתם של החוקרים.

החוקרים אינם במעמד שבו הם כשירים לקבל החלטות, ולפחות לא זה הוא תפקידם, מה עוד שלא תמיד יודעים הם את כל העובדות והשיקולים. רק לאחר שאנשי הפרקליטות יבחנו את הנתונים שקיבלו מהמשטרה ויוסיפו להם את הנתונים שבידיהם ואת השיקולים שעליהם לשקול, יהיה עליהם להחליט אם להעביר את העניין להכרעת בית המשפט או לא. אם יחליטו להעביר את העניין להכרעת בית המשפט – יהיה על הציבור להמתין להכרעתו, אותה ייתן בית המשפט לאחר שיבדוק את כל הנתונים לרבות נתונים נוספים שייתכן שיובאו בפניו, וכן שיקולים שונים, כגון עובדות נוספות שתיחשפנה בעת הדיון, פרשנות החוק ותקדימים וגם אז יתכן שיהיה דיון בערעור על פסק הדין של בית המשפט. על ההכרעה של בית המשפט להיות נקיה מכל רבב או השפעה.

'משפט על ידי המשטרה'

אך כאשר אלה, שתפקידם מצומצם לאיסוף הנתונים, מכניסים את נטיותיהם הפרטיות - ודוגמה לכך היא חוקרי משטרה, המפרסמים את מסקנותיהם הנשענות על המידע שרק הם אספו ועל דעותיהם האישיות, שאינן בהכרח אובייקטיביות או מקיפות - נוצרת כבר דעת קהל, במיוחד כאשר כלי התקשורת מתחרים ביניהם מי יקדים להביא את המסקנות, וכן יתחילו לפרשן ולקבוע "עובדות", טרם נסתיימה החקירה ובדיקת הנתונים בידי הממונים והאחראים. 

כבר בשלב זה קיימת סכנה, שכאשר הפרקליטות תגיע לשלב בו תפרסם את הצעדים שהיא תנקוט – בהחלט יתכן שתהיה מושפעת מדעת הקהל ומכלי התקשורת, ותציג את דעתה כהחלטה המאשרת את מסקנות המשטרה ובכך החלטתה תיחשב כ"סופו של פסוק", כאילו רק החותם הסופי של בית המשפט חסר, למרות שאין לדעת מראש מה תהיה החלטתו.

בהליכים כאלה "משפט הרחוב" כבר חרץ את הדין (תופעה זו קרויה: 'משפט על ידי המשטרה'. להרחבה, לחצו כאן). אם הפרקליטות תאמץ את מסקנותיה של המשטרה, וכן אם בית המשפט יאמץ את הדעה שהופצה קודם לתחילת הדיון והציבור כבר הושפע ממנה, הם יזכו לשבחים ב"רחוב", כולל בכלי התקשורת. אך אם, חס ושלום, תגיע הפרקליטות לתוצאה הפוכה – יפרוץ מיד כעין "מרד" נגד כל מי שדעתו שונה, לרבות הפרקליטות, מרד נגד השופט, או נגד מערכת המשפט. היינו עדים, וכפי הנראה נהיה עוד עדים, למחאות, הפגנות, לפעמים אף אלימות, כנגד בתי משפט ש"יעזו" לפסוק בניגוד למידע שהופץ לציבור שכבר התפתה להאמין בנכונותו.

כך גם בנושא שבו אנו דנים

ה"תיירים", שהפכו ל"מרגלים", עונים מיד בפני הציבור לשאלות שהם נשאלים: בפעם הראשונה כאשר הם מצטיירים כ"אובייקטיבים" הם אומרים: "בָּאנוּ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה־פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי־עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ, וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם־יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם. עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן” (יג, כז-כט).

