תקציר: אני מבקש שניתן יהיה לבן אדם לסיים את חייו רגע קטן לפני שהוא הופך להיות חסר תועלת אקטיבי, זאת אומרת שזה רגע קטן לפני שהוא מתחיל לעשות נזק. כל נזק, בין שזה יהיה נזק כלכלי או נזק רגשי או נזק נפשי. ואני לאו דווקא מתכוון לנזק עצמי, אלא, ואולי אף בעיקר, לנזק סביבתי לקרובים לו ביותר. ברור שאני מכליל בענין הזה את המצב הברור יותר של אדם שממש סובל בעצמו...

[לאוסף המאמרים על זקנה והשלכותיה, לחצו כאן]

עודכן ב- 1 באוקטובר 2023

דן רוגל (ראו תמונה משמאל) הוא מבכירי תעשיית פיתוח הנשק בישראל - רפא"ל ותע"ש - שזכה פעמיים בפרס ביטחון ישראל.

יזם ועמד בראש קבוצה גדולה של אנשים שפיתחה והכניסה לשימוש הצבא מספר מערכות לחימה ראשיות.

בתע"ש, שימש מהנדס מערכות ראשי, ועסק בפתוח טנק חדש (אוגדה לתורכים).

בשעתו, בחש"ן, היה ראש צוות לקחי חש"ן מלחמת יום הכיפורים

בשנים האחרונות, הוא מעורב רגשית עם עמותת "מגן לעורף", שמנסה כבר שנים רבות, וללא כל הצלחה, לגרום להכנסתו לשימוש של הסקייגארד, לייזר רב עוצמה של החברה האמריקאית נורתרופ גרומן כמיירט של רקטות וטילים בליסטיים.

זהו דף ראשון מתוך שניים באתר, בעוסק בזקנה. לדף האחר:

• דוד א' פרנקל: בבית הקפה.

*  *  *

האספקט האחר של הזיקנה

עד כמה שישמע מוזר, מקובל להגיד בעולם הרפואה, שאין אנו מבינים בדיוק את הבסיס הביולוגי של תהליך ההזדקנות, אבל, התהליך קיים... 

הרפואה מצליחה אמנם, יותר ויותר, להתגבר על חוליים ספציפיים ועל-כן היא משפרת את סיכוייו של האדם להגיע לגיל מבוגר, אולם, גם הרפואה המודרנית לא הצליחה לעצור בעד תהליך ההזדקנות, והוא מזדחל לו לאיטו ודואג, בבטחון מוחלט, לכך, שהאדם לא יוכל לעבור את מחסום המאה, פלוס מינוס. בעיקר מינוס.

בספרות העניפה שיש, זו שעוסקת בזקנה, מתוארים מרכיבים רבים שלה, אבל, גיוונם הרב מקשה להגיע להגדרות חד משמעיות של הזקנה מהי. למשל, מהו גיל הזקנה? האם הוא הגיל הקלנדרי – מספר שנותיו של האדם? האם זה הגיל הכרונולוגי שלו? זה שעוסק בהישגיו או בשחיקתו במסלולי חייו העיקריים? או שאולי זה בכלל הגיל הביולוגי, זה שאחראי להיוצרותן של המחלות או ליתר הצרות הפיסיולוגיות, הקוגנטיביות, הרגשיות ועוד כאלו צרות צרורות?

אז כמובן שגם אני לא, גם אני לא מתכוון להתעסק בנושאים האלו של הזקנה. קטונתי. כמובן. אבל, לחילופין, צריך לדעתי להגיד, בטוח שצריך אפילו, שיש עוד אספקט אחד לזקנה, כזה שעליו לא מצאתי התייחסות "מיידית" כל כך בגוגל, כזאת כמו שמצאתי על האספקטים אותם הזכרתי קודם.

ואני מתכוון לנגזרת של הזקנה, זו שעוסקת בהשפעתה על סביבתה הקרובה. סביבתם של הזקנים. ואני חושב שהגיע הזמן לדבר על זה קצת. כי הגענו, כך נראה לי, אני, בטוח שאני הגעתי, לגיל הזה שמותר, ונכון, שאפשר, ואולי זה אף צריך ורצוי.

תגידו, תשאלו אולי, למה? למה בעצם לדבר על זה? מה קרה פתאום?

אז אני אגיד, וזה לא יהיה שמפני שבבת אחת החלטתי שהזדקנתי. ההיפך... זה דווקא מפני שאני עדין אני לא הזדקנתי ככה ואני עוד יכול... אצלי, בעצם, זה בדיוק ההיפך. גם עכשיו, למרות הגיל המכובד, אני עדין לא מכליל את עצמי בקטגוריה הזאת של 'זקנים'. אז למה החלטתי לכתוב על זה בכלל?

אז הנה זה למה, כמו שאני כעת חושב:

כי היו לי בחודש האחרון ארבעה אירועי בריאות מחורבנים אצל ארבעה חברים. בפרוש אירועים שהם פונקציה של הגיל, ולכן, בגלל הגיל, אני משייך את זה לשם התואר 'זקנה'. ואגיד כבר מיד, שזו לא הפעם הראשונה שקורים דברים כאלו אצל חברים (אני מתכוון לחברים שאנחנו כמובן בני אותו גיל), רק שהפעם, עם חלקם הייתי יותר קשור. אחד מהם, אפשר גם להגיד, שבמשך שנים ארוכות היה החבר הכי טוב שלי. אבל, אפילו שכך, זו לא הסיבה היחידה. ועוד אגיד, באמת, ובכל הרצינות, שכלל לא בטוח שאני יודע להגדיר את הסיבה (שהחלטתי לכתוב על זה) בדיוק. מה שבטוח, אבל, הוא, שיש משהו שהטריד אותי מאד, זעזע אותי אפילו, לא אהסס מלהגיד.  

