תקציר: לקראת סופה של פרשת חוקת, מופיעה שירה קצרה הנקראת שירת הבאר. מבחינת הסוגה הספרותית, שירה זו שייכת לשירת העבודה, שירת העובדים השרים לעצמם כדי להנעים את זמנם ולעודד את עצמם במהלך העבודה המפרכת. לפי המסורת המדרשית נחשבת שירת הבאר לאחת מהשירות המרכזיות של המקרא, והיא עומדת לצד שירת הים ושירת דבורה בחשיבותה.
עודכן ב- 9 ביולי 2024
אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.
זהו מאמר רביעי מתוך ארבעה על פרשת מי המריבה. למאמרים האחרים לחצו כאן:
* * *
לקראת סופה של פרשת חוקת, מצויה שירה שמזכירה בפתיחתה את שירת הים, הנקראת שירת הבאר. שירה זו צמודה לספר חיצוני למקרא ספר מלחמות ה', שעליו דנו במקום אחר [1]. בדברים הבאים נרחיב אודות שירת הבאר.
להלן פסוקי שירת הבאר:" אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ. בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה. וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת. וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן"[2].
ההיבט הספרותי
קודם שנעסוק בפרשנות על השירה האמורה, מן הראוי לפתוח בסוגה הספרותי שלה. מבחינת הסוגה הספרותית, שירה זו שייכת לשירת העבודה, שירת העובדים השרים לעצמם כדי להנעים את הזמן ולעודד את עצמם במהלך העבודה המפרכת [3].
באר מים במקרא היא בדרך כלל תוצר של חפירה מאומצת בקרקע בידי אדם לצורך שאיבת מי מעיין או מי תהום. יש חשיבות רבה בכריית בארות מים באזורים צחיחים לשבטים הנודדים במדבר, במקום שאין בו מקור מים גלוי. אשר על כן חפירה שכזאת לוותה בשירה לכבודה של כריית באר שכזו, כפי המסופר גם בפרשתנו. לפי עדותו של וילוס, מקדושי הנוצרים, נהגו הערבים הנודדים גם במאה החמישית לספירה לשיר בקול במוצאם מים [4], והוא מביא את דוגמא לשיר שכזה המזכיר את שירת הבאר כדלקמן:" עלי באר, זרמי בשפע, שתו ואל תבזוה, במטה חפרנוה"[5].
במקרא מצויה אבחנה ברורה בין שירה לפרוזה. השירה המקראית עשירה בלשונה הציורית, בדימויים שהיא מציגה, ושזורה בסמלים שונים. לעומתה הפרוזה המקראית מאופקת בלשונה, מילותיה מדודות ומעטות לעומת השירה המקראית, שיש בה שפעת מילים ודימויים.
בפרשתנו שירת הבאר הינה קצרת מילים ובנויה על פי עקרון השירה שיש לה מקצב שניתן לשיר ולשנן אותו ללא קושי, כדלקמן:
עלי באר, ענו לה, באר חפרוה שרים, כרוה נדיבי עם, במחוקק, במשענותם.
לפי החלוקה האמורה, יש בשיר שלושה חרוזים שהצלעות שלהן חופפות במקצבן. החרוז הראשון הוא בעל מקצב של 2:2, ופותח באותה אות. החרוז השני הוא בעל מקצב של 3:3, מקצב שהוא שכיח מאוד בשירה המקראית ובספרות הכנענית. החרוז השלישי הוא יוצא דופן, היות שהוא מורכב ממילה אחת ויחידה, וכמעט שאין בנמצא חרוז המורכב מצלע אחת בלבד. יתכן שהפורמט של צלע אחת הינו קדום, ובשירה בספרות האכדית והאוגרית יש הד למקצב זה. אפשרות נוספת לפרש את המקצב המיוחד האמור היא שנשמטו כאן פעלים והשירה הייתה בעצם אמורה להיות בפורמט הבא:
(חפרוה) במחוקק,
(כרוה) במשענותם.
אחת השירות המרכזיות של המקרא
המדרש רואה בשירת הבאר כאחת השירות המרכזיות של המקרא, ובעל המכילתא לספר שמות כולל אותה ברשימת עשר השירות והשירים הנמצאים במקרא, ובהם גם שירת הים ושירת דבורה [6]. זאת ועוד. כדי להראות את חשיבותה של שירת הבאר, מספר התלמוד הירושלמי כי רבי יונתן שאל את רבי אבונא אודות המנהג שלו לברך לפני קריאת שירת הבאר ולאחריה, ועל כך ענה לו רבי אבונא ש:"כל השירות צריכות ברכה לפניהן ולאחריהן"[7].
שירת הבאר הקצרה איננה מזכירה בין שורותיה את שם ה' ואת שמו של משה, ודבר זה צד את עינם של פרשני המקרא, שהתקשו בדבר זה.
תנחומא:" אז ישיר ישראל – ולמה לא נזכר משה שם? מפני שנענש על המים, ואין אדם מקלס לספקלטור שלו. ולמה שמו של הקדוש ברוך הוא לא נזכר בה? משל למה הדבר דומה? לשלטון שעשה סעודה למלך. אמר המלך: פלוני אהובי יש שם? אמרו לו: לאו. אמר המלך: אף אני איני הולך לשם. אף כאן אמר הקדוש ברוך הוא: הואיל ומשה אינו נזכר, אף אני איני נזכר שם"[8]. המדרש מנסה לקשור בין חטא מי מריבה של משה לבין שירת הבאר. היות ומשה נענש על עסקי מים, שמו לא נזכר בשירת הבאר, וכפועל יוצא מכך גם שמו של ה' לא מופיע שם.