על תשובה זו מגיב מיד כלב בן יפונה, היוצא נגדם: "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת־הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר: עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי־יָכוֹל נוּכַל לָה" (יג, ל). כאן הרהיבו עוז עשרה מבין שנים עשר המרגלים, ומודיעים בפסקנות: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל־הָעָם, כִּי-חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" ומיד פונים לכל העם, מעבר לגבו של משה: "וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ, אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל־הָעָם אֲשֶׁר־רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת" (יג, לב). מתשובה לתשובה הם מעלים את רמת התנגדותם הנמרצת לעצמאות, אף מבלי להסתירה.

כך הוא כאשר אנשים מתמלאים שנאה ורוצים להרבות בדברי נאצה וקטרוג, הם מתפתים להגזים ולשקר ואף אינם חשים בכך גם אם הם סותרים את דברי עצמם: אם הארץ היא "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ" כיצד יושביה יכולים להיות אנשי מידות? על זה כנראה לא חשבו. השנאה מעוורת ולא רק אז אלא גם בימינו, ולא אוסיף. 

העונש שנדרש כדי להציל את בני ישראל כעם ולהקמת מדינה עצמאית

משה הבין כי "מנהיגים" אלה לא יוכלו להנהיג מדינה עצמאית, גם אם יגיעו לארץ. הם אינם מסוגלים להשתחרר מחיי הגלות, מהכניעה ומההרגל לחיוץ מבקשות רחמים והטבות. הדרך להצלת בני ישראל כעם ולקבלת מדינה עצמאית היא להמתין עד שכל ה"שבויים" בחיי הגולה כבר לא יהיו בחיים, ולא ימנעו מהדור הצעיר לבנות את מדינתו העצמאית והחפשית. 

"וַתִּשָּׂא כָּל־הָעֵדָה, וַיִּתְּנוּ אֶת־קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא. וַיִּלֹּנוּ עַל־מֹשֶׁה וְעַל־אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל־הָעֵדָה: לוּ־מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ־מָתְנוּ. וְלָמָה יְהוָה מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל־הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ, וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז? הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־אָחִיו: נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (יד, א-ד). כך מדברים עבדים חסרי אחריות כי אין עליהם כל אחריות. כך מדברים אנשים המפחדים לקבל אחריות לחייהם ולקיומם. אך, לעומת זאת, אותם "יפי נפש" אינם נמנעים מלנהוג באלימות כלפי מי שאינו מקבל את עמדתם "וַיֹּאמְרוּ כָּל־הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים" (יד, י) - לרגום את משה, אהרן, כלב ויהושע.

אלהים משקיף על הנעשה וברוב כעסו רוצה להשמיד את כל העם, למעט משה שממנו יתחיל עם חדש. "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה: עַד־אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד־אָנָה לֹא־יַאֲמִינוּ בִי, בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ? אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּו וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי־גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" (יד, יא-יב). משה – כאברהם אבינו בזמנו, ולא כנוח, יוצא חוצץ כנגד רעיון זה של אלהים של השמדת העם, וטוען בפני אלהים כי אל לו לעשות זאת כי אז, חלילה, יאמרו אומות העולם שלא יידעו את הסיבה האמיתית להשמדת העם ויסיקו שאלהים אינו מסוגל לקיים את הבטחתו להכניס את בני ישראל לארצם: "וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר־שָׁמְעוּ אֶת־שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר: מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת יְהוָה לְהָבִיא אֶת-הָעָם הַזֶּה אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּע לָהֶם, וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר" (יד, טו-טז), ומיד, ללא המתנה לתגובה, מוסיף משה דברים, כשהוא מדגיש את גדולתו של אלהים ויכולתו לסלוח: "יְהוָה, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב־חֶסֶד, נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפָשַׁע, וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה, פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל־בָּנִים, עַל־שִׁלֵּשִׁים וְעַל־רִבֵּעִים. סְלַח־נָא לַעֲו‍ֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ, וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד־הֵנָּה" (יד, יח-יט).