אז מה עושים? איך אצליח להסביר מה מציק לי? איך אסביר לאחרים אם אני עוד לא יודע להסביר את זה לעצמי? אז כמו תמיד, אני כותב 'את זה'.

אוקי. לפחות הבעיה הוגדרה...

אני יודע איך להתחיל לכתוב, על הזיקנה, בתקוה שזה יעשה שכל להמשיך את העניין הזה עצמו.

אתחיל ואגיד וגם אכתוב, מהי בכלל לפי דעתי ה'זיקנה'. מהי בשבילי, ודגש חזק על בשבילי! זאת לא תהיה הגדרה מדעית. זה אפילו רחוק מאד מכל ההגדרות המדעיות והפילוסופיות שראיתי, ולא חסר כאלו. זאת תהיה רק הדעה שלי, מה אני חושב על זה, חושב לגבי, ואולי (מה שמאד יומרני ובכלל גובל באבסורדיות) גם מה זה לגבי אחרים. להפתעתי הגמורה לא מצאתי הגדרה שאפילו דומה או מתקרבת לזה באף מקום.

ובכן, לגבי, 'זיקנה' זה שם תואר למצב שבו - אין בי, בדן רוגל, יותר, שום צורך. ההגדרה הזאת היא לא מי יודע מה ברורה ולכן מחייבת הסבר. המשמעות של המושג 'אין בי יתר צורך' היא שבעצם זה לא משנה אם אני ישנו או איננו. לקיום שלי אין כעת כבר שום משמעות. זה משפט, שלדעתי הוא מאד חזק, ואסביר מדוע - זה מפני שזה לא משפט סימטרי. הוא לא סימטרי מפני שזה קובע רק איך אני ביחס לסביבה – לי אין יותר משמעות! לי אין לי כבר שום ערך מוסף, אני לא תורם לסביבה מאומה, אני לא מורגש, זאת אומרת שאם מחר אעלם – זה לא יורגש. יום יומים, אולי, וזהו.

ובעיקר, נא לשים לב לאי סימטריות – לא חשוב בכלל מה אני מרגיש! אני לא חולה חשוך מרפא, לא דמנטי, אבל, אני במצב שבו אני יודע (יודע, לא רק מרגיש) שאני כבר לא תורם משהו לאיש. ואיך אני יודע? זו ממש שאלה קשה, השאלה, אולי אפילו, והכי קשה, ואני מקווה שאצליח להסביר את זה בהמשך.

פעם, לפני מספר שנים, בחיבור אחר ('לעשות חיים') קראתי לזה 'ערך מוסף'... כעת, זה בעצם אותו דבר – כי אם כבר אין לי שום ערך מוסף, אז אין לי מה לחפש פה יותר. כולנו יודעים היטב שאם אדם כזה נשאר עוד ועוד ועוד, אז בדרך כלל זה בסוף נהיה רק ממש ממש גרוע, ועוד יותר גרוע, ועוד אחזור לכך.

אוקי. אז אמרתי, אפילו הגדרתי, מהי הזקנה בשבילי. בדגש על בשבילי. זה ממש לא דומה בכלל להגדרות של הזיקנה שאפשר למצוא בקלות רבה בכל חיפוש גוגלי שעושים. לכן, אני עשיתי כאן, בשבילי, את ההגדרה הפרטית שלי, בשביל שאוכל אחר כך להגיד מה אני רוצה לעשות עם זה. ולמה ומדוע. 

כתבתי ממש בהתחלה שהטריגר לכתיבת החיבור הזה היו כמה ארועי בריאות אצל חברים. והנה, ממש עכשיו, ווטסאפ, אחת משלנו נפטרה.... עוד אחת, ולא שזה ישנה במשהו את מה שיש לי להגיד. ההיפך. אפילו שהיא עצמה אולי דווקא היוצא מהכלל.

אראה כמה דוגמאות:

אקח לדוגמא (ראשונה) את ח'. כבר כמה שנים הוא חי, אבל במיטה. בלי להבין מה מסביבו, בלי לדבר. תקופה ארוכה שכב במיטה בבית, עכשיו הוא שוכב במיטה באיזה מוסד. יש לו אשה, לא הכי בריאה בעולם (גם היא באותו גיל), וגם שני בנים עם משפחה לכל אחד מהם שממש לא גרים קרוב. במשך השנים שהיה בבית ובמיטה, כמובן שהיה צריך לאכול שלוש פעמים ביום, היה צריך להתפנות, להתרחץ וכאלו. הוא היה חי. הייתה גם מטפלת זרה בבית.

ועכשיו, תחשבו על שני הילדים שלו. יש להם ילדים משלהם, הנכדים שלו. מה עובר עליהם. איזה זכרון נשאר להם מהסבא שלהם. איזה סיוטים יש להם היום ובכלל, וגם איזה ישארו להם מהנושא הזה של 'סבא'. תחשבו איזה עומס נפשי ופיזי ולוגיסטי זה עושה לילדים שלו. האם אחטא לאמת או למוסר או השד יודע למה אם אגיד שהם כבר מתפללים למותו??? למה הם צריכים אותו בחיים? למה? מה זה נותן להם?

