תקציר: אף על פי שרובה של פרשת בלק עוסק ב"נבואותיו" ומשליו של בלעם המדייני ושיחותיו עם בלק המואבי, אנו לומדים ממנה על מעמדו של עם ישראל וכיצד עמי הסביבה התייחסו אליו. הפרשה עוסקת בבקשותיו של בלק ובסיפור האתון, מביאה את משלי בלעם ומספרת לנו מי היה בלעם. לא הצלחתי למצוא מקורות, שאינם נשענים על נסים או אמונות, להסבר או להסמכה של בן מדיין כנביא אלהים. מכיוון שכך, אעלה כאן את גרסתי.

[לקובץ המאמרים על פרשת בלק, לחצו כאן]

דוד א' פרנקל (ראו תמונה משמאל) הוא ד"ר למשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ופרופ' אמריטוס בפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון בנגב.

מחבר הספר "תובנות מנהיגות וניהול - הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל" בהוצאת ראובן מס, ירושלים (ראו תמונת כריכה בסוף המאמר למטה).

*  *  *

אף על פי שרובה של פרשת בלק עוסק ב"נבואותיו" ומשליו של בלעם המדייני ושיחותיו עם בלק המואבי, אנו לומדים ממנה על מעמדו של עם ישראל וכיצד עמי הסביבה התייחסו אליו.

הפרשה עוסקת בבקשותיו של בלק ובסיפור האתון, מביאה את משלי בלעם ומספרת לנו מי היה בלעם.

בקשותיו של בלק וסיפור האתון

התמוטטותו של סיחון במלחמתו עם בני ישראל הביאה להבסת העם האמורי ולשחרורה של ארץ מואב. אלוהים אסר על יציאה למלחמה נגד אדום. אדום הייתה ארצם של צאצאיו של עשו, הידוע כשעיר, אליה היגר בעצתו של יצחק, כדי להיפרד מיעקב. כך גם אסר אלהים על יציאה למלחמה נגד מואב (דברים ב, ט). ארץ מואב נועדה, בדור שקדם, לצאצאי לוט, אחיינו של אברהם, לפי ההסכם שעשה לוט עם אברהם דודו, כאשר נפרדו לאחר שחזרו לארץ.

יש להניח שבלק, מלך מואב, לא ידע זאת, וחשש שבני ישראל ירצו לכבוש את ארצו, לאחר ששחררוה מהכיבוש האמורי. משום כך, רצה להקדים ולצאת למלחמה נגדם ולגרשם. לא כל בני מואב היו שותפים לדעתו, אך בלק היה איתן בדעתו, וכדי להתגבר על מתנגדיו מבית, פנה לעזרתם של בני מדיין שיסייעו בידו.

לצורך זה, הוא שולח שליחים להזמין את בלעם בן בעור – שיוחסו לו תכונות "כישופיות", מאחר שכנראה תחזיותיו ועצותיו בעבר הוכחו כנכונות – שיקלל את בני ישראל, כדי שיוכל לצאת למלחמה נגדם, להכותם ולגרשם. 
שליחי בלק מגיעים לבלעם ומעבירים אליו את הבקשה. 

בלעם, שככל הנראה מבין בפקחותו שתהיה זו טעות להילחם בישראל, מעכב את שליחיו של בלק, בנימוק שעליו לפנות לאלוהים לקבל עמדתו. בלעם מספר לשליחיו של בלק שאלוהים הורה לו שלא לקלל את בני ישראל כי עמם "ברוך הוא", ולכן עליו לדחות את פנייתו של בלק. יתכן כי הייתה זאת הדרך הנאותה שנראתה בפניו כדי לדחות את פנייתו של בלק. בלק אינו מוותר ושולח לבלעם שליחים נוספים, נכבדים יותר, כדי שיפצירו בו שיקלל את בני ישראל.

אלא שלמרות זאת, בלק אינו מוכן לסגת מבקשתו. בשלב זה בקשתו של בלק הפכה להיות דרישתו, ובלק הודיע שאינו נסוג מדרישתו, הודיע בלעם לבלק שהוא מוכן לפנות פעם נוספת לאלוהים לשמוע את הוראותיו, כי בכל מקרה יפעל רק לפי הדרכת אלוהים.

סיפור האתון

כשהוא רכוב על אתונו ושני נערים מלווים אותו, יצא לדרך כדי לקבל הוראות מאלוהים, אלא הפעם אלוהים כועס עליו, על שלא דחה את בקשתו של בלק, ואנו קוראים על אירוע שהפך להיות שם דבר – מלאך ה' מונע מהאתון להתקדם.

"וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת־מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, וַתֵּט הָאָתוֹן מִן־הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת־הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ. וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ יְהוָה בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים – גָּדֵר מִזֶּה, וְגָדֵר מִזֶּה – וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת־מַלְאַךְ יְהוָה וַתִּלָּחֵץ אֶל־הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת־רֶגֶל בִּלְעָם אֶל־הַקִּיר וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ. וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ־יְהוָה עֲבוֹר וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר, אֲשֶׁר אֵין־דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול, וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת־מַלְאַךְ יְהוָה וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם. וַיִּחַר־אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת־הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל. וַיִּפְתַּח יְהוָה אֶת־פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם: מֶה־עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים? וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן: כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי! לוּ יֶשׁ־חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ. וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל־בִּלְעָם: הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר־רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד־הַיּוֹם הַזֶּה – הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה? וַיֹּאמֶר: לֹא. וַיְגַל יְהוָה אֶת־עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת־מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדו. וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו. וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה: עַל־מָה הִכִּיתָ אֶת־אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים? הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן, כִּי־יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים. אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי – כִּי עַתָּה גַּם־אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל־מַלְאַךְ יְהוָה: חָטָאתִי – כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ. וְעַתָּה, אִם־רַע בְּעֵינֶיךָ, אָשׁוּבָה לִּי. וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהוָה אֶל־בִּלְעָם: לֵךְ עִם־הָאֲנָשִׁים, וְאֶפֶס אֶת־הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ – אֹתוֹ תְדַבֵּר, וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם־שָׂרֵי בָלָק" (כב, כג-לה).

לפי גרסתו של בלעם, לאחר שהיכה באתון מאחר שמנעה ממנו להמשיך בדרכו ולחצה את רגלו אל קיר גדר, פתח אלהים את פי האתון המתלוננת בפני בלעם על התנהגותו כלפיה. אך לא אלהים מורה לבלעם מה להשיב לבלק. את ההוראות האלה מעביר לבלעם מלאך אלהים, לאחר שגם הוא נזף בבלעם על התנהגותו.

משלי בלעם

כהדרכתו של מלאך אלוהים את בלעם, ממשיך בלעם את דרכו לבלק. בפגישתם מבקש מבלק לבנות שבעה מזבחות עליהם יקריב קורבנות, וזאת כדי שיקבל הוראות חדשות מאלוהים. בתום הקרבת הקורבנות פנה לאלוהים לקבל עצתו, ולאחר תשובתו של אלוהים, בלעם נושא את משלו בנוכחות כל שרי מואב:

"מִן־אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ־מוֹאָב מֵהַרְרֵי קֶדֶם, 
לְכָה אָרָה־לִּי יַעֲקֹב, וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל – 
מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל? וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם יְהוָה?
כִּי־מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ,
הֶן־עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב. 
מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת־רֹבַע יִשְׂרָאֵל?
תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים, וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ" (כג, ז- י).
"מִן־אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ־מוֹאָב מֵהַרְרֵי קֶדֶם,
לְכָה אָרָה־לִּי יַעֲקֹב, וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל –
מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל? וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם יְהוָה?
כִּי־מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ,
הֶן־עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב. 
מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת־רֹבַע יִשְׂרָאֵל?
תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים, וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ" (כג, ז- י).

בלעם הפתיע את בלק כשהוא מברך את בני ישראל, מה שהכעיס מאד את בלק. בלק לא השכיל להבין את משמעות דבריו של בלעם ורמזיו. לא מצא בהם קללה אלא רק דברי ברכה לישראל, והרי הוא ביקש לקלל: "וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל־בִּלְעָם מֶה עָשִׂיתָ לִי? לָקֹב אֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ "(כג, יא). בלעם עונה לו: "הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים יְהוָה בְּפִי, אֹתוֹ אֶשְׁמֹר לְדַבֵּר" (כג, יב).

