תקציר: הדחף להתנגד לשלטון קיים, לרבות ביטול הישגיו והייצר למנוע את הצלחתו, היא אחת מהתכונות השליליות הנפוצות במצבים כאלה. המתנגדים למנהיגים הקיימים דוחקים להחליפם מבלי להציע שלטון רציני שיבוא במקומם. המשמעות היא, ביסוס השלילה עקב דחפים אישיים, ללא הצעה אמיתית לאלטרנטיבה חיובית ערכית. זוהי אנרכיה מסוכנת וממוטטת, היכולה לחסל כהרף עין כל הישג שכבר הושג ולבטל כל סיכוי להצלחה או להצלה.

עודכן ב- 3 ביולי 2024

דוד א' פרנקל (ראו תמונה משמאל) הוא ד"ר למשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ופרופ' אמריטוס בפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון בנגב.

מחבר הספר "תובנות מנהיגות וניהול - הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל" בהוצאת ראובן מס, ירושלים (ראו תמונת כריכה בסוף המאמר למטה).

*  *  *

שלושה נושאים עיקריים בפרשת קורח: מרד בהנהגת קורח בשיתוף דתן ואבירם; ענישת המורדים והייצר להתנגד לשלטון.

משה ממשיך להנהיג את העם למרות ניסיון המרד של עשרת "המרגלים" שנכשל. לא חלף זמן רב ופרץ מרד נוסף: קרח בן יצהר דורש להחליף את בן דודו משה בן קהת ואחיו של יצהר. מבין כל צאצאי לוי – אהרן נתמנה לכהן הגדול והכהונה כולה עברה לצאצאיו. כל צאצאיו האחרים של לוי, לרבות קֹרַח, הפכו ללויים.

המרד בהנהגת קורח, בשיתוף דתן ואבירם

קורח, בן דודם של משה ואהרן, היה תאב לשלטון. הוא גמר אומר לסלק את משה ממנהיגותו, כדי שייבחר במקומו או למצער ימונה כהן גדול במקום אהרן, משרה שתקל עליו להחליף את משה לאחר מכן. למראית עין קורח קורא לבחירות. אך התנאי שהציב היה שבחירת המנהיג שיחליף את משה יהיה רק מבין עדתו, שבה סיכוייו מובטחים. הוא התנגד לבחירות כלליות. 

המזימה נחשפה כאשר קרח ועדתו, אליהם הצטרפו שלושה מצאצאי ראובן וטענו כלפי משה ואהרן "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַבֲ־לָכֶם כִּי כָל־הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם יְהוָה, וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל־קְהַל יְהוָה?" (טז, ג). כדי להכריח את משה להיכנע, אנו קוראים שקורח חבר לשלושה מצאצאי ראובן – דתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת. צאצאיו של ראובן הרגישו מקופחים, מאחר שהבכורה נלקחה משבטם. על רקע הרגשת הקיפוח, ראה בהם קורח משתפי פעולה אפשריים אותם צרף למזימתו.

משה מזמין את דתן ואבירם לשיחה – ומענין לציין כי און בן פלת לא זומן (ויתכן שהסתלק מתוכנית ההמרדה), – אך הם סרבו להיענות להזמנה והודיעו באופן גלוי שמטרתם לסלק את משה ולחזור למצרים. בכך דתן ואבירם הודו, למעשה, שהם פועלים גם נגד האינטרס של קורח, מאחר שחזרה למצרים משמעותה ביטול המשכן לרבות עבודת הקודש וכן גם ביטול מעמדם המיוחד של בני שבט לוי. כדי "לחזק" את תגובתם, הם מוסיפים לטענותיהם "עובדה" העומדת בסתירה, למעשה, לנתונים שהביאו עשרת המרגלים (טז, יב-יד): "וַיֹּאמְרוּ: לֹא נַעֲלֶה.  הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנו בַּמִּדְבָּר, כִּי־תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם־הִשְׂתָּרֵר? אַף לֹא אֶל־אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן־לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם. הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר? לֹא נַעֲלֶה".  

משה מעמיד את קרח ועדתו מבני הלויים במבחן. הוא מזמינם להקריב קטורת בפתח אוהל מועד. הקרבת קטורת היא בסמכותו של הכהן. משה מודיע כי הוא משאיר בידי אלהים את ההחלטה אם לקבל את הקטורת – "וַיְדַבֵּר אֶל־קֹרַח וְאֶל־כָּל־עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר: וְיֹדַע יְהוָה אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו. זֹאת עֲשׂוּ: קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל־עֲדָתו, וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהוָה מָחָר, וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר־יִבְחַר יְהוָה הוּא הַקָּדוֹשׁ – רַב־לָכֶם בְּנֵי לֵוִי" (טז, ה-ז).