אמשיך – כשעוד שכב בבית, אשתו הייתה מספרת לי סיפורים כמה שהוא "ככה וככה וכמה הוא נחמד" ואני יודע שהכל היה בולשיט אחד גדול... עובדה, היום, כשהוא במצב כללי של אותו דבר בדיוק, אבל הוא לא בבית, אלא, באיזה מוסד, איש לא בא לראות אותו ימים ארוכים... אתם מבינים?

אז אני עכשיו שואל, ולא אותו אני שואל, אותכם, הקוראים שלי אני שואל, האם לא טוב מותו מחייו? כמה טוב, או במילים יותר קלות לעיכול, כמה זה יהיה יותר טוב ויותר קל ויותר משחרר, לכל הסובבים אותו, אם יילך כבר לעולמו? 

סתם שאלתי אותכם. אני לא צריך את תשובה. לי זה ברור, ממש Cristal clear. הוא צריך היה להיפרד מהעולם כבר לפני שנים!

ומה כאשר הערך הוא בכלל שלילי?

ואגיד את זה שוב, רק במילים יותר קשות. קודם אמרתי שהקריטריון לזקנה הוא העלמות הערך המוסף. כשאין יותר ערך, זאת אומרת כשהערך הוא אפס, כשאז אין מה לחפש כאן יותר. אבל, אשאל, ומה כאשר הערך הוא בכלל שלילי? שלילי משמעותו שצריך לתחזק ערך שאיננו, משמעותו שצריך להוציא ממון, לפעמים רב, בשביל להחזיק בחיים את מי שהוא כבר כלום. ממון שנזרק לשווא, וזאת, במקום לטפח משמעויות חיות שכל העתיד והערך העצום הוא עוד לפניהם (ילדים, נכדים וכו'...).

שאלה שניה שאני שואל בהקשר לדוגמא הזאת היא, מתי, ואם בכלל, ח' היה מודע להתדרדרות הממשמשת ובאה במצבו. האם ידע מה הולך לקרות? ואם ידע, האם החליט משהו לגבי זה? לעניות דעתי, מרבית האנשים מבינים שמשהו קורה איתם, ואף יותר חשוב מכך, מבינים גם מתי שזה מתחיל! אבל, הם מדחיקים את התובנה של משמעות הדבר. אני גם חושב, שרוב האנשים רוצים להמשיך לחיות עוד ועוד ומדחיקים את האפשרות שמשהו לא טוב עומד לקרות להם, משהו מסוג זה שתיארתי קודם. ועוד שאלה אשאל, אם בכל זאת יש, מי שרואה נכוחה מה הולך לקרות לו, כמה מהם באמת חושבים שהתשובה, הפתרון בעצם, הוא בידים שלהם?

אני לא יודע את התשובה, התשובות בעצם, לשתי השאלות ששאלתי. לגבי התוצאות עצמן, כשמדובר בחוג המצומצם של החברים שלי, בני גילי, שעונים על הקריטריונים שתיארתי (וכל מפגש קבוצתי שלנו אני שומע על עוד כאלו), אז מהנסיון בשטח, אני לומד שאיש מהם לא הסיק את המסקנה המתבקשת. (וזאת, כמובן רק לדעתי) כולם כנראה החליטו, להמשיך את חייהם כמה שרק אפשר או שהתעלמו. אני לא שופט אף אחד, רק מציין עובדות.

ח' עדין חי. שוכב במוסד כלשהו שאיני מכיר. אני רק שומע מפעם לפעם דווחים שמאמתים את שכתבתי פה. לא לגנות ולא לזכות.

מידרדרים...

מ' וי', הם זוג. בעל ואשה. כאלו שאנחנו (אני ואשתי) מכירים עשרות שנים. אותם ואת ילדיהם ואת נכדיהם. ב(בערך) עשר השנים האחרונות חיו לבדם בבית לתפארת כאן באזור. הפרוטה הייתה מצויה בידם. בשפע. עם הזמן, נראה לי בערך ב- 4 או 5 השנים האחרונות, החלה הדרדרות במצבם. הוא, תקלה קשה בראשו ובמוחו, כשהגוף מתפקד כשורה, והיא, ההפך – הראש עשר, הגוף בגד, כשל לחלוטין. כך, שנים הרבה, נשארו בבית עם עזרה של עובדת זרה איתם בבית.

עד שלא היה אפשר יותר והבת שלהם העבירה אותם למוסד מסודר ומכובד בקצה השני של הארץ. את שניהם. הוא שם במחלקה לתשושי מוח והיא במחלקה לתשושי גוף. הם כבר לא נפגשים אחד עם השניה, (אין בזה טעם).

דבורקה ואני היינו מבקרים שם, כל חודש בערך. הבת וגם שני הנכדים שעוד היו כאן, גם הם היו מבקרים בערך באותה תדירות, נפגשים רק עם האם כי האב, הסבא, לא היה מכיר מי בא לבקר.

השהות שלהם שם, באותו מוסד, נמשכה שנתיים או שלוש. כל ביקור שם, בשבילי, היה טראומתי. לראות את מי שאני מכיר עשרות שנים, כשמוחו מתפקד וכל גופו בגד בו, 30 ק"ג כל גופו, ואנחנו מדברים, כאילו, בעצם לוחשים, כי הרי זה לא שממש מדברים... היש זוועה גדולה מזה? ואני לא בן משפחה... לא בן או בת ולא נכד או נכדה... ואני, אני רק חושב מה הם, הבת שלהם, הילדים שלה, חושבים ואיזה זכרון נשאר להם, איזה טראומה זה מטביע?....