בלהט כעסו, קורא בלק לבלעם לבוא עמו למקום אחר, בו יבנה שבעה מזבחות חדשים עליהם יקריב פר ואיל, בהנחה שהפעם בלעם יקלל את בני ישראל. בעמדם במצפה אחר בראש פסגה, דורש בלק מבלעם קללה חדשה וברורה נגד ישראל. בלעם, שסבלנותו מתחילה לפקוע, נושא משל המשבח את בני ישראל עוד יותר מהשבחים שהרעיף עליהם בברכתו הראשונה, וגם הפעם בנוכחות שרי מואב. בלעם אף מאיים על בלק לבל ידבק במדיניותו להילחם בישראל כי סופו יהיה רע ואומר:

"קוּם בָּלָק וּשֲׁמָע, הַאֲזִינָה עָדַי בְּנוֹ צִפֹּר:
לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם.
הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה, וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה?
הִנֵּה בָרֵךְ לָקָחְתִּי, וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה. 
לֹא־הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא־רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל.
יְהוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ, וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ. 
אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם, כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לו.
כִּי לֹא־נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב, וְלֹא־קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל.
כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב, וּלְיִשְׂרָאֵל מַה־פָּעַל אֵל:    
הֶן־עָם כְּלָבִיא יָקוּם, וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא.
לֹא יִשְׁכַּב עַד־יֹאכַל טֶרֶף, וְדַם־חֲלָלִים יִשְׁתֶּה" (כג, יח-כד).

בלק חש שתוכניותיו לצאת למלחמה נגד ישראל נתקלות בהתנגדות עזה, והפעם מבקש מבלעם שלפחות לא יברך את ישראל, "גַּם־קֹב לֹא תִקֳּבֶנּוּ, גַּם־בָּרֵךְ לֹא תְבָרֲכֶנּוּ" (כג, כה) ולוקח את בלעם למקום אחר – הפונה לישימון, למדבר. אלא שממקום זה יכול היה לראות בלעם, כפי הנראה, את בני ישראל. מה שראה היה עם מסודר מסביב למשכן, שבטים ערוכים שאינם צמאים למלחמה, מתגוררים באהלים, רועי צאן, מגדלי בקר ונושאי דליי מים מהבארות לאוהלי מגוריהם – התנהגות שאינה נראית כהכנה למלחמה.

בלעם מבקש מבלק לבנות שבעה מזבחות נוספים וכקורבנות להכין שבעה פרים ושבעה אילים – פר ואיל לכל מזבח. לאחר הקרבת הקורבנות נושא משל נוסף בו הוא מברך את ישראל ואינו מזכיר כלל את בלק:

"נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן. 
נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי־אֵל,
אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה
נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם.
מַה־טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל.
כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר.
כַּאֲהָלִים נָטַע יְהוָה, כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם. 
יִזַּל־מַיִם מִדָּלְיָו, וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים,
וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ, וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ. 
אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם, כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ.
יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו, וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ.
כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי, וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ?
מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ, וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר" (כד, ג-ט).

בשלב זה בלק מגרש את בלעם:

"וַיִּסְפֹּק אֶת־כַּפָּיו וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל־בִּלְעָם:
לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ
וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים.
וְעַתָּה, בְּרַח־לְךָ אֶל־מְְקוֹמֶךָ.
אָמַרְתִּי כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ,
וְהִנֵּה מְנָעֲךָ יְהוָה מִכָּבוֹד" (כד, י-יא). 

על כך משיב לו בלעם:

"הֲלֹא גַּם אֶל־מַלְאָכֶיךָ אֲשֶׁר־שָׁלַחְתָּ אֵלַי דִּבַּרְתִּי לֵאמֹר: 
אִם־יִתֶּן־לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב –
לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת־פִּי יְהוָה לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה מִלִּבִּי.
אֲשֶׁר־יְדַבֵּר יְהוָה – אֹתוֹ אֲדַבֵּר" (כד, יב-יג).  

ולפני לכתו עדיין משיא בלעם לבלק עצה מסכמת, לפיה ייטיב לעשות אם לא יצא נגד ישראל ויימנע ממלחמות אתו:

"נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר, וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן. 
נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי־אֵל, וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן.
מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם,
אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה, אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב.
דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב, וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל,
וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב, וְקַרְקַר כָּל־בְּנֵי־שֵׁת. 
וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה, וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו,
וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל, וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר" (כד, טו-יט).

ובעוד בלעם עדיין במקום גבוה, ממנו ניתן לראות את מקומות מושבם של עמים אחרים במדבר,  

וַיַּרְא אֶת עֲמָלֵק וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר:  
רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק, וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד. 

וַיַּרְא אֶת הַקֵּינִי וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר:
אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ, וְשִׂים בַּסֶּלַע קִנֶּךָ,
כִּי אִם־יִהְיֶה לְבָעֵר קָיִן, עַד־מָה אַשּׁוּר תִּשְׁבֶּךָּ.

וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר:
אוֹי מִי יִחְיֶה מִשֻּׂמוֹ אֵל, 
וְצִים מִיַּד כִּתִּים,
וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ־עֵבֶר,
וְגַם־הוּא עֲדֵי אֹבֵד" (כד, כ-כד).

