תקציר: נושאים רבים בפרשת חֻקַּת: מותם של מרים ואהרן – תלונות נוספות – הכאת הסלע – עונשם של משה ואהרן – הימנעות ממלחמה נגד אדום – מלחמה נגד הכנענים – נחש הנחושת – שירת הבאר ומלחמות נגד סיחון ועוג. אך כאן נעסוק, כדרכנו, רק באירועים מיוחדים המעוררים הגיגים והרהורים.

עודכן ב- 12 ביולי 2024

דוד א' פרנקל (ראו תמונה משמאל) הוא ד"ר למשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ופרופ' אמריטוס בפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון בנגב.

מחבר הספר "תובנות מנהיגות וניהול - הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל" בהוצאת ראובן מס, ירושלים (ראו תמונת כריכה בסוף המאמר למטה).

*  *  *

נושאים רבים בפרשת חֻקַּת: מותם של מרים ואהרן – תלונות נוספות – הכאת הסלע – עונשם של משה ואהרן – הימנעות ממלחמה נגד אדום – מלחמה נגד הכנענים – נחש הנחושת – שירת הבאר ומלחמות נגד סיחון ועוג. אך כאן נעסוק, כדרכנו, רק באירועים מיוחדים המעוררים הגיגים והרהורים.

מות מרים

האירוע הראשון אותם חווים בני ישראל המגיעים למדבר צין לאחר שהם מתיישבים בקדש הוא פטירתה של מרים. התיאור בדבר מותה ניתן בתיאור קצר: "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל־הָעֵדָה מִדְבַּר־צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם" (כ, א).

שלוש נשים בתנ"ך זכו לתואר נביאות: מרים (שמות ט"ו, כ-כא), דבורה (אשת לפידות – שופטים ד, ד-ה), וחולדה (אשת שלם – מלכים ב, כ"ב, יד).

הנביא מיכה כותב על יציאת מצרים: "כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ, וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת־מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם" (מיכה ו, ד). לאחר קריעת ים סוף כאשר משה החל ב"אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי־גָאֹה גָּאָה" (שמות טו, א) מזמינה מרים את כולם: "שִׁירוּ לַיהוָה כִּי־גָאֹה גָּאָה" (שמות טו, כא), מבלי לציין שהיא זו שיזמה את התוספת לשירה. היא הייתה המבוגרת בשלישיית המנהיגים שמנתה את מרים, את אהרן ואת משה. היא נכנסה עם שני אחיה לאוהל מועד. שם אף חטאה כאשר הלבינה את פניה של גיסתה, אשתו של משה, וכעונש לקתה בצרעת, ממנה נרפאה כעבור שבוע לאור תחינתו של משה.

יוסף בן מתתיהו בספרו "קדמוניות היהודים" (4-4-6), מציין שנפטרה בחודש ניסן כפי שמצוין בפרשת חוקת, ולפי חישובו היה זה בשנת הארבעים ליציאת מצרים, ומוסיף שנקברה בהר סין, ליד פטרה. עם זאת, אין אנו קוראים מאומה בתנ"ך על אבל כלשהו בעקבות פטירתה. אפילו לא מילה כלשהי משני אחיה הצעירים ממנה – אהרן ומשה, שחבו לה כל כך הרבה. תמוה ועצוב.

תלונה נוספת על חוסר מים

מיד לאחר הסיפור הקצר על קבורתה של מרים, אנו מוחזרים למציאות שלא השתנתה – לתלונות.

לאחר שבני ישראל שהגיעו לעיר קדש במדבר צין ולא מצאו בה בארות או מקורות מים אנו שוב לומדים כרגיל – "וַיָּרֶב הָעָם עִם־מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר: וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְהוָה, וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת־קְהַל יְהוָה אֶל־הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ? וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל־הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה – לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת" (כ, ב-ה). משה ואהרן פונים אל אלהים אך תשובתו היא למשה: "קַח אֶת־הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת־הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל־הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן־הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת־הָעֵדָה וְאֶת־בְּעִירָם. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי יְהוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ" (כ, ח-ט).