וזה לא הכל. אני בעצם חושב הרבה מעבר לזה. אני חושב, שואל בעצם, כמה נזק זה בעצם גרם לסובבים אותם? תועלת הרי אין כל ספק שהם לא הביאו. אז האם זה אומר שנגרם נזק? אז כמובן תלוי את מי שואלים... אם תשאלו אותי, אומר בוודאות שכן. כי מעבר לנזק חומרי בהמון כסף, נשאר אצל הקרובים להם נזק "מוחי", שהרי הזכרון שנשאר הוא רק או בעיקר הזכרון הטראומתי של השנים האחרונות. לא כך? סבתא על כסא גלגלים עטופה בשמיכה כי אין עליה כבר כמעט בשר שיחמם אותה, לא שומעים מה היא אומרת, לא בטוח שהיא שומעת מה אנחנו אומרים היא מוקפת כל היום באנשים כמוה או אף גרוע מכך... וכל זה במשך שנתיים או יותר....

אז למה ולמי זה טוב? והדרת פני זקן... זו ההדרה? או זו הקללה? אנחנו רואים אם כך שהזקנה זו בעצם קללה. נכון שלא תמיד, ואולי רק לי נדמה שזה כך ברוב המקרים. כי עוד אני רואה, שלהגיד שהזקנה מתבטאת רק כאשר מפסיק להיות ערך מוסף, זה לא מספיק. ברור גם שצריך להוסיף, שעל אחת כמה וכמה, שהזקנה היא קללה בעיצומה כשהערך הזה הופך בכלל להיות שלילי!

אני יודע ואני גם מודע לכך שאני מתייחס, עד עכשיו לפחות, רק לפן אחד של הזקנה. אני יודע, בתאוריה לפחות, שאולי יש גם דברים אחרים. אבל, אם יש כאלו, אני לא מכליל אותם כאן! אני מתייחס רק לנושא "הקללה" כאשר, לטעמי, זה קורה כאשר "בעל השמחה" מפסיק להיות בעל ערך מוסף או סתם נטול ערך או, הכי גרוע, בעל ערך שלילי.

הדוגמה השלישית

פ' הוא חבר שלי כבר למעלה מ 60 שנה. תקופות ארוכות מאד היה החבר הכי טוב שלי. כולל המשפחות. הוא אלמן כבר מספר שנים. היה גר בבית בודד נאה עם חצר לתפארת בשכונה מצוינת. בשנתיים האחרונות חלה הדרדרות בתפקודי המוח שלו.

מאותו רגע, ואני הבנתי את זה כמעט מיד, ובמעבר חד מאין כמוהו, בפונקציית מדרגה בשפה שלי, לא רק שהערך המוסף שלו התאפס, הוא הפך להיות שלילי לחלוטין. מהר מאד. המכונית נלקחה ממנו, התחילו טיפולים, הובא מטפל צמוד, והתחילו צרות נוספות שחייבו אישפוזים שגררו בעיות נוספות שחייבו עוד ועוד טיפולים שונים מחורבנים. עכשיו הוא נמצא במוסד גריאטרי, שאם תכתבו את שמו בגוגל תקבלו שיש לו 2 נקודות מ- 5 אפשרויות.

אני מבקר אותו שם. משתדל פעם בשבוע. בכל ביקור שם, בדרך לפגוש אותו שם, במרפסת בדרך כלל, אני חוצה את המוסד. עובר באולמות ופרוזדורים. ואודה על האמת, רק מה'טיול' הזה אפשר להשתגע. המראות שרואים בדרך, אני אפילו לא מעז להעלות על הכתב. ואז, יושבים במרפסת העישון ומדברים. נניח. הוא מדבר, ולא מפסיק לדבר על כך שהוא רוצה הביתה. "יש לי בית גדול וחצר נהדרת" הוא אומר. והוא צודק... אבל, האם זה יקרה? אני לא יודע. יום אחד עשיתי מעשה ודיברתי עם נכדו האהוב והמועדף, שהוא גם (אני חושב) עומד להיות האפוטרופוס שלו, ושאלתי אותו האם הוא רוצה שככה הסבא שלו יגמור את חייו? שזה הזיכרון שיישאר לו ממנו עד סוף ימיו? שהרי יש לסבא אמצעים משלו להיות במוסד של 5 כוכבים... ויש לו גםבן עשיר....

לא קיבלתי שום תשובה. מאף אחד. וגם אין לי שום זכות או יכולת להתערב במשהו. אני רק תיארתי את המצב שבו בבת אחת הערך המוסף של הבן אדם התאפס, ומיד גם הפך לשלילי, ונגזר גורלו. למעשה, אם ארצה להתפלסף ולהיות יותר מדעי, הייתי יכול להוסיף ולדבר ולכתוב על משמעות הזמן, הזמן שבו מערך מוסף חיובי ועשיר – הערך הזה מתאפס או הופך שלילי, אבל, אחסוך את זה מהקוראים... 'לא צריך להגזים'....

הרגע שוב חזרתי משם. וכשרק אני והוא שם, לבדינו, הוא נזכר בשנים הרבות שהיינו 'בראש אחד', ואז, הוא מתרפק על המעט מהעבר הזה, והוא אומר לי מה הוא רוצה. הוא אומר, ולא באופן קוהרנטי במיוחד, אבל במספיק מילים שאני מבין בדיוק, מה מטריד אותו, ומה הוא מבקש ממני. וזה ממש לא מה שאני יכול לעשות... לא יכול בא' רבתי... אני רק יכול לשאול, את עצמי, איפה הייתי כל השנים קודם, איך לא השכלתי ללמד אותו גם את זה...