אלהים נענה לתחינתו של משה ומשיב לו: "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ" (יד, כ), אלא מודיע למשה ולאהרן שאמנם לא ישמיד את כל העם, אך יעניש את כל המבוגרים, מבני עשרים ומעלה, למעט כלב בן יפונה ויהושע בן נון, בכך שימותו במהלך ארבעים השנים הבאות ולא יעלו לארצם: "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל־פְּקֻדֵיכֶם, לְכָל־מִסְפַּרְכֶם, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה, אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי. אִם־אַתֶּם, תָּבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ, כִּי אִם־כָּלֵב בֶּן־יְפֻנֶּה, וִיהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן, וְטַפְּכֶם – אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה – וְהֵבֵיאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ. וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְנָשְׂאוּ אֶת־זְנוּתֵיכֶם עַד־תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר, בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר־תַּרְתֶּם אֶת־הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים יוֹם – יוֹם לַשָּׁנָה, יוֹם לַשָּׁנָה, תִּשְׂאוּ אֶת-עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת־תְּנוּאָתִי. אֲנִי יְהוָה, דִּבַּרְתִּי, אִם־לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל־הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת הַנּוֹעָדִים עָלָי. בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתו. וְהָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר־שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיָּשֻׁבוּ וַיַּלִּינוּ עָלָיו אֶת־כָּל־הָעֵדָה לְהוֹצִיא דִבָּה עַל־הָאָרֶץ וַיָּמֻתו הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת־הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי יְהוָה, וִיהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן וְכָלֵב בֶּן־יְפֻנֶּה חָיוּ מִן־הָאֲנָשִׁים הָהֵם הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת־הָאָרֶץ. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֶל־כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד" (יד, כט-לט).

לאור אירוע קשה זה, הבין משה כי יש לשנות את דרך החשיבה וביצוע התוכנית לעצמאות. יש להמתין 40 שנה – דור שלם – עד למותם של "המתגעגעים לעבדות" לפני שתוקם המדינה ותנוהל בידי מי שיעריכו את החופש ויעדיפוהו על פני זכרונות "מתרפקים" על עבדות.

בני ישראל רואים שאין אלה דברים בעלמא, כי מיד לאחר מכן "וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי יְהוָה" (יד, לז).
וכאילו לא די – קבוצה של קיצונים החליטה לצאת למלחמה מראש ההר, במקום בו אמר אלהים כי חטאו, כדי להוכיח שהם יכולים להיות אחראים לעצמם ואינם זקוקים למנהיג או לעזרת אלהים – " וַיַּעְפִּלו לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר, וַאֲרוֹן בְּרִית יְהוָה וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה, וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה" (יד, מד-מה).

האם לא חזר סיפור זה, של התנגדות לעצמאות מדינית במהלך הדורות, כאשר הדוגמה האחרונה והקשה היתה במאה העשרים? הרצל כתב ב-3 בספטמבר 1897, מיד לאחר שננעל הקונגרס הציוני הראשון – "בבאזל יסדתי את מדינת היהודים. לו אמרתי זאת היום בפומבי, היתה התשובה צחוק מכל העברים. אולי בעוד חמש שנים, לכל היותר בעוד חמישים שנה, יכירו בה הכול".

הרצל כמשה הבין שכל תהליך היסטורי משמעותי נמשך שלושה דורות

בני הדור הישן, שלפני הקמת הארגונים הציוניים כולל הקונגרס הציוני, לא חשבו על עצמאות מדינית, אלא רק כיצד לקבל טובות הנאה וזכויות יתר של מיעוטים במדינה זרה.

כאשר בסופו של דבר הבינו כי הפתרון האמיתי והנכון עבור העם היהודי הוא הקמת מדינה עצמאית במולדתו המובטחת, החל השלב השני בדור השני – המלחמה בין אוהבי הגלות לבין שולליה, כאשר אוהבי הגלות, שהיו רוב המנהיגים באותו שלב, מפחדים מקבלת אחריות על עצמם ועל לקיומו של העם היהודי כעם חפשי ועצמאי. גם אחד־העם פחד מקבלת אחריות כזאת ולכן התנגד לציונות המדינית של הרצל והטיף להסתפק ב"מרכז רוחני", אף כי הכיר שמרכז רוחני זה צריך להיות בארץ ישראל.