הסיפור מסתיים בפרידתם של בלק ובלעם: "וַיָּקָם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ וְגַם בָּלָק הָלַךְ לְדַרְכּוֹ" (כד, כה).

סיפור מקראי מוזר, המייחס לבן מדיין פקחות רבה ואפילו תכונות של נביא אלוהים.

מי היה בלעם?

לא הצלחתי למצוא מקורות, שאינם נשענים על נסים או אמונות, להסבר או להסמכה של בן מדיין כנביא אלהים. מכיוון שכך, אעלה כאן את גרסתי.

בלק היה מלכה של מואב, מדינה ששוחררה זה עתה מכיבוש האמורי. עם ישראל היה העם שהביס את סיחון מלך האמורי. מלכים ומנהיגים אחרים במיוחד בזמן העתיק, ואולי אף בימינו, בוחנים כל הליך היסטורי לפי גישתם האישית. יש להניח כי בלק לא היה מסוגל להבין שיכול להיות עם חזק שכיבוש והרג אינם מטרותיו העיקריות. בלעם היה מנהיג מסוג אחר. הוא היה מדינאי שניתח את המציאות באופן שונה וריאלי. יתכן גם שבהיותו בן מדיין, הושפע מסיפורים שעברו מדור לדור על עם ישראל עוד מימיו של יתרו, כהן מדיין.

עד אותה עת לא פתחו בני ישראל במלחמה אלא רק השיבו בה. לאחר צאתם ממצרים, ללא שום סיבה התלויה בהם, נקלעו למלחמה שעמלק פתח נגדם והביסוהו. כך גם המלחמות האחרות – בני ישראל לא יזמו מלחמות. כאשר אדום סרבה להתיר להם לעבור בשטחה, לא נלחמו בה אלא הקיפוה. הם גם לא יזמו מלחמה נגד סיחון,  אך סיחון, שלא כאדום, פתח במלחמה מבלי שהשיב לפנייתו של משה, ואכן נכשל. לא רק שארצו נכבשה, אלא בני ישראל אף שחררו את מואב מעולו של עם האמורי. כך היה גם עם מלחמתו של עוג מלך הבשן שיצא נגד ישראל ובסופה של המלחמה אותה החל עוג מלך הבשן, התוצאה הייתה, שבני ישראל "וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת־בָּנָיו וְאֶת־כָּל־עַמּוֹ עַד־בִּלְתִּי הִשְׁאִיר־לוֹ שָׂרִיד וַיִּירְשׁוּ אֶת־אַרְצוֹ" (כא, לה).

בלעם – מדינאי מפוקח, שיש להניח שעצותיו בעבר היו טובות ומועילות ולכן נחשב לבעל תכונות נבואיות – הבין שבני ישראל אינם מעוניינים במלחמה ואינם מתכננים כל מלחמה נגד מואב. הוא גם הבין שאם בני מואב יצאו נגדם, סופם יהיה כסופם של סיחון ועמו, וכן כסופם של עמיהם של עוג מלך הבשן, מלך ערד, עמלק ואחרים. יתכן שבלעם אף בחן את מסלולם של בני ישראל והבין שמגמתם היתה ברורה ומיוחדת – לעלות לארצם, ארץ כנען ולא לצאת למלחמות. הוא הבין כי הדרך הנכונה תהיה לאפשר את המשך דרכם לארץ כנען ואפילו להיעזר בהם בעתיד.

כעבור שנים, סטה כנראה בלעם ממדיניותו הפיקחית, או שנסחף ממנה בלית ברירה, ואכן נהרג במלחמה שהכריזו בני מדיין על ישראל כפי שנלמד בפרשות מטות–מסעי (במדבר לא, ח).

יש להניח שבלעם לא נשא את משליו בעברית. אך בפרשה זו הם מובאים בגרסתם בשפה עברית נפלאה, בסגנון נהדר, שירתי ואצילי – תרומה אמיתית לביטויים נשגבים שהעשירו את הלשון העברית. לשון נהדרת בה ניתן להבהיר רעיונות נשגבים במעט מלים, שאילו נכתבו כפרוזה, ספק אם ניתן היה להצליח להביעם בבהירות באותה דקות וחדות לשונית. 
המעיין במשלים אותם נשא בלעם, יוכל להבחין כי למרות שכמעט בכולם מספר השורות אינו זוגי, משקלם מושלם ולא ניכרת בהם אסימטריה כלשהי.

[לקובץ המאמרים על פרשת בלק, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת בלק.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת בלק באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 8/7/19.