אני מתקרב לסוף הדוגמאות, ואני מתלבט איזה דוגמה לבחור, מה לכתוב כעת. יש לי כל כך הרבה כאלו...

אז הנה - דוגמא רביעית (ואחרונה): ח' כבר אלמנה כמה שנים. כבר לא צעירה.... בעלה כבר לא היה בשיא כושרו (בהמעטה מירבית) עוד מספר שנים קודם. הייתי אומר, בלי להסתכן או להשמיץ, שלשניהם כבר לא היה אז כל ערך מוסף. שום כלום. אולי עוד לא היו לטורח רב מדי על סביבתם, אבל, תועלת או ערך אחר כלשהוא, לא הביאו. מילים אחרות, בשפה שלי, ערכם המוסף היה אפס, ואני אופטימי.

בשנים האחרונות, אחרי מותו, הערך המוסף השולי שלה בכלל ירד פלאים. הוא כעת שלילי לחלוטין. ובמילים פשוטות, ח' היא נטל על כל הסביבה המשפחתית. ילדים, נכדים, נינים. שום שמחה. רק טרחה מרובה, לפעמים בלתי אפשרית. הדוגמא אמנם אמיתית, אבל אני בטוח שכל מי שיקרא ימצא דוגמא כזאת שהוא מכיר בעצמו.

ולמזלנו הטוב, לנו, ובעיקר למצפונינו, יש בארץ מצבור לא קטן של עובדות ועובדים זרים (פיליפינים, הודים...) לעזור לפתור את הבעיה הזאת....

זהו, סיימתי עם הדוגמאות החיות האמיתיות האנושיות.

אזכיר רק, שעד כה כתבתי, והשתדלתי לספר באובייקטיביות, מנקודת המבט שלי, על ארבעה מקרים של זקנה מתמשכת והשפעתה על האנשים הקרובים לה, על ההכי קרובים בעצם, על בני משפחתם. תיארתי איך אובדן הערך המוסף שלהם, של הזקנים, משפיע בפועל על סביבת משפחתם הקרובה. הסברתי גם, ואני מקווה שהצלחתי בכך, להראות מהו בעצם הדבר הזה שכיניתי אותו 'הערך המוסף השלילי' שאליו אני מתכוון.

תוכלו עכשיו, כמובן, לשאול, לשם מה בכלל כתבתי את זה, כולם הרי מכירים את זה ולא מהיום. כל אחד מכיר את זה ממקור ראשון, אני בטוח... אז האם יש משהו שאני מציע לעשות? והתשובה שלי, לשאלה הזאת, היא שלי לעצמי יש. אבל, עוד לא אכתוב אותה. עוד קצת. סבלנות. נציץ ונראה קודם, מה אומרים בספרות, ולמשל -

"דילמת האסקימוסים הזקנים על הקרחון"

מדוע לא להרוג את מי שמגיע לגיל 70, או 80, או 90? ואם מישהו נרתע מן המילה 'להרוג' אפשר להמיר אותה בנוסח יותר "מתון" כגון: "להעלות אותם על קרחון נודד" או "לנטוש אותם על פסגת הר גבוה ומבודד".

השאלה נשמעת פשוטה, שכן על פניו, הדבר נשמע כרצח לכל דבר ועניין ‒ ורצח הוא דבר פסול. אבל, עיון בהיסטוריה האנושית מגלה שהדברים אינם כה מופרכים. כך, לדוגמה, בסרט המפורסם "הבלדה של נריאמה" (The Ballad of Narayama) מתואר כפר נידח בצפון יפן של המאה ה-19, הממוקם למרגלות הר הנריאמה, כאשר המנהג עתיק-היומין המקובל בו הוא כי הבן הבכור לוקח את אביו או אמו, עם הגיעם לגיל 70, אל פסגת הר הנראימה ומשאיר אותם שם (ראו הסרט למטה).

דוגמה מפורסמת נוספת מצויה באגדות-עם המתארות כיצד היו משלחים האסקימוסים את זקניהם למות על קרחון. ולבסוף, עדויות אנתרופולוגיות אחרות מתארות כיצד חברות קדומות נוספות היו "נפטרות" מהזקנים (במהלך מסע רגלי, לדוגמה, היו מושארים לצד הדרך זקנים שהיו מתקשים לעמוד בקצב, וכך היו מוצאים למעשה את מותם). כאמור, מדובר על תופעה היסטורית מוכרת הידועה בשם Senilicide  או Geronticide,  דהיינו, רצח או הריגה של הזקנים.

אז כמובן שפתרונות כאלו אינם מקובלים היום בחברה "המתקדמת" שלנו... אבל אני, ולפחות לא פעם אחת, וראיתם את הדוגמאות, ועם מלוא הפרפורים, תוהה, ושואל, כאילו, מהו התחליף....

ואגב, בעית הזיקנה היא לא רק בעיה של בני האדם. גם אצל החיות היא קיימת וגם על כך אפשר לכתוב לא מעט...

אראה שתי דוגמאות. הראשונה, מה קורה למלך החיות, לטורף העל, האריה.

אז הנה, ואני מצטט: אריות בגיל מתקדם איטיים יותר וגופם פחות גמיש, ובהתאם לכך, פוחתים עד מאוד סיכוייהם לצוד בהצלחה. עם הזמן, נשברים גם ניביהם ובהתמודדות עם הטרף הם אפילו נפצעים. ומשנעשו חלשים, הם אינם יכולים עוד להתמודד מול להקות של זאבים טלואים וצבועים והללו גוזלים מהם את טרפם – כך שהאריות, שהיו גזלנים בימי בחרותם, הופכים בסוף ימיהם לקורבנות גזל. בסופו של דבר מוצאים האריות את מותם מפאת מחלות שבאות עליהם בשל חולשה ורעב, וכמו טורפים רבים, הם מתקשים להגיע לגיל מתקדם בגלל התחרות העזה שבטבע. זכרים מתים בגיל 15 בממוצע.