ענישתם של המורדים

אלהים מורה למשה ואהרן שייבדלו מעדתו של קורח ומצווה עליהם: "הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאַכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע" (טז, כא). משה ואהרן נרתעים "וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ: אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל־בָּשָׂר, הָאִישׁ הָאֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל־הָעֵדָה תִּקְצֹף?" (טז, כב). פנייה דומה לוויכוח שניהל אברהם עם אלהים, לאחר שהודיע על כוונתו להשמיד את תושבי סדום ועמורה "וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע?"(בראשית יח, כג). אלהים נענה לפנייתם, לפי שעה.

משה – כשאליו מתלווים זקני ישראל שתמכו בו – הולך לדתן ואבירם, ומבקשם שיפסיקו לתמוך בקורח ולשכנעם שיחזרו בהם, אלא שהוא נתקל בסירוב. מאחר שלא הצליח "וַיְדַבֵּר אֶל־הָעֵדָה לֵאמֹר: סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְאַל־תִּגְּעוּ בְּכָל־אֲשֶׁר לָהֶם – פֶּן־תִּסָּפוּ בְּכָל־חַטֹּאתָם" (טז, כו). לא כולם התרחקו וחלקם נשאר: "וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרֶח דָּתָן וַאֲבִירָם מִסָּבִיב, וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם, וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם" (טז, כז). משה מזהירם: "אִם־כְּמוֹת כָּל־הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה, וּפְקֻדַּת כָּל־הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם – לֹא יְהוָה שְׁלָחָנִי. וְאִם־בְּרִיאָה יִבְרָא יְהוָה וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת־פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה, וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת־יְהוָה" (טז, כט-ל). "וַיְהִי כְּכַלֹּתו לְדַבֵּר אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת־פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת־בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל־הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל־הָרְכוּשׁ. וַיֵּרְדוּ, הֵם וְכָל־אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל [...] וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת יְהוָה וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת" (טז, לא-לה).

אך מיד באו בני ישראל בתלונה חדשה עוד בטרם חלפה יממה: "וַיִּלֹּנוּ כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל, מִמָּחֳרָת, עַל־מֹשֶׁה וְעַל־אַהֲרֹן לֵאמֹר:  אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת־עַם יְהוָה" (יז, ו). התלונה הייתה שמשה ואהרן אשמים במותם של קורח ועדתו – שהם "עַם יְהוָה", כי לולא סרבו לדרישתו של קורח – ואף לא היו מציעים לקורח ועדתו לצאת בניסיון – והיו נענים לדרישתו של קורח, לא היו קורח ועדתו נבלעים באדמה. על כך שמה שקרה היה תוצאה של מרידה, שנכשלה, עברו בני ישראל בשתיקה, ונוח היה להם כעת להאשים בתוצאות את משה ואהרן שחייהם היו להם כנגד.

בשלב זה רואים משה ואהרן שהענן כיסה את אוהל מועד והבינו שעליהם להיכנס אליו, כדי לשמוע את הוראת אלהים. ואכן אומר ה' למשה: "הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע, וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (יז, י). משה מבין שהמצב בכי רע ומבקש מאהרן, הכהן הגדול, שימהר להקטיר קטורת לכפרה כדי להציל את העם: "קַח אֶת־הַמַּחְתָּה וְתֶן־עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת, וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל־הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם, כִּי־יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי יְהוָה, הֵחֵל הַנָּגֶף. .וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה, וַיָּרָץ אֶל־תּוֹךְ הַקָּהָל, וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם, וַיִּתֵּן אֶת־הַקְּטֹרֶת, וַיְכַפֵּר עַל-הָעָם, וַיַּעֲמֹד בֵּין־הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים – וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה. וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת – מִלְּבַד הַמֵּתִים עַל־דְּבַר־קֹרַח. וַיָּשָׁב אַהֲרֹן אֶל־מֹשֶׁה אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וְהַמַּגֵּפָה נֶעֱצָרָה" (יז, יא-טו).