הכאת הסלע – עונשם של משה ואהרן

למרות שמשה מתחיל לעשות כפי שאלהים ציווה – מקהיל את העם, לוקח את המטה בידו ומול הסלע שואל כשאלה רטורית: "שִׁמְעוּ־נָא הַמֹּרִים: הֲמִן־הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם?" (כ, י) הוא עושה את טעות חייו. במקום לדבר אל הסלע הוא מכה בו פעמיים במטהו ואכן "וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם" (כ, יא). 

האם משה ואהרן פקפקו ולא בטחו באלהים, ובמקום לדבר אל הסלע משה היכהו במטה? יתכן אף שמשה חשב שעליו להכות בסלע כפי שעשה בעבר כאשר הכה בצור כדי שיצאו ממנו מים (שמות יז, ו), אלא שהפעם אלהים הורה לו במפורש רק לדבר אל הסלע. משה לא בטח באלהים והכה בסלע פעמיים, כדי לשחרר את פתחו של הבאר. יתכן שהיה נסלח לו אילו הכה רק פעם אחת, כפי שהיה בספר שמות, אך הכאת הסלע פעמיים מתפרשת שלא ההכאה הראשונה, שנעשתה בשם אלהים, היא זו שהביאה את המים, אלא השניה, שמשה הכה מיוזמתו, היא זו שהביאה את המים.

אלוהים כועס על שני האחים המנהיגים – על משה ועל אהרן, נוזף בהם וגוזר על שניהם עונש כבד: "יַעַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת־הַקָּהָל הַזֶּה אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־נָתַתִּי לָהֶם. הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר־רָבוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־יְהוָה וַיִּקָּדֵשׁ בָּם" (כ, יב-יג). בכך אלהים צירפם לבני דור המדבר שימותו לפני הכניסה לארץ ולא יזכו לעלות אליה. עונש כבד מאד.
למרות המכה הקשה שהנחית אלהים על משה ואהרן, משה יודע שהוא חייב להמשיך ולמלא את המשימה שנטל על עצמו. הוא לא יאכזב את בני ישראל. המסע חזרה לארץ חייב להימשך.

הימנעות ממלחמה נגד אדום

משה עוקף את הארץ המובטחת ממזרחה, לפני שיוליך את עמו לתוכה, אך כדי להמשיך בדרך הראשית לארץ, עליהם לעבור בארץ אדום. משה פונה למלך אדום בבקשה שיתיר להם לעבור בארצו ומבטיח: "הִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ. נַעְבְּרָה־נָּא בְאַרְצֶךָ. לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר. דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ – לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר־נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ" (כ, טז-יז). מלך אדום מסרב ומודיע למשה: "לֹא תַעֲבֹר בִּי, פֶּן־בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ" (כ, יח).

משה אינו מתייאש ומציע שבני ישראל יצעדו רק במסילה לאורך הגבולות ו"אִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם רַק אֵין דָּבָר בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה." כאן מלך אדום מודיע למשה, בצורה חד משמעית: "לֹא תַעֲבֹר" ואף יצא לִקְרָאתוֹ "בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה".

למשה לא נותרה ברירה ונאלץ לוותר על דרך זו: "וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו" (כ, כא) כשהוא ממשיך במסע בדרכים חלופות. על כך שאלהים אסר במפורש על משה להילחם באדום, אנו למדים מאוחר יותר מהכתוב בספר דברים: "וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי־עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד. אַל־תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא־אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף־רָגֶל כִּי־יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת־הַר שֵׂעִיר" (דברים ב, ד-ה).