והדוגמא השנייה, היא הרבה יותר "קרוב לבית". אני מספר, למי שלא מכיר אותי, שב- 50 השנים האחרונות, בערך, חי אתנו בבית כלב זאב, רועה גרמני. עכשיו זו הכלבה החמישית. חיי הכלב, בממוצע 13 שנים לכלב. רק כלב אחד, את ג'וניור, היינו מוכרחים למסור, לא רלבנטי לעיניננו. יתר שלושת הכלבים הלכו לעולמם אצלינו. ואני חייב לציין ולהדגיש, שלא יהיו בכלל ספקות, שכל הכלבים הם בני בית לכל דבר וענין. זה ממש כאילו שיש לנו עוד ילד במשפחה בבית, ובלי צחוק!

ועכשיו, שימו לב! אף כלב לא מת מיתת נשיקה בשנתו. לדאבוני. את כל השלושה אני הבאתי, על הידים (!), או באוטו, לוטרינר שלי. אותו הוטרינר כל הזמן, אגב. ושם, אחרי שהרדמנו אותם שישנו טוב, נפרדנו. ואז נתנו להם עוד זריקה.

למה אני מספר את הדוגמא הזאת? זה רק כלבים תגידו, לא כך? אז כן ולא. אמנם רק כלבים, אבל, בשבילי ואצלי גם לכל הכלבים היה ערך מוסף! ועוד איזה! השימחה שהביאו הביתה, האושר של הנכדים, השמירה על הבית, כל אלו שלא ייקל עליכם. היה להם ערך מוסף גדול ואמיתי ומשמעותי.

כל זאת, עד שהגיעו לגיל שמאפס את ערכם, את הערך הזה. ובעיקר, כך היה, כשהתחילו לסבול באופן פיסי. ואצל הכלבים, הערך גם הופך להיות שלילי מהר מאד, הרבה יותר מהר מאשר אצל בני האדם. ואני לא נתתי להם ולי, לנו בעצם, ולכל מי שמכיר אותם, לסבול, ולנו לראות אותם במצבם הזה. ומיהרתי לקובי הווטרינר.

כמובן שאני לא המצאתי את זה. זה ידוע ומקובל בכל העולם, כולל בארצות הכי נאורות וגם אצל בני האדם הכי מתורבתים שיש. ואגיד אף שיתרה מזאת, הרדמת חיות מחמד כשהגיע הזמן, וגם למניעת סבל, זה אקט הומני ידוע, ומבורך, בטח לדעתי, כמו שכבר אפשר היה להבין אבל לא רק. 

ולא רק לחיות. הנה אמרתי את זה, בלי להתבייש, ובלי לפחד.

לסיים את החיים בכבוד וללא סבל

אני מכיר, מכתבות בעיתונים, אולי אפילו פעם ראיתי באיזה סרט, שיש מקום בשוויץ, לשם אפשר להגיע כדי לסיים את החיים בכבוד וללא סבל. ויש תיאורים, מדהימים לדעתי, של אנשים שהגיעו לשם, איך הם מסיימים את חייהם בכבוד, מרצונם החופשי. אבל, למיטב ידיעתי, זה אינו "מצרך להמונים". זה עולה ממון רב, זה מצריך אישורים והמלצות רפואיות שיש, ושוב לדעתי, רופאים מעטים שיתנו המלצה כזאת ובטח לא לפי בקשת הקליינט בלבד. אדם לא יכול לבקש למות שם רק כאשר נגמר לו ערכו המוסף או כאשר ערכו הפך שלילי והוא כעת נטל נוראי על בני משפחתו, ובעצם חייו, אם אפשר לקרוא לזה חיים, הם זוועה. זוועה לו ולבני משפחתו. זוועה נפשית, זוועה כספית זוועה של הזיכרון שישאר ממנו.

אני מניח שאפשר כבר להבין לאן אני חותר. אבל, בכל זאת אגיד את זה במפורש. אני מבקש שניתן יהיה לבן אדם לסיים את חייו רגע קטן לפני שהוא הופך להיות חסר תועלת אקטיבי, זאת אומרת שזה רגע קטן לפני שהוא מתחיל לעשות נזק. כל נזק, בין שזה יהיה נזק כלכלי או נזק רגשי או נזק נפשי. ואני לאו דווקא מתכוון לנזק עצמי, אלא, ואולי אף בעיקר, לנזק סביבתי לקרובים לו ביותר. ברור שאני מכליל בענין הזה את המצב הברור יותר של אדם שממש סובל בעצמו.

אני לא המצאתי את הסוגייה הזאת. אני רק נהייתי הרבה, הרבה מאד אפילו, יותר מודע לכך בזמן האחרון בגלל ריבוי הזוועה מסביבי, שאין ספק שזה בגלל אוסף השנים מאחורי שהולך ומתנפח.