כשאנו בוחנים את התנהגותו של קרח, נראה במבט ראשון, כאילו לכאורה הציע תפיסה שיוויונית – מה שנראה כמתקדם ודמוקרטי. אלא שקבלת הצעתו הייתה "בּוּקָה וּמְבוּקָה, וּמְבֻלָּקָה וְלֵב נָמֵס וּפִק בִּרְכַּיִם, וְחַלְחָלָה בְּכָל-מָתְנַיִם" (נחום ב, יא). אם כולם שווים, כולם ראויים להנהיג, ואין חובה על אף אחד מה"שווים" לקבל את שלטונם או את מרותם של אחרים – איש הישר בעיניו יעשה.

גם במערכת שוויונית חייב להיות מידרג (היררכיה). לצורך כך מתקיימות בחירות לקביעת המידרג. אין משמעותו של משטר דמוקרטי רשות לחיסול המדינה בשיטה "דמוקרטית". כך גם לא כל משטר בעל תעודה לידה דמוקרטית הוא שלטון דמוקרטי לאחר לידתו. דוגמה מזעזעת היא גרמניה הנאצית שהייתה לה תעודת לידה "דמוקרטית". רוב המשטרים הדמוקרטיים בעולם נולדו באופן לא דמוקרטי. לאחר שהמשטר נולד והתייצב תגיע העת לקביעת השלטון שבו באופן דמוקרטי. קורח העלה את דרישתו לבחירות "דמוקרטיות" בשלב שלפני גיבוש האומה והמשטר, וחברה לו סיעת מתנגדי העלייה לארץ ויישובה, כל זאת כדי לסלק את משה גם אם בכך יסוכל ויבוטל רעיון העצמאות המדינית.

הייצר להתנגד לשלטון

הדחף להתנגד לשלטון קיים, לרבות ביטול הישגיו והייצר למנוע את הצלחתו, היא אחת מהתכונות השליליות הנפוצות במצבים כאלה. המתנגדים למנהיגים הקיימים דוחקים להחליפם מבלי להציע שלטון רציני שיבוא במקומם. המשמעות היא, ביסוס השלילה עקב דחפים אישיים, ללא הצעה אמיתית לאלטרנטיבה חיובית ערכית. זוהי אנרכיה מסוכנת וממוטטת, היכולה לחסל כהרף עין כל הישג שכבר הושג ולבטל כל סיכוי להצלחה או להצלה. 

הקונגרס הציוני הראשון נועד להתכנס באוגוסט 1897 במינכן, אך חוגים יהודים דתיים, אורתודוקסים ורפורמים ואפילו חוגים כלכליים יהודיים התנגדו והתנכלו לו. הרצל לא ויתר והעתיק את הקונגרס לבאזל שבשוויץ – הרחק מהשפעת השלטונות הגרמניים – וקיים אותו למרות התנגדויות והשמצות אישיות.

לא חלפו חודשיים וכבר באוקטובר 1897 הוקם נגדו ארגון ה"בונד" – ארגון סוציאליסטי יהודי אנטי ציוני, שהתנגד להקמת מדינת יהודית, והצהיר על תוכניתו לפיה היהודים יתיישבו ברוסיה הסוציאליסטית, בה "יזכו" להכרה של מיעוט חוקי, בתנאים שכללו את המרת העברית באידיש כדי להפריד בין הקהילות היהודיות, ובכך "להוכיח" שאינם עם אחד, אלא כתות דתיות ללא זהות לאומית מאוחדת, וכל זאת על מנת לבטל את הישגו של הרצל בכינוס קונגרס ציוני כלל יהודי. הם המשיכו לעשות כל מה שבכוחם כדי לחסל את התנועה הציונית ובתש"ח אף התנגדו להקמת המדינה, למרות השואה האיומה. לשמחתנו ולמזלנו, הם נכשלו.

דמיינו את נוסעי ה'מייפלאואר' כשעוד בהיותם על ספינה בדרכם ליבשת החדשה, או מיד ברדתם לחוף, היו דורשים קיום בחירות דמוקרטיות באיום כי אחרת הם חוזרים לאירופה... זה לא קרה ובכל זאת בארצות הברית התבסס משטר דמוקרטי.

נחשוב גם מה היה יכול לקרות אם ביום ראשון, ז' באייר, מיד לאחר הכרזת העצמאות ביום ששי ה' באייר התש"ח, כאשר הקרבות בעיצומם, היו קמים יפי נפש ודורשים עצירת הקרבות מצדה של ישראל כדי לקיים בחירות בטענה שרק שלטון נבחר מוסמך להחליט בדבר המשך הלחימה ועתידה של המדינה. האם לא הייתה זו הכרזת מרד?