פטירתו של אהרן

משה ואהרן ממשיכים להנהיג את העם, ועצרו כאשר הגיעו להֹר ההר. בהגיעם לשם מודיע להם אלהים כי גזר הדין נגד אהרן יבוצע שם וללא דיחוי: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן בְּהֹר הָהָר עַל־גְּבוּל אֶרֶץ־אֱדוֹם לֵאמֹר: יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל־עַמָּיו כִּי לֹא יָבֹא אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר־מְרִיתֶם אֶת־פִּי לְמֵי מְרִיבָה. קַח אֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־ֶאלְעָזָר בְּנוֹ, וְהַעַל אֹתָם הֹר הָהָר וְהַפְשֵׁט אֶת־אַהֲרֹן אֶת־בְּגָדָיו וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת־אֶלְעָזָר בְּנו, וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם. וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה וַיַּעֲלוּ אֶל־הֹר הָהָר לְעֵינֵי כָּל־הָעֵדָה. וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת־אַהֲרֹן אֶת־בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת־אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר, וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן־הָהָר. וַיִּרְאוּ כָּל־הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת־אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל" (כ, כג-כט).

כאשר רק משה ואלעזר ירדו מההר, הבינו כולם שאהרן מת. הרגשת היתמות אפפה את כולם. מרים נפטרה לא מכבר וכעת נפטר אהרן. משה, הצעיר משלושתם, נותר לבדו, כשהוא יודע, מה שאחרים טרם יודעים, שיגיע לקיצו בקרוב בדרך דומה. אלא שבינתיים עליו להמשיך בהנהגת העם.

מלחמה נגד הכנענים

למלך ערד הכנעני, יושב הנגב, נודע על הפחד וחוסר הביטחון שהמרגלים החדירו בבני ישראל, מה שהוסיף לביטחונו האישי ורצונו להילחם בישראל. על כן לאחר ששמע "כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי" (כא, א). הוא הפתיע את בני ישראל, בעת שעדיין ביכו את מותו של אהרן.

אך מיד כשהתאוששו, נדרו בני ישראל שאם אלהים יצליח דרכם – הם יהרסו את ערי הכנענים ויחרימו לאלהים את כל מה שיימצא שם.

ואכן, התוצאה הייתה: "וַיִּשְׁמַע יְהוָה בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת־הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת־עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם־הַמָּקוֹם חָרְמָה" (כא, ב-ג).

נחש הנחושת

כהרגלם, באים שוב בני ישראל בתלונות, והפעם בטענה ובהאשמה ישירה על טיב האוכל: "לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר?". הפעם התלונה אינה רק כלפי משה אלא גם כלפי אלוהים: "וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹוהִים וּבְמֹשֶׁה: לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר, כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם? וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל" (כא, ה).

ברחבי המדבר מצויים נחשים ושרפים ממיתים. עד כה בני ישראל לא נפגעו מהם, כי אלוהים הגן עליהם ומנע מהנחשים שיפגעו בבני ישראל, אלא שכעת, כאשר בני ישראל יוצאים בצורה כה ישירה נגד אלוהים – הסיר הוא את הגנתו מהם, והנחשים החלו לתקוף את בני ישראל. התוצאה הייתה קשה: "וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת־הָעָם וַיָּמָת עַם־רָב מִיִּשְׂרָאֵל" (כא, ו). בני ישראל פונים אל משה בדברי חרטה ומבקשים שיתפלל לאלוהים כדי להסיר את מכת הנחשים: "וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ: חָטָאנוּ, כִּי דִבַּרְנוּ בַיהוָה וָבָךְ. הִתְפַּלֵּל אֶל יְהוָה וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ, וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם" (כא, ז). תגובתו של אלהים אינה ברורה או לפחות מעוררת שאלות: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל־נֵס וְהָיָה כָּל־הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי" (כא, ח). משה אכן שומע בקול אלהים –"וַיַּעַשׂ משֶׁה נְחַשׁ נְחשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחשֶׁת וָחָי"(כא, ט).