בואו נראה קודם מה אומרים על זה אחרים

למשל, מה אומר החוק במדינת ישראל על המתת "חסד" (בלועזית: אותנזיה, Euthanasia, מיתה טובה) שמשמעותה המתת אדם הסובל ממחלה סופנית, כאשר ידוע, על פי הידע והניסיון המצטברים של הרפואה, שאין סיכוי שהחולה ישתקם או יתרפא. את חיי החולה אפשר לקצר על ידי פעולה אקטיבית שמשמעותה המתת החולה על ידי הרופא המטפל, או על ידי פעולה פסיבית, זאת שאומרת הימנעות מטיפולים מאריכי חיים. שואלים שאלות ממין:

• האם מותר או אסור להמית המתת "חסד" חולה סופני?
• האם מותר לסייע לחולה סופני למות?
• האם מותר להימנע ממתן טיפול רפואי לחולה סופני?

תגידו שאני מערבב מין שבאינו מינו, שהרי לא עסקתי בכלל בשאלה של חולים סופניים! אז נכון, אמנם לא התעסקתי, אבל, ואבל גדול מאד, אני טוען שגם הזקנה, וגם זו שאינה כרוכה באיזה מחלה ספציפית, היא מחלה סופנית לכל דבר! לא כך? ואני אפילו אומר שהיא האם אמא של המחלות הסופניות!  האם כאב הלב והסבל הנפשי שנגרם למעגל הקרוב של מזדקן דמנטי שלא יודע מימינו ומשמאלו שצריך גם קטטר קבוע (סליחה) וגם מטפל פיליפיני, האם הוא לא חולה סופני? האם הוא יכול 'פתאום' להבריא מחר?

אז הבה נראה את המצב בארץ, שהוא ככה:

• אותנזיה אקטיבית אסורה, זאת אומרת שהמתת חסד אקטיבית היא אסורה.
• אפשר כן להימנע מנתינת סיוע רפואי לחולה סופני אם החולה דאג לכך מראש על ידי מילוי הטפסים המתאימים וחתימתם. וזה ממש בכלל לא פשוט למלא את הטופס הזה!
• באופן לא פורמלי, אני יודע על כך, שלחולים סופניים עוזרים להקטין ולמנוע את סבלם הפיסי, אבל, זה רק בתהליך שלוקח ימים ארוכים בהם החולה מורדם.

הם אינם עוסקים בבעיה שהיא, לדעתי כמובן, הכי קשה, שהיא הזקנה האקטיבית. זו בעלת הערך המוסף האפסי או בכלל זה השלילי.

אז, מה עושים?

אין לי ספק שהקושי הכי גדול הוא בעניין של הזמן, של המועד, של העיתוי והתזמון, איך יודעים מתי מגיע הרגע המתאים להסתלק, ובעיקר עד מתי צריך או אפשר לדחות אותו, ואולי גם צריך לשאול האם בכלל לדחות אותו. על ה'איך' אני לא מדבר בינתיים... 
הקושי הגדול נובע מהסיבה הפשוטה, שיכול מאד להיות, שאם מאחרים טיפה, ואפילו רק בקצת (את המועד), אז כבר, מבחינת הביצוע, זה נהיה בלתי אפשרי... 

כי הרי כל פעולה של הסתלקות יזומה מהעולם כרוכה גם באיזה אקט פיסי, לא רק שיכלי, לעשות מעשה, להפעיל איזה שרירים בגוף... ואם מאחרים במועד, אז יכול מאד להיות שמאבדים את היכולת הפיסית או השכלית הדרושה לכך. מילים אחרות, אם משתעבדים באופן טוטלי לרצון להמשיך ולחיות, ודוחים ודוחים את הביצוע, אז אין כמעט סיכוי שאפשר יהיה אמנם לבצע את מה שרצית לעשות קודם. וזה, כמו שאמנם אומרים "זה אך טבעי".... אבל, צריך להיות מודע לזה, ולהשלכות של זה ובעיקר, למסקנות הנובעות מזה.

התשובה לשאלה הזאת, זה יהיה בוודאי הקטע הכי קשה בחיבור הזה. ולא בגלל המשמעות שלו שהיא, כמובן, שצריך להסתלק מהעולם הזה, אלא, בשאלה, מתי להסתלק מכאן, בשביל שלא להישאר ולהיות לנטל על כל מי שמסביב. וגם, כמובן, איך בכלל עושים את זה. שני מושגים שאני רוצה להכניס "למערכה"....  שניהם לקוחים ממדעי ההנדסה שבהם אני מתמצא היטב:

• האחד - טולרנס: זה מין מושג שהוא בעצם פילוסופי. זה נובע מהעובדה הפיסיקלית ששום דבר אינו יכול להיות ידוע בדיוק בדיוק. לא קיימת בעולם מידה אבסולוטית לשום מידה או מדידה. זה בגלל שאין שום מכשיר מדידה שיכול למדוד בדיוק אבסולוטי מה שהוא מודד – מימד, משקל, זמן, מהירות וכו'. הטולרנס לפיכך הוא מספר שמראה לנו עד כמה אנחנו יכולים 'לחיות' עם השגיאה לכאורה, בדבר הזה – מה יהיה הדיוק של הדבר הזה. ובמילים אחרות, עם איזו שגיאה אנחנו יכולים 'לחיות'. הטולרנס יכול להיות מספר הנובע מתכונות מכשיר המדידה, או שהוא נובע מהתכונות הפיסיקליות המסוימות בהן אנו עוסקים, למשל, האוביקט הנידון מותר לו לשקול כך וכך קילוגרמים פלוס או מינוס כך וכך גרמים.
• השני - מקדם בטחון: זהו גם כן סוג של טולרנס, הוא מין מספר, המראה לנו עד כמה אנחנו בטוחים במה שהגדרנו או במה שדרשנו, בדרך כלל מבחינה כמותית. למשל, אמרנו "תוך 3 חודשים פלוס מינוס יום”. מקדם הבטחון יכול להיות גם הטולרנס של הבטחון שלנו, למשל, בביטחון העצמי שלנו לגבי קיומה או תקפותה של בעיה מסוימת.