רש"י מהדהד את דברי המדרש באופן הבא:" ולמה לא נזכר משה בשירה זו? לפי שלקה על ידי הבאר. וכיון שלא נזכר שמו של משה, לא נזכר שמו של הקב"ה. משל למלך שהיו מזמנין אותו לסעודה, אמר: אם אוהבי שם, אני שם. ואם לאו, איני הולך".
ר' יוסף אבן כספי:" זה המעשה והאמירה היא עתה, ולא היה בזה פלא כמו הצור והסלע, רק שציווה משה לגדולי ישראל שיכרו שם באר וימצאו שם מים ברצון האל, ולכן השיר לישראל"[9].
אברבנאל [10] מסתייג מההקשר של חטא מי מריבה ושירת הבאר, כדלקמן:" וכבר הודעתיך שקרות האומר, שהבאר נזכר כאן הוא הסלע שהיכה משה בקדש, כי למה הזכיר הכתוב כאן, שלא במקומו?
ועוד: איך ייתכן בהיות משה ואהרן אבלים וחפויי ראש על גזרת מיתתם, ושלא יבואו אל הארץ אז ישירו ישראל את השירה הזאת – ורועיהם ומנהיגיהם בלב רע?
ועוד: איך יאמרו על הסלע באר חפרוה שרים, כרוה נדיבי עם במחוקק במשענותם, כי הנה הסלע אשר היה בקדש לא נגעה בו יד אדם להוציא מים ממנו אלא משה?!
ולכן נראה לי, ששאר הפעמים נתן הקדוש ברוך הוא מים לישראל על דרך הפלא, אבל היה זה כאשר ישראל היו שואלים אותם ומתרעמים עליהם, ומפני ההכרח היה שולח להם מים לשתות...והנה ישראל בראותם שהקדוש ברוך הוא היה נותן להם מים ברצון פשוט, לא מכוח תרעומת, נתנו לפניו שירה רבה, ברכות והודאות לשמו הגדול."
אחרית דבר
לקראת סופה של פרשת חוקת, מופיעה שירה קצרה הנקראת שירת הבאר. מבחינת הסוגה הספרותית, שירה זו שייכת לשירת העבודה, שירת העובדים השרים לעצמם כדי להנעים את זמנם ולעודד את עצמם במהלך העבודה המפרכת. לפי המסורת המדרשית נחשבת שירת הבאר לאחת מהשירות המרכזיות של המקרא, והיא עומדת לצד שירת הים ושירת דבורה בחשיבותה.
שירת הבאר זכתה למעמדה הנכבד, לא בגלל אורכה או המבנה הספרותי שלה, אלא בגלל שהיא מייצגת שירה עתיקה שהייתה נוהגת בכל המזרח הקדום. בכל העמים באותה תקופה קדומה אנו מוצאים את השירים הנישאים בפיותיהם של מחפשי המים, שהיה משאב יקר ערך.
לגבי הבעיה הפרשנית שבשירת הבאר ה' ומשה לא נזכרים, נאמרו פרשנויות אחדות, והמקובלת מכולם היא של מדרש תנחומא ורש"י בעקבותיו. המדרש טוען היות ששמה לקה על עסקי המים בחטא מי מריבה, שמו לא נזכר שם, וכביכול גם שמו של ה' לא מוזכר היות שאוהבו משה נגרע מקומו בשירה זו. כמובן שהמדובר בהסבר פולמוסי, והסיבה הראויה יותר שהם לא נזכרים בה היא העובדה שהמדובר באספקת מים מעשה ידי אדם שלא באמצעות נס אלוהי או באמצעות שליחו של ה', שהוא משה.
[לאוסף המאמרים על 'פרשת חוקת', לחצו כאן]
מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!
נושאים להעמקה
מקורות והעשרה
[1] אבי הראל, ספר מלחמות ה', ייצור ידע, יוני 2020.
[2] במדבר, פרק כ"א, פסוקים: י"ז – כ'.
[3] עולם התנ"ך, במדבר, דודזון – עתי, ת"א, 1997, עמודים: 130 – 129.
[4] אנציקלופדיה מקראית, כרך ב', מוסד ביאליק, ירושלים, 1954, עמוד 1.
[5] ראה הערה מספר 3. עמוד 130. (תרגום מערבית של המקור).
[6] מכילתא דרבי ישמעאל, שמות ט"ו. מכילתא דרבי ישמעאל, המכונה גם בפשטות מכילתא, הוא מדרש הלכה תנאי על חומש שמות, מפרשת בא עד פרשת ויקהל.
[7] ירושלמי, מגילה, ג', ח'.
[8] תנחומא, חוקת, כ"א.
[9] רבי יוסף אבן כספי, היה פרשן מקרא, פילוסוף ובלשן שחי באזור ארדש וספרד. כספי היה נועז בפרשנותו הפשטנית למקרא ובהגותו הפילוסופית, וכבר בחייו עורר עליו פולמוס בעקבות דעותיו הפילוסופיות הקיצוניות. כספי חיבר ספרים רבים, בפרשנות המקרא, בפילוסופיה ובחוכמת הלשון, שרק חלקם הגיע לידינו. 1280 - 1345.
[10] רבי יצחק אַבְּרַבַנְאֵל, היה מדינאי יהודי, פילוסוף, מיסטיקן, פרשן מקרא וכלכלן, ממנהיגי היהודים בחצי האי האיברי, שנודע בפירושו על התורה והנביאים ובתפקידיו כשר האוצר של כמה ממלכות באירופה: פורטוגל, קסטיליה, אראגון ונאפולי. ניסה ללא הצלחה למנוע את גירוש ספרד. 1437 – 1508.