האם יצר משה כעין קמע שהמתבונן בו ניצל ממוות? כנראה שלא, כי תוצאה כזו עומדת בסתירה לכל מה שמשה לימדנו על אלוהי ישראל והאמונה. ההסבר שנתנו חכמי המשנה הוא: "בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים ואם לאו – היו נימוקים" (מסכת ראש השנה, פרק ג, משנה ח). יתכן שמשה נצטווה ליצור דמות של נחש מנחושת ולשים אותו במקום גבוה, כך שכל בני ישראל יביטו בו ויזכרו שמגינם הוא אלהים, ואם יתמידו באמונתם – היא תחזקם מפני נשיכת הנחש. נחש הנחושת משמש היום כסמל וכעין אות זיהוי של העוסקים ברפואה על כל ענפיה חלקיה – רפואה, רפואת שיניים, חיל הרפואה, ואפילו רפואה וטרינרית.

שירת הבאר

בני ישראל חוזרים לבאר מי המריבה. ככל הנראה לא ידעו כי משה ואהרן נענשו בעטיה, מאחר שדבר העונש וסיבתו לא פורסמו, וכשהם שמחים להגיע אליה הם שרו את שירת הבאר:

" אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת:
עֲלִי בְאֵר, עֱנוּ לָהּ,
בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים.
כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם,
בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם" (כא, יז-יח).

ואם נעיין היטב נמצא בה את סימני השירה העברית שבתנ"ך:

בשירת הבאר ארבע דלתות:
בשורה הראשונה דלת ובה ארבע מלים, שכל שתיים הן במקצב משולש;
בשורה השנייה דלת ובה שלוש מלים: בראשונה הברה אחת, השנייה במקצב משולש והשלישית במקצב זוגי;
בשורה השלישית דלת ובה שלוש מלים: הראשונה במקצב משולש ושתי האחרות במקצב זוגי,
בשורה הרביעית דלת ובה שתי מלים במקצב משולש.

מלחמה נגד סיחון מלך האמורי ועמו, ומלחמה נגד עוג מלך הבשן ועמו – שתי מלחמות אחרונות עד לכניסה לארץ

בני ישראל ממשיכים בדרכם ומגיעים לארצו של סיחון מלך האמורי, שבעבר כבש את מואב. הם מבקשים מסיחון שיתיר להם לעבור בארצו, בדומה לבקשה שמשה ביקש ממלך אדום, אלא שסיחון אף לא השיב אלא מיד אסף "אֶת כָּל עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה וַיָּבֹא יָהְצָה וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל". 

כאן התוצאה הייתה קשה מבחינת העם האמורי. "וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי־חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת־אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן עַד־יַבֹּק […] וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל־עָרֵי הָאֱמֹרִי בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל־בְּנֹתֶיהָ כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא, וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן וַיִּקַּח אֶת־כָּל־אַרְצוֹ מִיָּדוֹ עַד־אַרְנֹן. עַל־כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן [מכאן הביטוי "לבוא עם מישהו חשבון") […] וַיִּפְנוּּ וַיַּעֲלוּ דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ־הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם הוּא וְכָל־עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי .וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה: אַל־תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת־כָּל־עַמּוֹ וְאֶת־אַרְצוֹ, וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן. וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת־בָּנָיו וְאֶת־כָּל־עַמּוֹ עַד־בִּלְתִּי הִשְׁאִיר־לוֹ שָׂרִיד וַיִּירְשׁוּ אֶת־אַרְצוֹ" (כא, כד-לה).

מנהיג אמיתי שאין דומה לו

בכך הכריעו בני ישראל את האויבים שממזרח לירדן ואת האויב שבתוך כנען. כניסתם לארץ היא כעת ללא הפרעה.

תכנון מוצלח, מעניין ומקיף. 

בל נשכח, משה עושה כל זאת למרות שהוא יודע שלא יזכה להיכנס לארץ. הוא לא יבגוד בעמו, לא יסטה ממטרתו, לא יטעה אחרים ולא יפר הבטחותיו. איזו אצילות! מנהיג אמיתי שאין דומה לו.

[לאוסף המאמרים על 'פרשת חוקת', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'פרשת חוקת'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת חוקת (חֻקַּת) באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 30/6/19.