אני מתכוון להשתמש בשני המושגים האחרונים האלו שכרגע הגדרתי והסברתי בהמשך הדברים שאמרתי בכל כך הרבה מילים, בעיקר באשר לתזמון אותו הזכרתי קודם. תזכורת - ואני מעתיק את הדברים ממקודם - "איך יודעים מתי מגיע הרגע המתאים להסתלק, ובעיקר עד מתי צריך או אפשר לדחות אותו,"    

ובכן, אגיד מיד שאי אפשר לדעת בוודאות. אין לנו שום כלי מדידה מתאים לכך. לא רק לנו אין. לאף אחד אין. עוד לא המציאו אותו. אני חושב גם שלעולם לא יהיה מכשיר כזה, משהו שיוכל להגיד לנו, למשל, ש"בעוד יום או חודש או שנה תחדל להיות בעל ערך" בעולם הזה... וזאת, לדאבוני הגדול...
ולכן, העובדה הזאת, משאירה את 'הענין הזה' את כל כולו, בידיים שלנו. בידיים שלנו בלבד. בינתיים, אגב, זה לא כל כך בידיים (עוד לא), אלא, במוח שלנו. בינתיים אמרתי.

ומהו בכלל הענין הזה? ובכן, לא בטוח שיש לי בשבילו שם ל'ענין הזה'... ואני רק מזכיר, עסקינן בשאלה מתי מגיע הזמן להסתלק מהעולם הזה בכבוד, בצלילות דעת, ובהשלמה מוחלטת.

מעכשיו הדברים שאכתוב הם בעצם אישיים לגמרי. אישיים מפני שהם מתייחסים אלי בלבד

אני, למשל, חושב שאני מכיר היטב את הגוף שלי. מכיר היטב עד כדי כך שאדע בוודאות מתי יש בתפקודים שלו דעיכה, אדע להבחין בקצב שלה, אדע להבין את חומרתה ואדע גם להבין את הנגזרות שלה, דהיינו, אדע ואבין "מה יהיה מחר או בעוד חודש".

אני גם, באופן אישי, יודע עם איזה ירידה, ובאיזה מהתפקודים אוכל להתמודד ועם איזה לא. אבל, ואבל גדול, זה, ברגע זה, הפך להיות ענין אישי גמור. יש, אני מניח, מספר גדול של תפקודים, או של תכונות, שמשפיעים עלי הרבה יותר מאשר על אחרים. למשל, ענין הערך המוסף. אני חושב, ומקווה, מאד אפילו, שאבין ואדע מתי, למשל, ערכי מתאפס. כשהוא נהיה פחות ממה שהיה לפני חודש, נניח.

כאן בדיוק נכנס ענין מקדם הביטחון. הטולרנס הזה. נניח, לצורכי הענין, שאני, למשל, יודע בוודאות איך אני רוצה לסיים את חיי. הכוונה בלסיים אותם בעצמי. ושוב נניח שאני חושב שאני ארצה אז לטפס על החלון ולקפוץ מהקומה החמישית. רק נניח. במקרה הזה, הפרמטר הקובע הוא יכולת הטיפוס שלי ואז מקדם הבטחון ייקבע לפי יכולת הטיפוס שלי על מעקה או מדרגות... או, במקרה אחר זו תהיה היכולת שלי לקרוא את התווית על המעטפה או היכולת שלי לדרוך את האקדח....

בכל אחת מהפעולות האלו צריך להפעיל כוח פיסי, או כוח מחשבה – וזה מה שנותן לנו את היכולת לדעת, מראש, כמה זמן קודם (ימים, שעות...) מתי הכוח הזה הולך להיגמר. זהו. מכניסים למשחק את הטולרנס, או שאולי זה את מקדם הבטחון, ואז, אומרים שלום... 

התוצאה של הדבר הזה, זה שהשתמשנו במקדם ביטחון של זמן כדי להסתלק מהעולם, כאילו טרם זמן, זהו הדבר שנראה, לכאורה, הכי מפחיד – 'למה ללכת כבר אם יש לנו אפשרות לחכות עוד קצת?' אז לזה יש לי תשובה. אחת שחשבתי עליה הרבה זמן. והיא אומרת ככה, לגבי עצמי. נניח "שאכנע" לייצר הקיום הטבעי ואצליח למשוך עוד, אפילו שנה או שנתיים (מה שלא סביר), אז מה באמת אקבל בזמן הזה? והרי זה ברור שכלום!!! והרי זה גם ברור שאחרי הזמן הזה כבר גם לא אוכל לעשות כלום עם עצמי, איבדתי את היכולת! לא כך?

ובמילים אחרות – אחד, שהוא כבר קרוב מאד לשנת התשעים, מה יכול כבר להיות ההבדל אם הוא מסתלק בן תשעים ואחת או בן שמונים ותשע??? אז זהו, שבשבילו זה בסך הכל אחוז אחד, אבל, לסביבתו הקרובה זה בפרוש יכול להיות זוועה ממש! שנה או שנתים של סבל, עוגמת נפש, וזכרון נוראי לתמיד, משהו שיכול להאפיל על כל מה שהיה קודם!

האם זה שווה את זה?

[לאוסף המאמרים על זקנה והשלכותיה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על זקנה והשלכותיה.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2023), אוסף המאמרים על זקנה והשלכותיה, ייצור ידע, 9/6/23.