הרצל הבין כבר בקונגרס הציוני הראשון, כי רק לאחר שדור הביניים יוחלף בדור שלאחריו – הדור השלישי – דור של אלה שאינם מפחדים מקבלת אחריות לאומית ומוכנים לעצמאות אמיתית, תקום המדינה. אכן, הוא צדק.

האם יהודי הגולה הממשיכים שלא להכיר במדינת ישראל ואליהם מצטרפים היורדים ממנה, אינם ערים לסכנה האורבת להם?

ההיסטוריה חזרה על עצמה בצורה מכאיבה. רוב יהודי העולם שחיו מחוץ לארץ ישראל עד להקמת המדינה, התנגדו להקמת מדינה עצמאית. 

בעת גלים של פרעות ברחבי העולם וכאשר ניצני השואה כבר נראו והורגשו, התנגדו לעליה מנהיגים ידועים של קהילות יהודיות ברחבי העולם, במיוחד באירופה, החרימו את המנהיגים שקראו לעלייה לארץ, ואף הטיפו נגדם ונגדה. הם היו בטוחים ש"כניעתם" והסכמתם לחיי עבדות יצילו אותם, אך נוכחו לדעת שטעו.

כאשר נפתחו שערי הארץ בתום מלחמת העולם הראשונה לאחר הצהרת בלפור, סרבו יהודי הגלות לעלות לישראל כי לא היו בטוחים שיוכלו להביא אתם את סיר הבשר מהגולה. מנהיגים יהודים באנגליה ובמקומות אחרים עשו הכל כדי להכשילה ולסגוד ולפאר את חיי הגולה, מה שנתן נשק בידי המדינות והעמים שהתנגדו לתקומה יהודית בארץ ולצמצום אפשרות העלייה לארץ.

לצערנו, רק לאחר שהושמדו כששה מיליונים של יהודים באירופה, כאשר בארץ חיו רק כ-600,000 יהודים (כולל זקנים וטף), הבינו המנהיגים האמיתיים של העם היהודי, כי רק הקמת מדינה עצמאית תציל את העם מחורבן. לגבי אותם המיליונים שניספו – היה זה כבר מאוחר. למגינת לבנו עדיין ישנם מתנגדים לקיומה של המדינה כמדינה עצמאית ומטיפים נגד קיומה בהפגנות בארצות שונות, ואף בישראל.

מאז הקונגרס הציוני הראשון עד להקמת המדינה חלפו 50 שנים. הדור של תקופת 50 שנים אלה, דור התועים במדבר – הושמד ברובו. האנטישמיות מרימה ראש בימים אלה בכל חלקי תבל. אולם היהודים המתגוררים באותן ארצות עוצמים את עיניהם, רבים אף מסתירים את זהותם היהודית, כדי שחלקם בסיר הבשר לא ייגרע, ונמנעים מלעלות לישראל. האם טרם למדו מההיסטוריה שאנו חלק ממנה? האסון על סף ביתם אך הם עוצמים את עיניהם.

[לאוסף המאמרים על פרשת 'שלח לך', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת 'שלח לך';
• אוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות.
• הרחבה בנושא: 'משפט על ידי המשטרה';
• אוסף המאמרים על מלחמת העולם הראשונה.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת שלח לך באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 16/6/19.
• פנחס יחזקאלי (2015), קבלת החלטות, ייצור ידע, 8/6/15.
• פנחס יחזקאלי (2015), התופעה של משפט על ידי המשטרה ורשויות האכיפה האחרות, ייצור ידע, 26/7/15.
• פנחס יחזקאלי (2020), מלחמת העולם הראשונה באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 5/3/20.