גדולתם של מנהיגים

מנהיגים ניכרים בגדולתם בשעות המצוקה, כאשר הם נאלצים להתאפק ולעמוד כנגד מהרסים ומחריבים מבית, כי עבורם עתיד האומה הוא העיקר ולא כבודם האישי.  

"כָּל-הַדְּבָרִים יְגֵעִים. לֹא־יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר, לֹא־תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת, וְלֹא־תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ. מַה־שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה־שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה, וְאֵין כָּל־חָדָש תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר: רְאֵה־זֶה חָדָשׁ הוּא – כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ.  אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים, וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ לֹא־יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה" (קהלת א, ח-יא).

קורח לא דרש בחירות כלליות, אלא הביא עמו "נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם" (טז, ב) שהיו נוחים לו, ותבע שרק מתוכם ייבחר המנהיג. הוא בחר להסתייע במורדים ובבוגדים, שעקרונותיהם אף סותרים את שלו. מאומה לא מנע ממנו לפרוש מעמו, להקים עם מקביל, שאתו יחזור למצרים. אבל את זאת הוא לא רצה. הוא רצה להיבחר כמנהיג במקום משה ומיד למשול על עבדים, שהרי אלה אינם מקיימים בחירות.

הפרשה מסתיימת בהוראת הזכויות והחובות של הלויים ושל הכהנים, ובצידן החובה שהוטלה על כל השבטים, למעט שבט לוי, להפריש ללויים מעשר מתבואת האדמה – מעשר ראשון – כי הרי אין להם נחלות חקלאיות אותן יוכלו לעבד. בצד חובת המעשר הראשון הוטלה על הלויים להפריש מעשר – תרומת מעשר – ממה שהם מקבלים, שיימסר לכהנים, שהרי גם להם, כבני שבט לוי, אין נחלות חקלאיות. בניגוד למשפט ששרר במצרים, בה הכהנים היו בעלי קרקעות שלא ניתן היה לפגוע בהם, ועל כך למדנו כבר בתקופתו של יוסף, הרי שבשיטת המשפט שהנהיג משה – לא ניתנה נחלה לבני שבט לוי, עליהם הוטלה החובה בעבודת המשכן. התמורה בגין עבודתם תהיה קבלת המעשר שעל שאר השבטים להפריש, וממנו יפרישו הלויים תרומת מעשר עבור הכוהנים.

אך יש סיומת נאה לפרשת קורח, עליה יש ללמוד ממה שנלמד בפרשת פינחס בה נקרא בפרק כו (י-יא): "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ, וַיִּהְיוּ לְנֵס, וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ.” 

בפרשת קורח לא מוזכרים ילדיו של קורח. על דתן ואבירם נכתב במפורש שניצבו בפתח אוהליהם עם נשותיהם ובניהם וטפם, וכולם נספו. לעובדה שבני קורח לא הצטרפו לאביהם היתה משמעות. הם לא השלימו עם גישתו של אביהם, אולי גם בזכות אמם, שגם היא לא הצטרפה לבעלה, בעוד שנשותיהם של דתן ואבירם הצטרפו אליהם. בסופו של דבר, צאצאיו של קרח פרחו ועצמו. בני קרח חיברו אחד עשר ממזמורי התהלים, מה שמלמדנו ששרתו כלויים בבית המקדש. מכאן הסיפור הנאה בדבר משמעות הפסוק "צדיק כתמר יפרח" שאותיותיו המסיימות הן קרח והן מסמלות את תוצאותיו – צאצאיו. כשם שהתמר אינו פורח מיד עם שתילתו אלא רק לאחר תקופה של מספר שנים, כך גם פריחתם של בני קרח לא תהיה מיידית ומכאן הכתוב בתהלים (צב, יג): "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה". צאצאי קרח יפרחו כתמר וישגו כארז בלבנון, אך לא יהיה זה מייד אלא רק לאחר שנים. כדי שלא יפקדו עליהם את עוונו של קרח יש צורך בתקופת המתנה. האב אכל בוסר, אך שיניהם של צאצאיו, בסופו של דבר, לא קהו.

[לקובץ המאמרים על פרשת קורח, לחצו כאן] [בחזרה לריכוז המאמרים: 'הכל על מנהיגות']

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת קורח;
• אוסף המאמרים: 'הכל על מנהיגות'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת קורח באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 22/7/19.
• פנחס יחזקאלי, שרית משיח (2017), הכל על מנהיגות, ייצור ידע, 23/9/17.